מלחמה בעזה: איך השמאלנים של ישראל איבדו במהירות את החמלה שלהם לפלסטינים

אורלי נוי

האהדה הישראלית הליברלית לפלסטינים התבססה על הלך הרוח הקולוניאלי שהמוכפפים הם נחותים וצריכים להיות אסירי תודה על תמיכתם

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר והמלחמה שישראל פתחה לאחר מכן הכניסו קטגוריה מושגית חדשה של אנשים לאוצר המילים העברי-ישראלי: "המתפכחים" - כלומר, האנשים ש"התפכחו" כעת.

אנשים אלה מתעקשים שעד ה-7 באוקטובר הם היו שואפי שלום הומניסטיים, שעבורם התקפת חמאס שינתה הכל: בעקבותיה, הם עיללו את האני הקודם שלהם ועתה תמכו בלהט ברצח העם שישראל מבצעת בעזה.

במשך יותר מחמישה חודשים, הם המשיכו להלקות זה את זה על חטא התמימות השמאלנית הקודמת שלהם. לאחר ביטול פולחן מתאים, הם נכנסים לחיק השבט ומרעיפים עליהם סליחה בשם העם והעם.

כבר ארוכות עד מייגעות, שורות האנשים המאוכזבים הללו ממשיכות להתרחב. רבים מהחדשים שנוספו הם מתעשיית הבידור ומזוהים עם המחנה הליברלי. כל אחד מקבל את 15 דקות התהילה שלו כדי לחזור על הטיעונים הנוסחתיים: האמנתי בשלום, רציתי דו קיום, אבל ב-7 באוקטובר גיליתי שבצד השני, אין בני אדם, רק חיות אדם שיש להילחם בהן עד הסוף. .

הטיהור הפולחני מושלם בביטויי אהבה והערכה ל"צבא הגנה לישראל, הצבא המוסרי בעולם", בתוספת תודה וברכות לחיילינו הגיבורים, ומס שפתיים למצוקת בני הערובה.

כפי שאמרה השחקן הוותיק האני נחמיאס, "[אנחנו] היינו הכי בעד דו-קיום" - אבל עכשיו היא רוצה מלחמה "עד הסוף".

מטרות לגיטימיות

אם נשים לב היטב למתפכחים החדשים, נראה שהבעיה אינה בעיקרה בעמדתם החדשה והשונה - שכיום חובקת לעתים קרובות את ההשמדה המוחלטת של הפלסטינים בעזה.

כך למשל, הזמר הפופולרי עידן רייכל, המזוהה בדרך כלל עם ערכים מתקדמים ומשתף פעולה עם מוזיקאים מהקהילה האתיופית, מתרעם על כך שתושבי עזה - עקורים, אכזריים, צמאים ומורעבים - אינם נכנסים למנהרות ונלחמים בחמאס. גם אם זה יעלה להם אלפי נפגעים, לבצע את החזרת כל החטופים.

רייכל מגיע למסקנה כי מאחר שהם אינם עושים זאת, יש לראות בהם שותפים לפשעי חמאס ומכאן כיעדים לגיטימיים לתקיפה מצד ישראל.

למעשה, נראה שהבעיה עם אנשים שהתפכחו לאחרונה היא בפרשנות שלהם לעמדה ה"שמאלנית" שלהם לפני ההתפכחות שלהם.

בראיון בתוכניתו של הקומיקאי שלום אסייג, "חזקים ביחד", השחקן ומגישת הטלוויזיה צופית גרנט הצהיר כי "הצד השמאלי שלי כבר לא קיים; חשבתי שכולנו בני אדם, אבל - לא".

ב-7 באוקטובר, במילותיה, הרגו התוקפים "חלק הומניטרי כלשהו במוח, של חמלה מכרעת, [הרעיון ש] 'כולנו בני אדם'".

גרנט כבר לא מאמין שכולנו בני אדם. אז מה עכשיו?

היא מתארת למעלה משני מיליון פלסטינים בעזה עם אוצר מילים מתועב עבור מישהו שעד לאחרונה אהבת האנושות הייתה האור המנחה שלה.

נרקיסיזם טהור

גרנט לא לבד. אולי הסנטימנט החזק ביותר אליו מתייחסים שוב ושוב רבים מהאנשים שהתפכחו לאחרונה הוא אכזבה: הפלסטינים "איבדו אותם".

הם, השמאלנים של פעם שטוענים שהם בכל זאת היו מחויבים לחלוטין לדו-קיום וראו בכל אדם בן אדם - וה"גמול" שלהם היה פיגוע פלילי ב-7 באוקטובר.

כן, ההתקפה של חמאס על היישובים הסמוכים לעזה הייתה מחרידה. אבל היזהרו מהתפיסה שעצם רצונו הטוב של האדון היה אמור להספיק כדי לספק את הפלסטינים, שהיו אמורים להיות אסירי תודה על טוב ליבו של האדון ולהמשיך לשאת את הדיכוי שלהם בשתיקה. (הו, הגעגוע הזה ל"ימים הטובים" שבהם פלסטינים בעזה, בזכות חסד ישראל, יכלו להיכנס לישראל לעבוד כעובדי יום ולהיות אסירי תודה על כך).

עמדה זו הייתה נרקיסיזם טהור, במקרה הטוב - לא עמדה פוליטית המבוססת על ניתוח המציאות ויחסי הכוחות המעוותים שלה.

כמה משקיפים מזכירים שוב ושוב כי רבים מהתושבים מהיישובים הסמוכים לעזה שהותקפו ב-7 באוקטובר היו אנשים שוחרי שלום, חלקם אפילו פעילים שהתנדבו בקביעות להסיע את ילדי עזה ממעבר ארז לבתי חולים ישראלים - התייחסות שנועדה לתאר. הפלסטינים כחסרי תודה וכדי להצדיק את השינוי בעמדות הפוליטיות שלהם.

עמדה זו נגועה באותה דה-פוליטיזציה נרקיסיסטית שמסתכלת על הכל דרך עדשת הכוונות הטובות של (חלקם) הישראלים.

אין ספק שהתנדבות להסעת פלסטינים חולים מעזה היא מעשה אצילי והמתנדבים הם אנשים שמעשיהם נבעו על ידי מוסר ומצפון. אבל עמדה פוליטית רואה את ההקשר הרחב יותר שבו מתרחשת ההתנדבות הזו: כלומר, המצור ארוך הטווח של ישראל על רצועת עזה והרס רוב התשתיות האזרחיות שלה.

עמדה כזו חוקרת כיצד נוצרה המציאות הזו - שבה אזרחים פלסטינים בעזה חייבים לסמוך על נדיבותם של ישראלים טובים ואינם יכולים לקבל טיפול רפואי מתאים בעזה עצמה. הוא שואל מדוע אין בתי חולים ראויים בעזה, ומי מונע מהפלסטינים לבנות אותם, ובאיזה זכות.

אימוץ שבטיות

עמדה כזו תדגיש את המשמעות של שלילה כה מרחיקת לכת של חופש התנועה עבור מיליוני אנשים הזקוקים לאישורו של האדון לא רק להיכנס לישראל אלא גם לנסוע לשטחים הפלסטיניים בגדה המערבית. הוא גם יצביע על אופיו של המשטר שבמשך עשרות שנים שולט בכל נשימה של מיליוני נתינים חסרי זכויות, והוא יבין שמשטר כזה חייב בהכרח לעורר התקוממות.

ובניגוד לכל הניסיונות לשלוט על האופן שבו המציאות הללו ממוסגרות לצריכה ציבורית, להבין אותן במדויק אינו שווה ערך לתמיכה באלימות ולא להצדקתה, אלא להיפך: ניתוח חסר תשוקה של המציאות המדממת הזו, כדי לאפשר לנו לצאת מזה.

שהכי הרבה שהנושא יכול לשאוף אליו היא ההכרה של המאסטר בהיותו אנושי, הכרה שניתן למנוע אותה בקלות כפי שניתנה אם הנבדק 'מאכזב', היא סימן ההיכר של המצב הקולוניאלי

התפיסה שהנושא הכי יכול לשאוף אליה היא ההכרה של המאסטר בהיותו אנושי, הכרה שניתן למנוע אותה בקלות כפי שניתנה אם הנושא "מאכזב", היא סימן ההיכר של המצב הקולוניאלי.

במצב זה, המאסטר רואה עצמו כל כך נעלה על הנושא, עד שהאחרון צריך להיות אסיר תודה על כל רגע שבו אחיזתו של המאסטר בגרונו נותרת רופפת, בעוד שכל התנגדות לאיום הקיים תמידי של חנק כמוה כחוסר תודה.

אלה אותם "שמאלנים של פעם", שלצד אכזבתם מהפלסטינים, גילו לפתע גם את ההנאות של אימוץ השבטיות - כפי שעשתה כנראה צופית גרנט.

מאז 7 באוקטובר, היא מספרת, היא רצתה ללכת כל היום ברחובות ולנשק ישראלים: "הפכתי מאוד ישראלית, מאוד יהודייה".

למרבה הצער, למרבה האסון, בישראל של היום, נראה שזה כרוך בפרידה לא רק מה"חלק ההומניטרי" של המוח, אלא מהמוח עצמו.