סודן.. נורמליזציה, והדיאלקטיקה של אסטרטגיה וסוציולוגיה

אני לא מסתיר שמה שהניע אותי לכתוב על סודן הוא לא העובדות המהותיות, לרבות מה שקשור לאסטרטגיה הקושרת בין פלסטין לסודן בלבד, אלא מה שמצביעה האהדה הרבה בין הסודנים לפלסטינים, הרבה יותר מאשר מה שאנשים רבים חושבים, כולל הפלסטינים והסודנים. It is my belief that the Israelis are the ones who understand and still understand this interdependence between Palestine and Sudan, who have worked and are still working to destabilize it in one way or another.

בפגישות הרבות שהפגישו אותי עם ידידי הסודני עותמאן, חברים אחרים נהגו לצחוק עלינו באומרו, "העלוף האומלל על התקווה הנכזבת". נהגנו לקבל את ה"שיפוט" הזה, בלי לחשוב הרבה על הריאליזם שלו, ובלי לנסות בעצמנו לקבוע מי מאיתנו "אומלל" ומי "מאוכזב", עד שנפגשנו בפעם האחרונה אחרי "המהפכה" האחרונה סודן, ומה קרה מ"נורמליזציה" של היחסים עם ישראל, כאשר עותמאן, שבדרך כלל היה לו קול חזק, אמר לי בקול נמוך שנשא הרבה רגשות התנצלות... "האומלל בגד בתקווה, ידידי." רק אז הוגדרו המשמעויות, והתברר שהאומלל הוא סודן, ושהחסרי תקווה מאוכזבים זה פלסטין, לפחות בהקשר הזה.

אנחנו, אנשי המזרח הערבי, לא ידענו הרבה על סודן והסודנים, למרות החיבה הגדולה בינינו, כפי שאמרתי. כל מה שידענו על אותה מדינה עצומה הוא מה שהוזכר בשיעור הגיאוגרפיה שהיא "סל המזון" של העולם הערבי, בנוסף לרושם שקיבלנו מהקולנוע המצרי - שאלוהים יסלח לה - שהסודנית היא שומר הסף של הארכיטקטורה "חמודה וקלילה" בסרטי שנות השישים והשבעים. אולי בגלל זה, הופתעתי כשביקרתי בז'נבה, ונודע לי שהמלון שבו התארחתי היה בבעלות סודני, ושהקהילה הסודנית שם היא אחת המוצלחות ביותר.

הערך האסטרטגי של סודן
כדי שהתמונה של מה שאנחנו מדברים עליו תהיה ברורה יותר, מדינת סודן, שהיא חלק ממה שנקרא היסטורית אזור סודן, המשתרע מהים האדום דרך צ'אד, ניז'ר, מאלי והדרומה. גבולות אלג'יריה למאוריטניה, ובה מתערבבים שבטים ערבים ואפריקאים, היא מדינה חשובה מאוד מבחינה אסטרטגית, בגלל מיקומה יוצא הדופן, שכן היא נחשבת ל"שער" של אסיה ואפריקה, ועושרה הבלתי מוגבל.

שטח סודן, לאחר שאיבד שליש מאדמותיו עם הפרשת מדינת הדרום (שיש לה שטח מכלל השטח של עיראק, סוריה ולבנון), הפך שווה לשטח של גרמניה, צרפת, איטליה וספרד ביחד. לאחר ההפרדה היא הפכה למדינה הערבית והאפריקאית השלישית מבחינת שטח, לאחר שהייתה הגדולה ביותר לפני כן.

סודן היא מדינה שיש לה גבולות עם שבע מדינות חשובות. מצרים, לוב, צ'אד, דרום סודן, אריתריאה, אתיופיה ומרכז אפריקה, בצד השני של הים האדום נמצאות ערב הסעודית ותימן, עם כל החשיבות של שתי המדינות הללו.

חופי סודן משתרעים על הים האדום למרחק של 850 ק"מ. זה מעמיד אותו בעמדה לשלוט בביטחון הים האדום, כלומר באב אל-מנדב ותעלת סואץ, בדרכי התקשורת בין האוקיינוס ​​ההודי לים התיכון, כמו גם בביטחון החשוב מאוד של הקרן. של אפריקה.
ובגלל נהר הנילוס, החותך את סודן מדרום לצפון, תפקידה של סודן נחשב למכריע בסוגיית אבטחת המים של האזור, במיוחד עבור מצרים.

לסודן יש חשיבות רבה גם לביטחון התזונתי של האזור. בנוסף לאזורי העיבוד העצומים, אותן אדמות שמדינות המפרץ, במיוחד סעודיה ואיחוד האמירויות, החלו להשקיע בהן רבות, יש עושר עצום של בעלי חיים, אם כי. אחוז גדול ממנו אינו מוסיף הרבה לכלכלה הסודנית, מכיוון שהוא משמש רק כאינדיקטור לערך החברתי של בעליה, השבטים והפרטים שלה.
סודן מחזיקה גם בעושר מינרלים עצום, בעיקר זהב, וזו אחת הסיבות לסכסוך הנוכחי בין מנהיגי סודאן.

סוציולוגיה של סודן
החברה הסודנית מורכבת בעיקר משבטים ערבים ואפריקאים, שרובם מצהירים באסלאם, בנוסף לאחוז של נוצרים ופגאנים. שבטים רבים ממוצא אפריקאי הם חקלאים העובדים בחקלאות, בעוד שהשבטים הערבים, שהזכרנו, משתרעים מעבר לגבולות סודן ועד צ'אד, ניז'ר ​​ומאלי, עובדים במרעה בקר.

ברור שהיחסים בין חקלאים ורועים מתוחים, והעניינים מסתבכים יותר כאשר הזהות האתנית והדתית של שני הצדדים מתרבה, כאשר פסטורליסטים מוסלמים ממוצא ערבי "מתנגשים" עם איכרים אפריקאים בעלי השתייכות דתית שונות, כך שהסכסוך מקבל זהות ואופי אינטלקטואלי שקשה לשלוט בו. צורת סכסוך מורכבת זו שררה באזור דרפור, החל משנת 2003. שם הרגישו השבטים ה"ערבים" חלשים מול השבטים ה"אפריקאים", ולכן השלטון המרכזי בחרטום, שראה בשבטים הערבים שלוחותם הטבעית. , זכה בניצחון לאותם שבטים, והקים את מיליציות הג'נג'וויד, שמהן יצאו מאוחר יותר כוחות התמיכה המהירה להילחם ב"מורדים". זאת על מנת שהממשלה תמצא תומכים באותם שבטים, והקרע העמיק בין השלטון לחלק חשוב מהעם, ובין מרכיבי העם עצמם.

הטיפול הלא נכון של המשטר במספר זהויות בסודן, והפנייתו ה"חשודה" לחוק האסלאמי כדי לפצות על שחיקת הלגיטימיות שלו, היו לעתים קרובות מניע לחוסר היציבות של המדינה, היציאה שלה לפעמים למלחמות אזרחים ולהתנתקות, כפי שקרה עם הדרום.

משטר נימאירי, שהיה לאומני וסוציאליסטי בחיתוליו, "אימץ" את החוק האסלאמי כדי להתעמת עם מתנגדיו, במקביל לקשירת קשר עם ישראל להקל על העברת הפלאשות האתיופיות לישראל דרך סודן.

לאחר ההפיכה של פילדמרשל סוואר אל-דהב נגד אל-נומאירי ב-1985, והופעתו של שלטון אזרחי לאחר מכן, תפס לוטננט גנרל עומר אל-באשיר את השלטון בתמיכת החזית האסלאמית בראשות אל-טוראבי, וכפה את האיסלאם. חוק, שתרם לכך שהדרום עבר להיפרדות, ולפרוץ הלחימה בדרפור לפני כן.

בכל הנוגע ללחימה המתרחשת כעת בין צבא סודאן לכוחות התמיכה המהירה, למרות אכזריות הלחימה והסבל שנגרמו לעם השליו כתוצאה מכך, העובדה שהסכסוך הזה אינו לוקח ממד זהות או אזורי עושה אפשרות התערבות למציאת פתרון מהיר לבעיה אפשרית, שכן הלחימה הזו היא לא יותר ממאבק בין שני "מנהיגים", כל אחד עם שלוחותיו הבינלאומיות והאזוריות, המתחרים על כוח ועושר בסודן.

סודן בעיצומו של סכסוך בינלאומי
ישנן מדינות רבות העוסקות בסוגיה הסודנית, שבה האינטרסים של אותן מדינות מחליטות על מדיניותן כלפי אותה מדינה, והתיישרותן בסכסוך המתמשך שם כעת.

מצרים נחשבת למדינה המושפעת ביותר ממה שקורה בסודאן, שכן יציבותה היא יציבות עבורה, שכן יש לה גבול עם סודן של 1,200 ק"מ, ודרכו יוצא נהר הנילוס, שהוא הכרחי לשניהם, והם גם לשתף את הביטחון של ים סוף. סודן מהווה נתיב להגירה בלתי חוקית למצרים ודרכה לאירופה, והיא עשויה להוות מקור ל"טרור" על צורותיו השונות.

גם ערב הסעודית, מול סודן בים האדום, מודאגת מהמתרחש שם. היא בעלת ברית במלחמתה בתימן, ויש בה השקעות אדירות, אז מצאנו שהיא משתתפת בארצות הברית ביוזמה לשים קץ לסכסוך בה.

במקביל לסעודיה, לאיחוד האמירויות יש קשרים הדוקים עם כוחות התמיכה המהירה והעומד בראשה, חמידי, לאור היחסים המסחריים הגדולים בין שני הצדדים, בעיקר בתחום הזהב, והשקעות גדולות גם בתחום הקרקעות. כשאיפתה לנהל נמלי סודן, שכן איחוד האמירויות להוט "לשלוט" על התחבורה הימית באמצעות נמלי בעלות באזורים חשובים שונים בעולם.

באשר לאמריקה, היא עוסקת היסטורית בסודן, מכיוון שהיא נקודת מוצא לשאר אפריקה, והיא זירה להתעמת עם ההשפעה ההולכת וגוברת של סין ורוסיה ביבשת, והיא רוצה שסודאן לא תהפוך שוב לעולם. בעלת ברית של איראן וארגונים פלסטיניים.... לכן היא הטילה עליה סנקציות, ולכן הסירה אותן.

בנוסף למדינות אלו, ישנן סין, רוסיה, אתיופיה וצ'אד, וכן ישראל.

סודן, שהיא המדינה של שלושת ה"לא" של "אין שלום, אין הכרה, אין משא ומתן" עם ישראל, הייתה בין המדינות הקרובות ביותר לעניין הפלסטיני, לא רק מבחינת אהדה עממית כלפיה, אלא גם באמצעות תמיכה שהיא סיפקה להתנגדות הפלסטינית.
בשל כך, בנוסף לסיבות נוספות הקשורות למיקומה של סודן ביחס למצרים, מדינת ערב המרכזית, והמערך הבינלאומי הגדול והסכסוך הבינלאומי על אפריקה, סודן סבלה רבות בעשורים האחרונים מתוקפנות אמריקאיות וישראליות ישירות. וכן מבעיות פנימיות שנבעו מהתנהלות "חסרת אחריות" ממשלות סודן עוקבות עם המבנה החברתי בפסיפס, והמערב מסתמכים על סוציולוגיה זו ומתמודדים איתה על מנת לתדלק קונפליקטים פנימיים, שהובילו לפרישה של דרום סודן , ונוכחותן של תנועות אחרות באזורים מסוימים בצפון, שיכולות ללכת, אם לא יטופלו בצורה רציונלית, לחטיבות אחרות.

כמנהג המערב ואמריקה בפרט, בשימוש סלקטיבי בזכויות אדם, ללחוץ וסחיטה על מדינות שאינן מסכימות איתו, הוטלו סנקציות אמריקאיות על סודן, ומנהיגי סודאן, כולל הנשיא לשעבר עומר אל-בשיר. , נתבעו בבית הדין הפלילי הבינלאומי, ולבסוף הגיע ברכאת. האביב הערבי להפלת משטר אל-בשיר, והופעת משטר "חדש" בראשות בכירי המשטר הקודם בצבא וכוחות התמיכה המהירה.

קשה למצוא אינדיקציה כלשהי ל"הצלחה" של האביב הערבי במדינות שאליו הגיע, מלבד יציאה לנורמליזציה עם ישראל. ביכולתו של קאדיר, ובאמצעות עסקת חליפין שהוציאה את סודן מרשימת הטרור, והבטיחה הלוואה של 1.2 מיליארד דולר, וקצת סיוע הקשור לקורונה, נפגש ראש מועצת נשיאות המעבר הסודנית, הגנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן. עם נתניהו באוגנדה, וסודאן הפכה ממפלגה אנטי-ישראלית לבעלת ברית, וייסדה יחסים כלכליים בין "שתי המדינות" ופתיחת המרחב האווירי הסודני לישראל. היחסים הגיעו לכדי תיווך ישראלי בין שני הקטבים של ההנהגה הסודנית בסכסוך האחרון ביניהם.

כאשר ארצות הברית החליטה "לצמצם" את נוכחותה במזרח התיכון כדי להתמסר ללחימה בסין וברוסיה, היא "הקצתה" את ישראל להיות הסוכנת הבלעדית שלה להגמוניה באזור. הנורמליזציה של היחסים עם ישראל הפכה להיות בגדר "הטבלה" של כל משטר שרוצה להוכיח את "טוהר המידות" שלו לארצות הברית.

ארצות הברית השתמשה בכל אמצעיה הצבאיים והכלכליים, והאשימה אותה בטרור, "חוק בינלאומי", קונספירציה "אזרחית" ובלחץ "קרובי משפחה" כדי לאלץ את סודן לנרמל את היחסים עם ישראל עד שתצליח לעשות זאת. זוהי נורמליזציה שקרובה יותר ל"אונס" בפועל של הקורבן מאשר לכל דבר אחר.

ישראל פועלת כעת לרקום יחסים עם כוחות צבאיים ואזרחיים שונים בסודן. בכך היא שואפת להנציח את נוכחותה, ואת נוכחות המערב, באפריקה, ולהטיל מצור על מצרים, שיחד עם פלסטין מהווה את הלב האסטרטגי של האומה, לשמור עליה מדינה חלשה, חרדה ותלויה במדינה. כדי לשלוט בו ולהשתמש בו כפי שהוא רוצה.

כל מה שאנו רואים על התעסקות ישראלית בגורל העולם הערבי ובגורל "המזרח" בכלל, והמופיעה היום בסודן בצורתה הברורה ביותר, בא בהקשר של ניסיונותיה של אמריקה לדבוק בהגמוניה שלה על העולם, ולשם כך היא משקיעה - במקרה של סודן - את כל החולשות שלה, במיוחד ברמת המבנה החברתי והזהותי שלה, ומנצלת את החולשה ה"בלתי מוצדקת בהיבטים רבים" ממנה סובלת מצרים (הלב) הסימפטומים משתקפים בבירור במדינות "הפריפריה" של האומה.

הפלסטינים חייבים להבין שמה שקורה עכשיו בסודן הוא מצב של "אובדן איזון" זמני וחולף, שאינו משקף את המהות האמיתית של סודן כלפי פלסטין (וגם לא כלפי סודן עצמה). ישנם כוחות חיים בסודאן, המיוצגים על ידי חברה אזרחית מודעת ופעילה, ובמפלגות פוליטיות עתיקות יומין שעמדתן על פלסטין היא חלק מהותי ממודעותן, ובאיגודים היסטוריים שצמחו על תרבות השחרור שאינה שלמה אלא ב. פלסטין, ובשני עמים "מעוותים" בהבחנה בין דגליהם.