בלי סלסולים, וליד השבוי הוא עדינות של מודעות שקשה להמיס

בסיום מחקרו החריג על (המסת תודעה או הגדרה מחדש של עינויים), כפי שהוא כינה זאת, הוא מוכיח את הדיוק של מה שמעיד על שאיפתם של הציונים לשלוט באסירים על ידי ניסוח/המסת תודעתם, כפי שהוא מצטט את יעקב גנות, מנהל שירות בתי הסוהר דאז, מה שאמר לגדעון עזרא השר לביטחון פנים בשנת 2006 ובשמיעת האסירים בביקורו בכלא גלבוע: (תהיו בטוחים...אתם צריכים להיות בטוחים שאני יגרום להם (לאסירים) להניף את דגל ישראל ולזמר את התקווה).

ייתכן שגנות או קציני המודיעין בבתי הכלא קראו את מישל פוקו או זיגמונט באומן ותיאורטיקנים חברתיים אחרים, ולמדו על המתודולוגיות של שליטה, שליטה ושליטה על יחידים וקבוצות. התוצאות, באופן כללי, סותרות את חישוביהם. האסירים כן. לא שרו את התקווה (ההמנון הציוני), וגם לא הניפו את הדגל הציוני, להיפך, מאז 2006, המאבקים הקולקטיביים והפרטניים שלהם הסלימו לרמות שיא.

כרגיל, החיים אינם מתנהלים על פי שליטי החוקרים האקדמיים והניתוחים של העובדים בשירותי המודיעין. מה הם אינם מסוגלים להבין, ומה אינם מצליחים למדוד (כלי המדידה המתודולוגיים) הקדושים להם, הוא הרצון חמוש במודעות אידיאולוגית שורשית. אף על פי כן, האמינות מחייבת הכרה בהשגת הצלחות מסוימות ורציניות, בעיקר בטיפוח תופעת הנסיגה במאבק המאוחד בתנועת השבוי, שהביאה להתפוררות חלק ממפרקיה, באמצעות יצירה ופיתוח של מערכת הקאפו, שטופלו בזהירות בחדר עבודתו ולא הזניחו. אולם המאבקים הקולקטיביים והאינדיבידואליים שלהם נמשכים, מעמיקים ומתגברים. זו ההשקפה החיובית המכריעה.
וליד דקה באיתנותו במהלך 37 שנות השבי, פעילותו האינטלקטואלית, מפוכחת מבחינה מדעית, חשיפת מדיניות מינהלת בתי הסוהר, כתביו הספרותיים המשמעותיים המכוונים לצעירים, והתרסה מול מחלתו הקטלנית בעקשנות ובאדם. הרוח החובקת את האנושיות של אשתו, סאנה, ובתו, מילאד, היוותה מודל לאותה מודעות אידיאולוגית לאומית שורשית. גם לנישואיו בשבי ולהולדת לידה בדרך זו יש משמעות סמלית. מי שהתערב שהאסיר יזמר (התקווה) ויניף את דגל הציונים, כאן הוא מזוהה עם בן לוויה של שבק אל-זיארה שנים רבות בהיותו אסיר, והוא יולד בזרע מוברח בהתעקשות, כמו אחרים, על חיה אנושיות של הולדת וליטוף הילד למרות אפם של הציונים ולמרות מגבלות הביקור.

האסיר הנאבק לא צריך להוכיח את אנושיותו, כי זה מובן מאליו, אלא הוא זה שראוי לחיות את זה. הסוהר הציוני הוא זה שחסר לו אנושיות בתמורה לאנושיותו של הלוחם האסיר. וואליד לא רק אישר את אנושיותו, אלא אישר כי התודעה שלו לא התמזגה, בדיוק כפי שהמודעות של אלפי חמושים כלואים לא התמזגה, אלא הוא חשף את מדיניות ההתכה של התודעה שמכוונת לאסירים.

בכל שלבי חייו של וליד בשבי, הוא לא הפסיק למלא את תפקידו המנהיגותי בתנועת השבוי, והתכבדתי לחוות תפקיד זה בכלא אשקלון בשנת 97, ומתפקיד הלוחם המודע של הפטריוטי שלו. תפקיד בתוך השבי, הוא נפרד על ידי התנהגות זו מקומץ (מנהיגים) שבחרו לשחק את התפקיד של קאפו. וואליד לא הפסיק לייצר ידע מפוכח, כתיבה ספרותית לצעירים ולבנות יחסי אחווה וחברות שעליהם עדים המוני אלה שחיו עמו בשבי.

זו המודעות שאי אפשר להמיס, כלומר, אם תרצו, זו גם המודעות שהיא גבול המיתוס לפי הביטוי הפיוטי של מוזאפר אל-נואב. וליד בהתמודדות מול מדיניות ההרג היומיומי, כפי שהתמודדו מולה הקדושים נאצר אבו חמיד וחאדר עדנאן ואלה שקדמו להם, ו(הרג יומי) הוא ביטוי אמיתי, לא מטפורה, המאשרת ששאיפותיו של הסוהר הציוני להתמוסס. המודעות של האסירים באופן כללי היא חלומות מקטרת, וואליד דקה הוא רק מודל של מודעות שאי אפשר להמיס.