תוספות תיאורטיות לד"ר ג'ורג' חבש

ביום השנה לעזיבת אל-חכים, אני נזכר באימרה שלפיה הגדיר את עצמו (אני מרקסיסט, שמאלני בתרבות, והמורשת האסלאמית היא חלק בלתי נפרד מהמבנה האינטלקטואלי והפסיכולוגי שלי. לאסלאם ככל אכפת לכל תנועה פוליטית אסלאמית. הלאומיות הערבית היא גם מרכיב אינטגרלי מהמרכיבים שלי... אני במצב של הרמוניה עם הלאומיות שלי, הנצרות שלי, התרבות האסלאמית שלי והמרקסיזם המתקדם שלי).

מלכתחילה הוא קשר את הגורל הפלסטיני לגורל הערבי, בין המאבק הלאומי למאבק הלאומי. סוגיית פלסטין היא סוגיה ערבית ומהות הסכסוך הערבי, ואין פתרון לסוגיה הפלסטינית אלא במסגרת פתרון ערבי, ואין ניצחון לעניין ללא ניצחון ערבי. אי ההסכמה או ההצטלבות שלו עם המפלגות הלאומניות והקומוניסטיות נבעו מהזווית הזו.

בהודעתו "בפנים", באמצע שנות ה-80, הוא שאל סמלים ערביים, "עלינו להיות נושאי מסר כמו מוחמד וישו, ולהחזיק באומץ של חאלד ושל צדקו של עומר." אבל לאחר הקריסה של המשטר הסובייטי בסוף שנות השמונים והתפוררות הסגסוגת של המדינה, הוא כתב, "אני מושפע מההתמוטטות פחות מכל אחד אחר." אני יודע שהקפיטליזם אינו נצחי ושהאנושות חולמת ומחפשת צדק".

בשלב הגלובלי, כאשר הקיטוב המעמדי החמיר והמונופול של המיעוט התפשט בעוד הרוב נעשה עני ומדוכא, אין פתרון לסתירה בקפיטליזם בין התפתחות כוחות הייצור לקיפאון יחסי הייצור, אלא על ידי התעלות מעל הגיבוש החברתי-כלכלי, שכן ההיסטוריה לא עוצרת ואין לה סוף.

בהתאם לכך, העמוד הלאומי והעמוד האידיאולוגי הם שני עמודי יסוד וכלי ניתוח במבנה האינטלקטואלי-פוליטי של החכם, והוא מונחה על ידם ואינו נפרד מהם לעולם. הוא העצים זאת באמירה מפורסמת, "לא טקטיקות צריכות להפר אסטרטגיה וגם פוליטיקה לא צריכות להפר את האידיאולוגיה".

שאלת הלאומיות ושאלת המרקסיזם אולי נראית מורכבת וסותרת, אבל מי שעוקב אחרי אל-חכים והפרקטיקה הפוליטית שלו מגלה פתרון ותרופה.

ברור ששאלת הלאומיות והמרקסיזם היא גדולה ומעורפלת, וגם התעמקות במורשת אל-חכים ופרקסיס אל-חכים היא סוגיה מורכבת. אל-חכים הוריש לנו תהליך שטרם נחקר, למרות מה שכתבו עליו עשרות אינטלקטואלים ערבים. התנאי לעבודת מחקר הוא שהמורשת שלו, המורכבת מאלפי עמודים, תיאסף ותפרסם "אספתי 95% ממנה", כלשונו. קובץ עצום שכזה של הוגה דעות, תיאורטיקן ומנהיג פוליטי בו זמנית לא צריך להישמר על המדפים או לתת לזמן לעבור עליו, שכן הוא חורג בחשיבותו מגבולות הפלגוניות הפלסטינית למרכזי מחקר, לסטודנטים ולערבים. תנועת המהפכה בכלל, ומי שיודע על קשריו הבינלאומיים של אל-חכים יודע שחשיבותו אינה מוגבלת, גם באזור הערבי.

ובחיפזון שמטיל היגיון השאלה ומרחב המקום, אתן תשובה, אולי היא תכסה מספיק את רהיטותה ועמימות השאלה, במה שהיא דורשת מפירוק ושילוב מחדש, בשים לב לכך שהשטחים העצומים. מהחזון של החכמים נקשרו ונוצרו ע"י פרקטיקה פוליטית, המעניקה להם פרטיות וכוח במה שמשחרר אותם. של "קללוגיה" ו"אקדמיה" ללא אקדמאים, בהתחשב שאל-חכים מתמיד כבר שישה עשורים במפגש וב דיאלוג עם ההוגים והאינטלקטואלים הערבים הבולטים ביותר עם מאפיין ההקשבה שלו, שכן הוא "מושלם להקשיב לך, כאילו הוא רוצה לדעת ממך יותר ממה שאתה רוצה לדעת." אתה יודע ממנו, זו הענווה של מבוגרים שמקשיבים לקצב הזמן המשתנה. דרוויש, שעבר מפרופסור באוניברסיטה לאחר שהממוצע שלו כסטודנט היה 96% לרופא ומהפכן מקצועי, אז הוא אסף את התרבות והפוליטית מוקדם, מה שגרם לו להציב אינטלקטואל, ד"ר "הוא לומד להכיר את כנפאני , בילאל אל-חסן, פאדל, אסאם אל-נקיב ואחמד ח'ליפה" מאז אותה תקופה... בדיוק כפי שלא היה מפתיע שהוא עשה הרמוניה עם ד"ר ואדיח חדד, עם יתרונותיו יוצאי הדופן, ועם איש האיגודים המקצועיים-אינטלקטואל אחמד אל-ימני, כשחוש המעמד שלו מעורב בתחתית העממית.

הנכבה – הטיהור האתני של 1948, כטרגדיה היסטורית שפרקיה נמשכים עד היום, הייתה נקודת המפנה שהכריעה את אישיותו של אל-חכים, שבילה את חייו כדי להביס את הנכבה הזו ולהביס את השפעותיה. מאז הוא הגיע למסקנה ש"הפיגור הערבי והניסיון הערבי הם הסיבה..." וכך "נפלו המערכות המסורתיות והפיאודליות" מבלי להפיל את חלומו, שנאחז בו ולא זז ממנו, "שחרור פלסטין". , כל סנטימטר" כעמדה לאומית ולאומית איתנה, דחיית החלטת החלוקה משנת 1947 המעניקה לישוב היהודי 56% בעוד שליהודים היו רק 5.6% מהאדמה והתנגדות "זה מה שנבע מהנכבה של 1948... בזמנו שיבח את תפקידו הלאומי של חאג' אמין אל-חוסייני, הוא סלל את הדרך לבניית תנועה פוליטית-תרבותית-חברתית חדשה.

תחנות לאומיות במחשבה ובמעשה חכמים

ההתחלה הייתה הקמת התנועה הלאומית הערבית, שהחלה את קודמותיה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, וקיבלה את השם הזה באופן רשמי ב-1956, כפי שמצוין בספר "מהפכנים לעולם אינם מתים", והוא התפשט לרוב מדינות ערב. .

נכון שאל-חכים הסתמך על ההפקות של סת' אל-חוסארי וקונסטנטין זוריק, ועם מלוויו המוקדמים הוא למד היסטוריה ודתות ערביות... אבל הוא הדגיש ש"לאומיות היא זיקה שנובעת מגיאוגרפיה, היסטוריה , אינטרסים משותפים ותרבות." זה לא נקטע או מדמיין, זה תהליך ותהליך בו זמנית ומובחן על פני לאומים אחרים.

הוא הביע את הערצתו המוקדמת ל"מהפכה" הנאצרית ולהישגיה. ואכן, הלאומנים הצטרפו לממשלת האחדות המצרית-סורית בשנת 1958. מפגישותיו של אלחכים עם עבד אל נאצר עולה כי אלחכים מתח ביקורת על היעדר דמוקרטיה, וכי זה היעדרות היא גורם מרכזי בהתפוררות חוזה האחדות והסביבה ממנה נהנו אויבי האחדות... "מאחר שניתן לגייס את ההמונים רק באמצעות דמוקרטיה... חירות ודמוקרטיה הם התנאים לצעדה לקראת אחדות , פיתוח ופיתוח, השקעת הפוטנציאל של האומה והתמודדות עם אויבים לאומיים".

שלוחת הלאומנים הערבים בתימן הובילה את מאבק השחרור נגד הכובש הבריטי וחלל עצמאות לדרום תימן. בעוד הסניף שלהם באזור דהופר נלחם בקרבות עזים.

מבלי לזלזל בתפקידה של התנועה בהפצת תרבות הנאורות והרנסנס המוטה למדע, התבונה, אזרחות והדרישה הדמוקרטית הפלורליסטית והאלקטורלית... יחד עם אימוץ מדיניות לאומית עוינת לקולוניאליזם ולמחנה האויב, ומראה את התלות ההדדית בין המעגלים שלו.

באשר לתבוסה של יוני 1967, אל-חכים ראה בכך "תבוסה של המשטרים ותכניותיהם" ולא גרע מיכולתה של האומה הערבית להתרומם ולנצח... לכן, הוא הריע מאוד את ההתקוממות הקנונית. של 1987 כיוזמה עממית שהעמידה את הכיבוש במצב של הגנה, והוא היה חוזר לפתע בנאומיו או בזמן אכילת ארוחה "אין דבר חזק מקול המרד", ואותו דבר היה בניצחון של ההתנגדות הלבנונית בשנים 2000 ו-2006... בהחלט, הוא יכול היה לראות בניצחון של צבאות המרד התוניסאי היום אמינות לאמון שלו בעם ולהימור שלו על האומה.

גם כאשר מערכת המשפט בסוריה גזרה עליו גזר דין מוות בתחילת שנות השישים ועצרה אותו ב-1968 על ידי ראש המודיעין, אלג'וניידי, שנסע לקראתו בתקווה שישיג מתקנים לפעילות ההתנגדות, רק כדי למצוא את עצמו. בבידוד במשך שמונה חודשים עד שהשהיד ואדיח חדד שיחרר אותו במבצע חכם ללא שפיכות דמים... הוא לא הסכים עם עבד אל-נאצר על פרויקט רוג'רס של 1970, מיגור האקדח הפלסטיני מירדן ותפקידו בשאר פלגי ההתנגדות. במהפכה ותמיכה בתנועה הלאומית הלבנונית שהשתלטה על 82% מהמדינה ב-1976 לפני שנטבחה... וקמפ דייוויד 1978 ואוסלו 1993.

אל-חכים בחן בקפידה ובקפדנות את התמורות המעמדיות-כלכליות-פוליטיות-תרבותיות שהתרחשו במצרים בשנות השבעים והובילו לקמפ דייוויד, והראה את ההשלכות של זה על האומה הערבית והעניין הפלסטיני, ואת הניתוק הנובע מכך של מצרים מחזית הסכסוך, ו...ולא בטחונו בלאומיות הערבית רועד.

באשר לחוסר ההסכמה של אל-חכים עם מדיניותו של הנשיא סדאם, היא לא מנעה ממנו לקחת סיכונים ולנסוע מדמשק לבגדד על רקע מכות תופי המלחמה, מתוך ידיעה שעלול למנוע ממנו לחזור לסוריה, אך הנשיא אל-אסד. אמר, "זה אדם לאומני ישר, גם אם אנחנו לא מסכימים איתו", והוא הבטיח לנשיא אל-אסד, "לי ערבי ויש לי זכות לגור בסוריה". מכאן השתתפותו בוועידות ערביות פופולריות רבות שכללו את כל צבעי הקשת הפוליטית והאינטלקטואלית.

אל-חכים הוא סיפור לאומי. וסיפורו מתחיל מארץ המטרה הלאומית הראשונה (המטרה הפלסטינית) לה הקדיש את חייו, במלוא מובן המילה, עושה היסטוריה ומשתתף במאבקיה, במאבקיה ובקרבותיה, לרבות מעשי הטבח הפוליטיים והצבאיים. המהפכה הייתה נתונה, ו(המבנה האינטלקטואלי והמוסרי הברור שלו היה מהודק ומגובש מאוד) ועקשנות) מ. דרוויש... הוא לא היסס בלכידות הגורלית עם אחיו אבו עמר בקרב הגדול על ביירות ב-1982 ובמחלוקת האסטרטגית עמו על אופציית אוסלו וסירובו לחזור "תחת דגל אוסלו, ללא השיבה". של מיליוני פליטים" והתמודדותו המתמשכת עם נטיות ימין המפרות זכויות היסטוריות ולאומיות.

בין אם פעילותה של התנועה הלאומית הערבית, אותה הוביל כאדם ראשון, או הקמת החזית העממית והנהגתה גם כאדם ראשון, כשהיה כוח שני הממלא את העולם בנוכחותו, המטרה הייתה "שחרור פלסטין והחזרת תושבי הארץ למולדתם". החזית היא צעדה מסועפת, והיא ראויה, כמו פלגים מרכזיים אחרים, לערוך עליה מחקרים, ועל הדרך ספר שלי שקשור לעניין.