חיים בשסע

בשנים האחרונות התרחבו והעמיקו השסעים בחברה שלנו, והניכור שישראלים רבים חשים היום כלפי ישראלים אחרים מעולם לא היה מטריד יותר. בין ה"שבטים" בחברה שלנו, כפי שתיאר אותם הנשיא לשעבר ריבלין, יש מעט מאוד נקודות מפגש, ולכן לאחרונה החלו להתפרסם מאמרים המציעים אפשרויות לחלוקת ישראל לקנטונים נפרדים או לתת-מדינות. אפשרות אחת שדובר בה היא חלוקה בין מדינת ישראל למדינת יהודה, ואחרת – בין מדינת תל אביב למדינת ירושלים. שתיהן משקפות את עומק השסעים בעם שלנו. אני גר בירושלים בשכונה שנחשבה פעם לחילונית. זה כבר כמה שנים שנכנסים אליה עוד ועוד חרדים, ואנחנו חרדים מפני שינוי אופייה. למעשה, ירושלים כולה דתית היום יותר מאי פעם. לעיתים קרובות כאשר אני מסתובב בעיר או נוסע בתחבורה הציבורית נדמה לי שאני הגבר היהודי היחיד בלי כיפה על הראש. גם בערים המעורבות, כמו עכו יפו ורמלה, ובהתנחלויות בשטחים הכבושים יש מספר רב של יהודים דתיים-לאומיים. בירושלים מובנה גם פער בין מזרח למערב: הפלסטינים, המהווים 40% מתושבי העיר, מתגוררים במזרחה בשכונות משלהם, אבל בשעות היום הם נמצאים בכל רחבי העיר במסחר, במסעדות, בכל מיני מקומות עבודה, בבתי החולים ובתחבורה הציבורית. בחבלי ארץ נוספים בישראל, חיים בינינו בריכוזים גדולים בגליל, במשולש הקטן ובוואדי ערה ובנגב פלסטינים אזרחי ישראל. כל אלה חיים בעולמות נפרדים בשל שוני מהותי בהשקפות עולם פוליטיות, בערכים, ובסגנונות החיים, במנהגי אכילה ובילוי הזמן הפנוי.

ה"אחדות", שפוליטיקאים מדברים עליה לעיתים קרובות, אינה קיימת בישראל האמיתית של 2023. נכון שתנועת המחאה של 20 השבועות האחרונים הפגישה קבוצות מגוונות של ישראלים, שמעולם לא הפגינו יחד בעבר, ויש קווים משותפים בין מי שיוצאים לרחובות כדי להציל את מה שהם מכנים הדמוקרטיה הישראלית. אבל יש רבים אחרים בחברה שאינם חלק מהמחאה, גם אם הם מזדהים עם כמה ממטרותיה. וכמובן, יש אחרים שהם במחנה אחר לגמרי. למשל, פלסטינים אזרחי ישראל לא הצטרפו לתנועת המחאה, כי כל עוד הקריאה להגנה על הדמוקרטיה הישראלית אינה כוללת בתוכה דרישות לחוק יסוד השוויון, לביטול חוק הלאום ולסיום הכיבוש, בעיניהם הרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא צביעות מוחלטת. אני שותף להם בהשקפה הזאת. גם המחנה הדתי-לאומי, המיוצג במפלגת הציונות הדתית ובמפלגת עוצמה יהודית, הוא אחר – שם מעדיפים את חוקי ההלכה היהודית על פני המשפט האזרחי הישראלי וחולמים על התנדפותם של כל הפלסטינים מכאן. והחרדים גם הם במחנה נפרד משלהם. הדמוקרטיה הישראלית אינה מעניינת אותם והגנה על עצמאותה של מערכת המשפט אינה נוגעת להם. הם רק רוצים לשמר את אורח חייהם באמצעות מה שהמדינה יכולה לתת להם, ובה בעת להשתחרר ממה שהמדינה עשויה לדרוש מהם. יש כמובן חריגים מההכללות בכל השבטים, אבל זו תמונה מציאותית של מגמות ופערים הקיימים בחברה שלנו.

אני לא רוצה לחיות בעולם החרדי, והחרדים אינם רוצים לחיות בעולם שלי. הדבר היחיד שמשותף לי עם העולם החרדי הוא שאבות אבותיי היו פעם כמוהם. אני לא רוצה שום קשר עם אנשים שמזדהים עם מפלגת הציונות הדתית או עם מפלגת עוצמה יהודית. אני רואה בפעילותם לקידום האג'נדה של עליונות יהודית איום קיומי על דרך חיי ועל ערכיי. אני מניח שהם רואים אותי באותה צורה. האתוס הציוני של מדינת ישראל אינו קיים עוד כפי שנוצר על ידי מייסדי התנועה הציונית. הציונות הייתה התשובה החילונית ללאומיות היהודית, שהפלג הדתי בה היה אז זעיר. מלחמת יוני 1967 שחררה את המגמות המשיחיות של הציונות הדתית, אשר הובילו להקמת גוש אמונים ולבניית ההתנחלויות. הניצחון המזהיר של ישראל ב-67 היה בגדר נס שהתרחש כנגד כל הסיכויים. בשלושת השבועות שקדמו למלחמה חשה מדינת ישראל הקטנה והחלשה כאילו מתרגשת עליה שואה שנייה, והניצחון שהושג בשישה ימים ביסס את האמונה שאלוהים לימינה של ישראל ושיישובה של ארץ ישראל השלמה במתנחלים יהודים הוא מסר אלוהי. האמונה שהבעלות על הארץ ניתנה לעם היהודי על ידי אלוהים היא שהובילה להפיכת הסכסוך הפוליטי בין תנועות לאומיות מנוגדות על טריטוריה למלחמה על זהות ודת – של מי הארץ הזאת, ולמי נתן אותה אלוהים?

במבט קדימה האתגר שעומד לפנינו הוא למצוא את הדרך שתאפשר קיום שלו יחסית ללא אלימות ומוות והרס בין ישראלים לבין ישראלים אחרים ובין יהודים לבין הפלסטינים. במודלים פדרליים וקונפדרליים כנראה נוכל למצוא כמה פתרונות אפשריים. אף מודל שקיים היום בעולם אינו יכול לשמש אותנו ב"העתק-הדבק". נצטרך לעשות את העבודה הקשה ולהמציא מודל שיתאים לצרכים ולנסיבות המיוחדים שלנו. ראשית יש כמה עקרונות בסיסיים שחייבים להנחות אותנו. העיקרון הראשון חייב להיות שוויון לכל האנשים החיים כאן, ככוכב הצפון שינחה אותנו הלאה. עקרון השוויון אינו ניתן לחלוקה, הוא חייב לחול על בני כל הדתות והזהויות הלאומיות, האתניות והמגדריות שחיים בארץ הזאת. העיקרון השני חייב להיות הזכאות לאוטונומיה בסוגיות של מעמד אישי, של חינוך ותרבות ושל החיים במרחב הציבורי. במסגרת שני עקרונות בסיסיים אלו חייבות להיות גם ערבויות לזכויות מסוימות של מיעוטים, אשר עשויים להמשיך להתגורר במרחב הנשלט על ידי רוב של קבוצת זהות אחרת משלהם, כלומר חייבת להיות הכרה בזכויות של כל קבוצת זהות להתקיים בחופשיות בגבולות הקנטון או התת-מדינה. כמו כן, חייבות להיות הסכמות בין כל קבוצות הזהות שבפסיפס המדינתי על יסודות המשילות, על שלטון החוק, ועל ליבה בסיסית משותפת בתוכניות החינוך, וחייבים להיות גם הסכמים בין כל תת-המדינות בנושאי איכות הסביבה ובריאות הציבור מכיוון שמחלות וזיהומים אינם נעצרים בגבולות.

אפשר להגדיר קנטונים מסוימים או תת-מדינות מסוימות באופן גיאוגרפי, ודרך אחרת להגדרה יכולה להיות לפי זהות קולקטיבית בתוך אזור גיאוגרפי. אזור תל אביב רבתי הוא תת-מדינה אחת המוגדרת גיאוגרפית. אפשר גם להגדיר את ואדי ערה וחלקים מהגליל, שבהם אוכלוסיות גדולות של רוב ערבי, כתת-מדינה מבחינה גיאוגרפית. גם באר שבע וערי הלוויין היהודיות שלה יכולות להיות תת-מדינה גיאוגרפית, והקהילות הבדואיות באזור יכולות להיות מוגדרות כתת-מדינה גיאוגרפית נפרדת. בדרך אחרת ניתן להגדיר כתת-מדינה אזור כלשהו שחיות בו אוכלוסיות מגוונות תוך החלת פונקציות אוטונומיות על אותן אוכלוסיות. הגליל יכול להיות תת-מדינה אחת עם אוטונומיה שתינתן לקבוצות הזהות השונות בתחומי החינוך והתרבות. בכל המקרים חייב להיות בסיס של עקרונות השוויון והגנה על זכויות מיעוטים, שלפיהם כל אדם החי בין הנהר לבין הים יוכל לחיות בכל תת-מדינה שיבחר בה ללא הגבלה על פי חוק. כמו כן, בתת-מדינות מעורבות מוכרחות להיות לכל הקהילות זכויות שוות לפתח, לתכנן ולבנות, להתחלק במשאבים הטבעיים והאחרים הזמינים על בסיס שווה (כולל קרקע ומים).

במודלים הללו הייצוג הפוליטי במדינה יכול להתבסס על מחוזות הצבעה לפי גודל האוכלוסייה, כאשר מספר הנציגים בפרלמנט ייקבע לפי מספר האנשים שחיים בהם. המדינה כולה תחולק באופן שיאפשר ייצוג יחסי של כל קבוצות האוכלוסייה. נראה לי שיהיה נבון לשקול ליצור גם גוף מחוקק נוסף לצד הפרלמנט, שיורכב משני נציגים מכל תת-מדינה ללא קשר לגודלה, והייתי רוצה מאוד לראות ששני הנציגים הללו יהיו אישה אחת וגבר אחד מכל תת-מדינה.

בשלב זה אין לי העדפה למודל פדרלי או למודל קונפדרלי, ואינני יודע כיצד עלינו להתקדם מכאן. אני סבור שמצבנו הנוכחי שבור ומקולקל. הייתי חלק ממה שנקרא השמאל הציוני. האידיאולוגיה שבה האמנתי נשברה בידי הסתירות שהיו מוטמעות בתוכה ולא אפשרו לסיים את הכיבוש וליצור שוויון אמיתי בין כל אזרחי המדינה. הגידול המהיר של האוכלוסייה החרדית, שבה המשפחות כה גדולות ושיעור המשרתים בצבא כה קטן ושרוב אנשיה אינם נכנסים לכוח העבודה היצרני, יביא לאסון כלכלי במדינה כבר בעתיד הלא רחוק. האולטרה-לאומיות והציונות הדתית ויחסם הגזעני ללא-יהודים הביאו ליצירת צורה חדשה של אפרטהייד שמדינת ישראל הפכה להיות. מצב זה בלתי נסבל וגם לא מוסרי. אנחנו צריכים חשיבה חדשה ושלכל שכבות האוכלוסייה מהנהר ועד הים יהיו נציגים שישבו ביחד ליד השולחן לדיוני עומק למציאת הדרך לחיים משותפים. זה האתגר הקולקטיבי שלנו, אם רוצים שיהיה לנו עתיד משותף כלשהו במדינה ולמנוע את התפוררותה.