לילך בוער

הכותרת שלי נוצרה בהשראת שירו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, "הייאוש של לילך", שבו הוא פוגע בבניין העצוב שלו נגד המציאות של האומה הערבית ונסיגה הפוליטית שלה עד שהיא מגיעה לייאוש מהקיפאון השבור והמדינה. של החלקה קולקטיבית וריצה אל תחתית הביוב, למרות שובו לפני השלמת השיר והשלכת זרע של תקווה לתחייה חדשה מאפר הפילוג והפזורה... תהליך השימוש באמירה הסותרת (אוקסימורון) ) - והמונח הוזכר בספרו של נביל טננוס "עקוב אחר הפרפר ... מחקר בשירת מחמוד דרוויש" 2019 - שסוכם בכותרת השיר "הייאוש של לילך", הספיק לשפוך אור ו מסוגל לאבחן ולקרוא את המציאות חסרת התקווה של האומה, ואני רואה שהנישואים הגרפיים האלה שדרוויש פתר בין שתי סתירות (שליליות וחיוביות) ושילב אותן בתבנית לשונית גרפית אחת "לילך ייאוש" הוסיפו הבנה חדשה והעניקו קריאה מעמיקה יותר של המצב הערבי ונסיבותיו.

למעשה, לאחר קריאה מדוקדקת ונכונה של השיר, הדהים אותי הרעיון לכתוב מאמר זה "שריפת הלילך" בניסיון להדגיש משמעות נוספת ולייצר הבנה חדשה לסותר, בהתחשב בכך שה חלק הוא של השלם ושהשלם עובד ומקיים אינטראקציה עם הפעילות של החלק, כלומר אם החלק אפקטיבי, ואפשרות לכידת מפתחות הזזת ה"שלם" והפנייתו למטרות והיעדים של החלק .

אני כותב את "שריפת הלילך" כמו נר שנושם את נשימתו בסוף ליל השלשלאות הארוך, אולי אביר זיכרונות עתיקים יוביל אותו שולל, והוא ילך בהרי הנשכחים כדי שילך. ראה את הנבילה הדלה שלהם והרים את קולו.הסבלנות חזרה מהחצים שהם משליכים באוויר התקווה הסטרילית, ומה שנשאר משריפתם הוא שריפה שמחממת את אפר נשמתם, כאילו זעקת "דרוויש" אל. העוברים והשבים החירשים המתנדנדים בין פטישי הנפח בשוק של שכפול מושגים סותרים והתנגדותם הגבירו את חירשותם.

דרוויש ראה אותנו דרך עיני שירו, והיינו שותלים את פרח הלילך מתוך חורי תאינו בגן חלומותינו, ביום שבו נבקע הירח, וכשהכוכבים הזילו דמעות לרוח נעורינו, ו הוא ראה אותנו משקים את הלילות בזיעה, שמחה וצער, בשפה ערבית ובדיאלקט כנעני כדי שנוכל לחיות איתה ושהוא יחיה בנו.החבצלות שלו אנחנו ישנים תחתיה בוערות זו בזו כמו עייפות. עוף החול של אלף שנים אנו ישנים תחת צללו בוערים זה בזה לחינם אבל אולי נקום שוב מאפרנו ושבטי העייפים מאנשי המהפכה "הושמדו" ושבטים אחרים קמו מהעולם. אפר של אתמול כך שנוצת עוף החול עפה עם נשמתנו ואנחנו עפים בכנפיה מאתמולנו למחר הנצחי שלנו, לאחר ששבטי עמנו התמימים העבירו את שירת הזדווגות היונים עם האדיל "דרוויש" בזמן שהוא מנגן. החליל האומלל שלו על מיתרי משאלותינו (השבויים) ואומר
"תקשיב לגוף שלי, למוות יש פרי
ולחיים יש חיים שלא מחדשים
אלא על גוף.. שמקשיב לגוף
ולבסוף: יש לנו גוף תמים ובריא שעליו אנו תומכים את גופנו העייף מעול השלשלאות והשנים, ועלינו לבעור בין השלם לחלק, לא בכדי, אלא להשתחרר ממעמסתנו!

עלינו לרשום מחדש את שמותינו בעיתוני השבטים שלנו כדי שנוכל להתקשר אליהם היום והם יחזרו אלינו מחר.