"הממלכה הסעודית השנייה... אני לא אחיה בגלימות של אבי"

מיד לאחר פגישת יאלטה המפורסמת, שכללה את בעלי הברית המנצחים במלחמת העולם השנייה, סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל, שהתקיימה בין ה-4 ל-11 בפברואר 1945, בה הוסכם לחלוק את גרמניה המובסת, נסע נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט לסעודיה. ערב לפגוש את המלך עבדולעזיז אל סעוד, אותה פגישה שהתקיימה ב-14 בפברואר ואשר ביססה את היחסים העתידיים בין ארצות הברית וסעודיה, בהסכם שנקרא על שם ספינת המערכה עליה התקיימה הפגישה, "קווינסי". עיקרו של ההסכם מסתכם בביטוי "שמן תמורת הגנה". כלומר, ארצות הברית שולטת בנפט הסעודי, בתמורה להגנה על המשטר הסעודי מכל איום.

חברת הנפט הסעודית האמריקאית ארמקו נוסדה בשנת 1933, שנה לאחר הקמת ממלכת ערב הסעודית בשנת 1932, כאשר ארצות הברית גילתה את חשיבות הנפט הסעודי, ואת הכמויות העצומות שלו בממלכה.

אבל הנפט, שהיווה את הגורם האסטרטגי החשוב ביותר עבור ארצות הברית בממלכת ערב הסעודית, לא היה היחיד שאמריקה השקיעה שם. לסעודיה יש נכסים אסטרטגיים גדולים שהיא העמידה לרשות ארצות הברית ללא גבולות. המיקום האסטרטגי החשוב, בו הקימה אמריקה את הבסיס הצבאי הראשון שלה באזור, בסיס דהראן, בשנת 1951. והחשיבות הדתית של המוסלמים, שכן השתמשה באידיאולוגיה ה"ווהאבית", כדי לבצע משימות מרכזיות לשרת את האסטרטגיה האמריקאית. באזור ובעולם, הן במאבק נגד הקומוניזם והאיחוד ברית המועצות, או נגד הלאומיות הערבית ומצרים הנאצריסטית, או נגד המהפכה האיראנית ובעלות בריתה.

עם מה שסיפקה ערב הסעודית מנפט, חובות ופטרודולרים, בנכונות ובנדיבות שאין שני לה, לארצות הברית, הצליחה האחרונה לנצח במלחמה הקרה, להביס את "אויביה" בברית המועצות, אפגניסטן, עיראק ואחרות. ולעשות מונופול על השליטה במערכת הגלובלית, וכפות הגמוניה רבה יותר על מדינות רבות בעולם, כולל סעודיה עצמה.

סעודיה המשיכה להיות "וסאל" נאמן של ארצות הברית. היא יישמה בכנות שאין שניה לה את כל מה שמשרת את המדיניות האמריקנית באזור ובעולם, ופיתחה עם הזמן את נאמנותה, מסירותה ושירותיה ל"אבא" האמריקני, אך היא נכשלה במה שרצה כל הזמן, כלומר להעלות את ערכו לאמריקאים, מהרמה שהחלה בהסכם הראשון בין רוזוולט ועבדולעזיז.

הסחיטה האמריקנית של ערב הסעודית נמשכה, ללא כל התחשבות במידת ה"נאמנות" ששמרה אותה "ברית". מעת לעת, ארצות הברית הביכה מאוד את המשטר הסעודי, לא רק משום שהכתימה את המוניטין של הממלכה, אלא גם, ואולי חשוב מכך, משום שהיא היוותה התערבות בענייני פנים סעודיים, שכן המחשבה הפוליטית הסעודית סבורה כי כל עוד כפי שהשחקן והאובייקט כפופים לזה הם סעודים, אז זה "לא ראוי" שמישהו יתערב בזה, לא משנה כמה הוא גבוה, ועם ההיגיון הזה היה הכעס הסעודי על כל מבקריו, שליווה את חשוגי "תקרית".

"הברית" האמריקאית נכשלה עם ההנהגה הסעודית החדשה, במבחן הראשון והברור ביותר של המידה שבה מילאה ארצות הברית את תפקידה בהגנה על המלכה, על פי ההסכם האמריקני-סעודי הראשון. כשהחות'ים תקפו את סעודיה ואת ארמקו בפרט, סעודיה ציפתה שאמריקה תתערב ישירות נגדם, אבל זה לא קרה, וארצות הברית אפילו לא הכניסה אותם לרשימת הטרור כפי שביקשה סעודיה.

בתחילת שלטונו של המלך סלמאן ונסיך הכתר שלו, הלכה הממלכה רחוק באותו כיוון מסורתי שאומץ על ידי שליטיה, בחיפוש אחר תפקיד התואם את שאיפותיהם של שליטיה החדשים. היא נקטה עמדה עוינת חריפה כלפי איראן, שקשה להצדיק את עוצמתה, אפילו כלפי האנשים האוהדים ביותר לממלכה. היא הסתבכה במלחמה "אבסורדית" בתימן, ומדינות "אחיות" אחרות לקחו איתה. היא גם נקטה עמדה שלילית וחדה כלפי קטאר, וכמעט נכנסה למלחמה נגדה עם מדינות המפרץ. סעודיה הייתה גם "חלוץ" בתמיכה בטרור בסוריה, והסתכסכה עם טורקיה על ההנהגה ה"סונית".

ויותר מכל, היא התקרבה כל כך לישראל ש"דחפה" מדינות כמו איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן להגיע רחוק בנושא הנורמליזציה. אולם גם זה לא זכה ל"הערכה" של ארה"ב, שהתמידה בעמדתה ה"מתנשאת", הסבורה שזוהי רק אחת מחובותיהם של ה"חסידים".

העמדה האמריקנית הזו כלפי ערב הסעודית לא השתנתה מאז שרוזוולט פגש את עבדול עזיז לפני שבעים ושמונה שנה, וחוסר ה"מודעות" של ארצות הברית לשינויים שחלו בסעודיה מאז, במיוחד מבחינת יכולות ואסטרטגיה. חשיבות, והמשך הזלזול האמריקאי בסעודיה ושליטיה והכחשת חשיבות תפקידם והשפעתם. ההשפעה הפסיכולוגית של כל זה, בנוסף להזדמנות ההיסטורית שסיפקה מלחמת אוקראינה, צמיחת הכוח הסיני, והופעתם של בריתות בינלאומיות חדשות שאינן בהרמוניה עם ארצות הברית ומדיניותה, השלטון הסעודי החדש דחף את המגמה, אולי לא במידה שרצו עמי האזור, אבל במידה שלא הייתה צפויה חודשים מעכשיו.

הנסיך ה"שאפתני" מוחמד בן סלמאן החל לארגן מחדש את עמודי התווך המסורתיים של המשטר הסעודי, הוא פעל נגד דמויות בולטות במשפחה השלטת, רסן את התפקיד הגדול שמילא הממסד הדתי ופתח את הדלתות לרווחה לחירויות הפרט, שזכו תמיכה מכרעת בו, במיוחד בקרב צעירים.

במימד הבינלאומי, הנסיך הצעיר יצא, במידת מה, מהגלימה האמריקאית, והאויב של ארצות הברית הוא כבר לא בהכרח אויב של סעודיה, וסעודיה כבר לא חייל "מתנדב" בצד של אמריקה ה"בלתי צודקת או המדוכאת", והיא יצאה בדרך זו או אחרת ו"יחסית" מתלות עיוורת. לאמץ אינטרסים כבסיס ליחסים ביניהם.

בן סלמאן גם נקט בצעדים שלקחו את הממלכה מזרחה, מרחק לא קטן, ויחסי הסחר עם סין ורוסיה השתפרו מאוד, למרות חוסר שביעות הרצון של אמריקה, והיא נקטה במדיניות נפט שאמריקה לא הייתה מרוצה ממנה, וחיזקה את יחסיה. מחוץ למרחב האמריקני, במיוחד עם סין, לאחר שהאחרונה "נתמה חסות להסכם הסעודי-איראני.

כל זה טוב ובכיוון הנכון, והכרחי על מנת להעלות את סעודיה והנהגתה הצעירה לדרך המאפשרת לה לתפוס מעמד בולט בין המדינות המובילות באזור, ומועמדות להנהגתה בפועל.

אולם ההיסטוריה העכשווית של האזור מראה לנו בבירור את התנאים שצריכים להתקיים במדינה ובהנהגה המבקשת להיות בעמדה המובילה את האומה להשיג את ה"פרויקט" שלה.

האמינות של ממשלת סעודיה בקידום פרויקט השחרור של האומה נותרה לא מספיק משכנעת אם סעודיה לא תוותר על הנורמליזציה עם ישראל ותוביל קמפיין רציני וחזק לפטר את המדינות שהלכו לנורמליזציה ממה שהן היו מעורבות בו. בשום אופן לא יכולה אומה להוביל ולקיים מערכת יחסים קרובה או מעורפלת עם אויביה הגרועים ביותר.

هناك على ما يبدو مستشارون وطنيون ومهمون للحكم السعودي، كما أن الأمير نفسه على قدر كبير من الذكاء، ليدرك أن التهادن مع المشروع الصهيوني الذي يستهدف الأمة بكاملها، لن يقود الى تبوء القيادة في الاقليم، ولن يكون بإمكانه أن يقدم نفسه لشعوب المنطقة وللعالم كممثل حقيقي לו.

ערב הסעודית חייבת להבין, ואני מאמין שהיא מבינה, שהאינדיקציה האמיתית לחומרת צעדיה האחרונים היא לא המידה שבה היא מתקדמת מאיראן, אלא המידה שבה היא מתרחקת מישראל. והיא, כלומר, סעודיה, אמורה להשקיע בהתקרבות שלה לאיראן כדי לאשר את עמדתם הרדיקלית כלפי פלסטין, ולא להיפגש איתה באמצע הדרך, כי אם זה יקרה, איראן לא תישאר עם פלסטין, וסעודיה תישאר. לא להיות עם זה.

לשליט הסעודי החדש נמאס מה"מילבב" של אביו (אמריקה), אז הוא החליט להשתחרר (הביישנים עד כה) ממנו. זה בהחלט לא עניין פשוט, אבל שווה לנסות אם היה רוצה לשלוט, הוא היה מעמיד את עצמו ואת ארצו במצב שרק מדינות גדולות ומנהיגים גדולים מחפשים. באותה עת, כל העמים הערבים והאסלאמים והאנשים החופשיים של העולם יהיו בעמדה זו