עבדל נאצר במלחמת פלסטין

לאחר 75 שנות מלחמת פלסטין, שוב מופיע הצורך בסקירה, כדי שניתן יהיה לברר את העובדות בכמה שיותר תיעוד, כדי שנדע מה בדיוק קרה? למה הבסנו ב-1948?

זו שאלה של הווה, לא של היסטוריה. מבחינה מדינית, כניסת צבאות ערב למלחמה באופן שבו היא התקיימה ייצגה תבוסה מסוימת. כמו רוב האליטות השלטות, ראש ממשלת מצרים מחמוד פהמי אל-נקרשי לא הסכים עם ההתערבות הצבאית.

דעתו של חאג' אמין אל-חוסייני - המופתי של פלסטין והדובר הראשון של אנשיה - הייתה להטיל את משימת העימות הצבאי על קבוצות מתנדבים ולתמוך בהן בנשק ובכסף, בתנאי שהצבאות יישארו נייחים בגבולות. , ערני ומוכן.

לא הייתה חזון מדיני מתכנס למחצה, וגם לא אסטרטגיה שהפגישה את צבאות ערב.

בתפיסה הצבאית, התבוסה יוחסה לשני גברים:

הראשון הוא האלוף המצרי אחמד אל-מוואווי, מנהיג המערכה הפלסטינית, לאחר המלחמה הוא ניסה לטהר את שמו, וחשף מכתבים שכתב למפקדיו במחאה על שליחת כוחות ללא הכשרה מספקת או נשק הכרחי.

והשני - הגנרל האנגלי ג'ון באגופ גאלופ, שהופקד על הפיקוד הכללי על צבאות ערב, והוא קיבל את הוראותיו במהלך המלחמה מלונדון!

הקצין הצעיר, גמאל עבדל נאצר, שבקושי היה בן למעלה משלושים, הגיע ברכבת צבאית לעזה ב -3 ביוני 1948, לא יכול היה לצפות, או חצה את דעתו, כי חוויית המלחמה בפלסטין תשלוט ברוח קווי כיווניו ודוחפים אותו - לאחר הפסקת קרבותיה וחזרתה. קהיר - לבנות מחדש את ארגון "הקצינים החופשיים" ולהקים את הגוף המכונן שלו, שהופיע בתיאטראות הפוליטיים הבוערים ב-23 ביולי 1952.

תחת זוהר הלהבות בפלסטין, מהלך חייו השתנה אחת ולתמיד. זוהי עובדה שלא ניתן להכחיש לאור מה שמאמר עבד עבד נאסר, הרמטכ"ל של הגדוד השישי, שהוקלט ביומנו האישי, אותו כתב על שולחן העבודה עם מנורת גז שמעליו במהלך מלחמת פלסטין.

הדבר הכי כנה שמיוחס לאדם הוא מה שהוא כותב בכתב ידו, מבטא את רגשותיו והתצפיותיו ברגע האירוע, מבלי לצפות שמישהו יסתכל במה שכתב, גם לאחר עשרות שנים.

היומנים קרובים יותר לפנסים המאירים את האווירה של מלחמת פלסטין ובלבול בה. לא הייתה שום הכנה צבאית, תכנון אסטרטגי לפקודות קרב, ולא המוכנות הלחימה הקלה ביותר לצבאות הערביות להיכנס לפלסטין.

בכתב ידו רשם ביקורת נוקבת ומתמשכת בדרגה גבוהה של עוצמה וכעס, שכן "אין ממש מילואים מהמחלקה לחטיבה... ואין חוטים או כל ביצורים מלבד חפירה".

לפני תחילת המלחמה הצליחה הסוכנות היהודית לגייס 81,000 לוחמים, רובם קצינים שצברו ניסיון צבאי בשנות מלחמת העולם השנייה, בעוד שמספרם המשותף של צבאות ערב עמד על 37,000 קצינים וחיילים!

מספר המטוסים שהיו ברשות הכוחות היהודיים, כפי שנקרא אז, עמד בתחילת המלחמה על 78 מטוסים, בעוד שלא עלה על 30 מטוסים בצד הערבי.

ההבדלים בנשק לא הוסתרו, או פתאום תפסו את מקבלי ההחלטות בהפתעה. לפי מה שדיווח פרופסור מוחמד חסנין הייקל ב"אל-ארוש ואל-ג'וויש", ספר עיון בן שני חלקים שחשוב מבחינת התיעוד שלו, שכן הוא כולל תיעוד מלא של מברקים צבאיים מצרים במהלך המלחמה, העובדות מכריזים על עצמם. המברקים מציירים תמונה שלמה של שדות הקרב, האליפויות וכשלונותיה.

למרבה ההפתעה, הוא עדיין לא נחקר בתשומת הלב הראויה, בדיקה והשוואה למסמכים של הצד השני במלחמה.

The Journal of War הוא בדרך כלל המסמך ההיסטורי השלם ביותר, לתמונה של שדה הקרב והרקע הפוליטי הקשור אליו.

"יומני המלחמה", פרסומו נדחה במשך עשרות שנים עד לקראת סוף המאה העשרים, בדיוק כפי שקרה ביומניו הכתובים של גמאל עבד אל נאצר.

בשתי הפעמים הוא שמר את פקדונותיו לפני שהחליט לפרסם אותם, בפעם הראשונה - על ידי החלטתו להכניס את מסמכים למשמורת ההיסטוריה והחוקרים.. ובפעם השנייה - בהתעקשותי כדי שהתמונה המלאה תתבהר. ואמונתו הייתה - כמו שאמר לי: "לכל פרסום יש את הזמן שלו".

הדבר הגרוע ביותר שנכתב על מלחמת 1948 הוא תבוסתה המיוחסת לעבד אל נאצר! זו הייתה בורות מכוונת של הסיבות לנקמה פוליטית ולגיבוש התבוסה במצפון הציבור.

גדוד 6, שנלכד בפלוג'ה, לא היה מוכן להיכנע, והדגיש את הלחימה עד האיש האחרון, לפי הכבלים הרשמיים.

בכתב ידו כתב ב-28 באוקטובר 1948: "...נתנגד עד אחרון האדם...". האמירה הקטגורית ההיא של לוחמת צעירה - בשל כעסה - היא כמעט ההתחלה האמיתית של כל סיפורו, כאילו הייתה זו נקודת הארה מוקדמת בטקסט בדיוני ארוך.

המלחמה הפלסטינית, עם הגיבורות, הקורבנות והכאבים שלה, ומה שהיא חשפה על התנאים הלא מתפקדים בהנהגת הצבא והנהגת המדינה, הייתה המוביל הראשון של מה שקרה במצרים אחרי פחות מארבע שנים, עם הפלת המשטר כולו. בהסכמה עם המפרץ