מתוך הזדהות עם העיתון של המנהיג השבוי מרואן אל-ברגותי

לשעבר מנכ"ל המכון הפלסטיני לחקר ביטחון לאומי

כתב העת למחקרים פלסטיניים, בגיליון מס' 134/אביב 2023, פירסם מאמר בן כחמישה עמודים מאת המנהיג השבוי מרואן אל-ברגותי, ששוהה בבידוד בכלא מדבר נפחא זו השנה השנייה לאחר עשרים במעון. הכותרת הייתה "ההזדמנות הפלסטינית במשבר הציוני".

המנהיג הבולט בתנועה הלאומית הפלסטינית, חבר הוועד המרכזי של הפתח, הקדיש שני שלישים ממאמרו להסבר על המבוי הסתום של הפרויקט הקולוניאלי הציוני בפלסטין, תוך הפרכת ממדי המבוי הסתום הזה בסביבתו האסטרטגית (מקומי, אזורי ובינלאומי), אז הקדישו את השליש האחרון של המאמר להסבר ולהבהרת ההזדמנויות הגלומות במבוי סתום זה בפני הפלסטינים ואילו צעדים עליהם לנקוט כדי להבטיח שהזדמנויות אלו ינוצלו במלואן כדי להשיג את מטרותיהם הלאומיות של חופש, עצמאות ו הקמת מדינה עצמאית.

ואילו העיתון של אל-ברגותי מבסס דיון פלסטיני אחראי המיוחל במציאות, במיוחד מכיוון שהוא הראשון שהוצא על ידי דמות מובילה בסדר גודל של מרואן אל-ברגותי לאחר פרוץ והחרפת המשבר הציוני שהלך והתרחב. במשך יותר מארבעה חודשים. מאמר זה יבקש לתרום לדיון זה בהדגשה, החל ממה שישראל עדה לה זה השבוע השבע עשר ברציפות מבחינת הפגנות המתנגדות להפיכה נגד מערכת המשפט, כפי שתוארו על ידי מארגני ההפגנות הללו. , או הפגנות בעד רפורמה משפטית, כפי שקרה בירושלים ביום חמישי שעבר, בהתאמה ל-27/4/2023, היא ביטוי למשבר של התנועה הציונית הנובע מהכשלון בהשגת יעדי פרויקט ההתיישבות הקולוניאלי שלה. המייסדים הראשונים של הפרויקט הסכימו ליצור מדינה משגשגת ובטוחה, להקים אומה ולבנות חברה יהודית מאוחדת ודמוקרטית, אנו מוצאים את צאצאיהם של המייסדים הראשונים מתפזרים ולא מתאספים, מבזבזים ולא מתאחדים, מאיימים ולא מגנים , הורסים, ולא בונים מחדש.

אמנם זה ככה, אבל יש צורך והכרח פלסטיני לקרוא את המשבר הזה בצורה עמוקה ומקיפה, והכי חשוב עם המוח והלב הפלסטיני, והקריאה לא מסתפקת בתיאור המתרחש ומגבילה אותו רק להליכים הקשורים לשיפוט. סמכות, או קישור סיבותיה למניעים אישיים של נתניהו להיפטר מאישומי שחיתות נגדו, גם אם מה שקורה ברמה זו, אי אפשר להתעלם מכך כנקודות ציון של המשבר, שקבע מרואן במאמרו במונחים של פיתוח נועזות והתערבויות פלסטיניות נבונות המסוגלות לנצל את ההזדמנויות הגלומות במשבר זה, במיוחד מאחר שהעניין הפלסטיני כולו נתון למחיקה ולדחיקה לשוליים, בדיוק כמו ההישגים הלאומיים המאפשרים לעם להגיע להישגים במשך עשרות שנים של מאבק והקרבה, כולל הלאומיות. רשות, דינה להחרים.

בנוסף למה שהזכיר מרואן במאמרו על מאפייני המשבר הציוני שצצו מתחילת השנה על פני הוויכוח הפוליטי והאידיאולוגי בין יהודים בארץ ובחו"ל, ההיסטוריון והאקדמיה הישראלי הידוע ( אילן פפה) טען במאמרו שפורסם בכתב העת למחקרים פלסטיניים מס' 108/סתיו 2016, וכותרתו "מקורות הניאו-ציונות ועתידה", כי התנועה הציונית הישראלית נתונה כעת במחלוקת על ידי שני אידיאולוגיים עיקריים. זרמים. שנות השבעים של המאה הקודמת, והשני הוא הזרם ש(פאפ) כינה אותו, וחוקרים רבים בישראל תיארו את המגמה הניאו-ציונית, שצצה חזק בבחירות הכלליות ב-1977 ושולטת בפוליטיקה הישראלית מאז. , ו(פאפ) מוסיף במאמרו שמאז בשנת 2016 הפכה הניאו-ציונות לפרשנות האידיאולוגית החזקה ביותר של הציונות בישראל.

התנועה הראשונה הייתה מתנועות העבודה לאורך השנים, והיא התנועה שבנתה את המדינה בתקופת המנדט הבריטי על פלסטין, והיא זו שביצעה את הניקוי האתני נגד הפלסטינים בשנת 1948, ומאוחדת השלטון הצבאי על האזרחים הפלסטינים בתוך ישראל עד שנת 1966, והעביר אותו לגדה המערבית ולרצועת עזה לאחר מלחמת יוני 1967, אך הוא איבד את כוחו בבחירות 1977, ולאחר מכן חזר לשלטון לתקופה קצרה בין 1992 -1996, the period that witnessed the signing of the Oslo Accord between the Palestine Liberation Organization and the government of Israel, this agreement, which in turn failed, and led to the return of current parties Neo-Zionism came to power, which confirms what הלכנו במאמרים קודמים שהסכסוך עם הפלסטינים הוא שורש המשבר ושהמתקפה הימנית על מערכת המשפט היא הגורם החושפני למשבר.

באשר לזרם השני, הוא צאצא מהתנועה המתקנת בראשותו של זאב ז'בוטינסקי, שהייתה רווחת בפרויקט ההתנחלות בשנות העשרים של המאה הקודמת. יהדות) וכן הייתה מרוככת מאוד עם הבריטים והילידים הפלסטינים. בעלי קרקעות.

זרם זה מבוסס על הברית החזקה בין המפלגות הדתיות לאומיות, המפלגות החרדיות ומפלגת הליכוד, שכן מפלגות אלו מאמינות כי ויתור או נכונות לוותר על סנטימטר של אדמה הם בהקשר של בגידה ובגידה, אשר מסביר את חזרתו של זרם זה לשלטון ולדומיננטיות על הפוליטיקה הישראלית לאחר החתימה על הסכם אוסלו ב-1993.

זרם זה היה נתון לפילוגים קשים בעקבות ההחלטה לפרוש באופן חד צדדי מרצועת עזה ב-2005, וראש הממשלה דאז והמנהיג הבולט בליכוד, אריאל שרון, שערק ממנו והקים מפלגה חדשה ליישום. ההחלטה לפרוש למרות התנגדות הליכוד. הוא קיבל את ההחלטה לפרוש כאלוף בדימוס. מהצבא ועל סמך הערכתו של האחרון כי הנסיגה מעזה תגביר את מעמדה האסטרטגי של ישראל מול האיומים הצפויים בטווח הקצר מונח, שמשמעותו שהערכות הצבא עדיפות על פני שיקולים מפלגתיים, ומשמעות הדבר היא גם שמוסד הצבא שהוא כותב לתנועה הראשונה שהוא בנה וקבע את משנתו הוא ויישאר מכשול למגמה השנייה של המשטר. שינוי לטובת החזון שלה.

תוצאות הבחירות הכלליות האחרונות שהתקיימו בנובמבר אשתקד, בהן זכו המפלגות המרכיבות את הניאו-ציונות ברוב פרלמנטרי, היוו הזדמנות לזרם זה לנסח מחדש את מערכת המדינה על פי חזונו, שלדעתו מספק פרשנות כנה של הציונות, ושהיא מסוגלת להצליח במה שהזרם הראשון נכשל בו, לא במיוחד שהוא לא הצליח לפתור את התעשייה הממלכתית בשבעת העשורים האחרונים, למרות שהוא כותב לו שהקים והוביל אותה שלושה עשורים.

יש לציין כאן כי אין מחלוקת משמעותית בין שני הזרמים הללו ביחס ליעדי הפרויקט הקולוניאלי הציוני בפלסטין, המבוססים על השגת הכמות הגדולה ביותר האפשרית של האזור הגאוגרפי של פלסטין עם הכמות הכי פחות אפשרית של האוכלוסייה הפלסטינית כמכשולים למימוש הפרויקט, שכן ההבדל ביניהם נע סביב האמצעים המבטיחים את מימושו של פרויקט זה. בעוד שהתנועה הראשונה סבורה כי עליה לקבל אישור בינלאומי ורישיון אמריקאי לפני יציאה לכל עבודה שהיא תתחייב , התנועה השנייה אינה מייחסת כלל חשיבות לדעה הבינלאומית.

יובהר כאן כי התנועה הציונית כתנועה קולוניאלית, ולפי חוות דעתו של החוקר המתמחה בענייני התיישבות קולוניאליים (פטריק וולף), אינה נבדלת מעמיתיה לתנועות קולוניאליות מתנחלות בכל הנוגע לצורך שלה להיפטר. של האוכלוסייה הילידית. תנועות אלו נבדלו ביניהן בסגנון, ו(וולף) מוסיף כי המתיישבים האירופים השתמשו בשיטת רצח העם במקרה של אמריקה ואוסטרליה, ואפרטהייד במקרה של דרום אפריקה, בעוד שהתנועה הציונית משתמשת בשיטת רצח העם. שיטת הטיהור האתני המתמשך במקרה הפלסטיני, ומאמר זה מוסיף למה שנכתב על ידי (פטריק וולף) שהתנועה הציונית לא הסתפקה בטיהור האתני של הפלסטינים, אלא היא שילבה את שלוש השיטות הנהוגות על ידי המתנחלים האירופים. , והציונות הוסיפה לכך את שיטת העקירה הכפויה של הילידים מחוץ לגבולות מולדתם.

האמור לעיל מלמד כי שורשי המשבר הציוני שצץ כעת אינם חדשים ואינם חולפים, ואינם נראים ניתנים לפתרון, כפי שטען פעם המומחה הגיאופוליטי היהודי-אמריקאי הידוע ג'ורג' פרידמן במאמרו שפורסם ב-Stratfor. אתר אינטרנט ב-14 בינואר 2014. כותרת (נסיגה ישראלית מעזה והדילמה הקבועה של ישראל).

ובעוד שהמשבר מראה שהפלסטינים, שמספרם על אדמת פלסטין המנדטורית הפך ליותר ממספר המתיישבים הציונים, מחכים בטווח הקצר ליותר טיהור אתני, רצח עם ושיטות גזעניות, המחייבות אותם להיערך. על כך ותתחיל מיד לקחת את מה שברגותי הזכיר במאמרו, אולם נראה כי הכישלון של הזרם הניאו-ציוני לעשות רפורמה במה שהושחת הוא התוצאה הבלתי נמנעת של הפרויקט שלהם גם אם יצליח לכפות את החזון שלו, במיוחד מאז האינטרנציונל. כמו גם תנאים אזוריים שהניבו את הפרויקט הקולוניאלי בפלסטין משתנים לחיסרון של התנועה הציונית ושותפיו מהמעצמות הקולוניאליות המערביות, המחייבות את הפלסטינים בנוסף לבזבז את מרבית מאמציהם לארגן ולאחד את שורותיהם, כדי למקם אותם אזורית ובינלאומית.