עזה תקווה וכאב

העיתונאי המתקוטט עומר כלאב הפגיש אותנו עם רבים, אפילו עשרות אנשי מקצוע, פוליטיים, מפלגתיים, בולטים ועסקים ירדנים, באירוע משפחתי מיוחד, אבל זה היה מעבר לזה להיות כמו פגישה פוליטית, פעילות בחירות, משאל עם. על תופעה, בחינה של הטיה לעמדה, למרות ניסיוני הפוליטי, המפלגתי והאלקטורלי, קינאתי בעמיתי בשל שלושה היבטים שהפגישו את החברות והמפלגה הקולקטיבית:

ראשית: יכולתו של עומר כלב לאסוף ולבחור מבחינה פלורליסטית איכותית: לאומי, אזורי, אזורי, מעמדי, מערים, אזורים כפריים, מדבריות ומחנות.

שנית: תגובת המגוון הזה של משתתפים להזמנתו.

שלישית: בחירתו בשיח' טלאל אל-מאדי, חבר הסנאט הירדני, להיות נואם מול האסיפה, באירוע חברתי ומשפחתי, לשנות אותה בהיגיון, עם האקסיומה של מסוגל, רחב- השתייכות ירדנית, פלסטינית וערבית בעלת אופק, שורשי, ללא יומרה או חיבה, והפכה את זה לאירוע פוליטי שמשך את תשומת ליבם של כולם, כאילו איחד אותם למרות ההבדלים המפרידים ביניהם.

מה שמשך יותר תשומת לב היה כאשר הדובר, טלאל אל-מאדי, חשף את האני הלאומי בפני רצועת עזה, תושבי עזה ומשפחות עזה, מה שעורר משוא פנים, כבוד והערכה.

עזה, על קורבנותיה, יוזמותיה ועליונותה, החזירה לעם הפלסטיני את זהותו הלאומית, שהתבזבזת מאז 1948, והחזירה לעם הפלסטיני את מעמדו ואת הכבוד של העמים הערביים, ואפילו העולם, עם קורבנות, איתנות ונוכחות. כיבוש ב-2005.

עזה, יצרה עבור העם הפלסטיני את המוסד הייצוגי המאוחד שלה: הארגון לשחרור פלסטין, והפכה אותה להנהגה ולנציגה הלגיטימית היחידה, למרות מגוון המדיניות והעמדות, ולמרות השברים הגיאוגרפיים והמרחביים במקומות מגוריה.

עזה, שהולידה את המנהיגים הגדולים: יאסר ערפאת, חליל אל-ווזיר, סלאח חלף, אחמד יאסין, גווארה עזה, עבדאללה אל-חוראני, היידר עבד אל-שאפי, רשאד אל-שאווה, וה' יאריך את חייו, פרייח. אבו מדין "אבו מוסטפא", אלה ואחרים הם המעצבים את מעמדה של עזה ונוכחותה הלאומית בהצטיינות היא מצטיינת בייצוג העם הפלסטיני, שכן ממנו החל מסע המאבק והשבת הזכויות, וממנו החלה הדעיכה. ויציאת המושבה.

עזה היא כעת סמל של כאב, נסיגה והידרדרות, והיא תישאר הכתובת. מה שאמר אבן אל-ג'ורדן, טלאל אל-מדהי, על עזה ראוי להערכה על מנת שתישאר בתפקיד הראוי ותשוב לה. זה.