אירלנד, פלסטין ו"יום שישי הטוב"

החודש ציינו האירים את יום השנה ה-25 להסכם יום שישי הטוב, שסיים יותר משלושה עשורים של אלימות וסכסוכים בצפון אירלנד, שנבעו מהקולוניאליזם הקולוניאלי הבריטי. זהו סכסוך שנמשך חמש מאות שנים של קולוניזציה של מתנחלים בריטים של האי. הנשיאים לשעבר של שתי המדינות האימפריאליסטיות, האמריקאיות והבריטיות, ביל קלינטון וטוני בלייר, שנתנו אז חסות להסכם לאחר שבריטניה לא הצליחה להביס את המהפכה האירית, השתתפו בחגיגת יום השנה.

ומאז השחרור האירי ההרואי הניסיון המהפכני נגד הקולוניאליזם הבריטי האכזרי תופס מקום מיוחד בליבנו ובמוחנו כפלסטינים, ובלבם ובמוחם של האנשים החופשיים של העולם כמובן, מה שאילץ את בריטניה לסגת מרוב ארצות אירלנד. 1922, וגרם לה להסכים לחתום על הסכם יום שישי הטוב ב-1998, והתפוררות המשטר הגזעני הקולוניאלי באזור הצפון; ניסיתי לעקוב אחר הוויכוח הסוער המתחולל בחברה האירית ובין כוחות פוליטיים, באמצעות עיתונים ומדיה חברתית, על ההסכם הזה ועל סיכוייו העתידיים. המעקב שלי מגיע כחלק מהאינטרס הפלסטיני הכללי במאבקו של העם האירי, במיוחד מאחר שהעם הזה, ובמיוחד הכוחות הפוליטיים הפרוגרסיביים שלו, עדיין מחויב מוסרית לעקרון הסולידריות המשותפת. ואכן, חווית השחרור הזו, אשר עדיין מתמשך, מהווה מקור השראה לכל האנשים החופשיים בעולם.

חוויה זו, כמו החוויה הדרום אפריקאית, נקשרה לחוויה הפלסטינית, בהתחשב בכך שכולן מהוות חוויות שחרור מהקולוניאליזם הקולוניאלי וממשטר אפרטהייד בראשות האימפריה הקולוניאלית הבריטית ברחבי הגלובוס. אנחנו, הפלסטינים, עקבנו אחר תנועות העמים וכוחותיהם המהפכניים בשתי המדינות הללו בפרט. מאז שנות השישים של המאה הקודמת, ארגון השחרור פלסטין קשור ליחסים פוליטיים, אידיאולוגיים ומאבקיים עם התנועה המהפכנית ב. כל אחת משתי המדינות.

מדהים היה שהעשור האחרון של המאה הקודמת היה עד לחתימה של שלושה הסכמים שביקשו לשים קץ לקולוניאליזם והאפרטהייד, בפלסטין, בדרום אפריקה ובאירלנד, בהפרש של כמה שנים. דרום אפריקה השתחררה פוליטית ב-1994 ממשטר האפרטהייד, למרות שהיא עדיין סובלת תחת משטר אפרטהייד כלכלי, ומהבעיות הכלכליות והחברתיות העמוקות שהוא יצר. בצפון אירלנד נחתם ב-1998 הסכם יום שישי הטוב, שהוביל להקמת מערכת פוליטית דמוקרטית ומשתפת, כלומר מדינת האזרחים, כחלופה לשיטה הפרוטסטנטית הסגורה, שרדפה את המיעוט הלאומי הקתולי. תחת שליטה בריטית. באשר לפלסטין, היא קדמה לשתי המדינות האחרות, שכן בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו, אשר עיגנו את הפרויקט הקולוניאלי הציוני.

ניתן לראות שתקופת המשא ומתן שהתנהלה בין ההנהגה המשפיעה של אש"ף וישראל בתחילת שנות ה-90 הייתה קצרה לעומת השנים הארוכות שנמשך המשא ומתן בין ההנהגות האיריות והדרום אפריקאיות עם אויביהן. בעוד ששני ההסכמים זכו במשאל עם כללי, באירלנד ובדרום אפריקה, תמיכת רוב שני העמים בשל ההישגים שהשיגו, ופתחו את הדרך להמשך העבודה והמאבק על מנת להשיג את מלוא מטרות; הסכם אוסלו היווה, ועודנו, קטסטרופה של ממש עבור העם הפלסטיני, שכן הוא סגר רשמית את הדלת להתנגדות. ההנהגה הפלסטינית הייתה נמהרת וחסרת תובנה, והיא חשבה על הצלה עצמית יותר משחשבה על הישרדות אנשיה, בתמורה לויתור על רוב המולדת, ונסיגה מהקבועים הפלסטיניים החשובים ביותר, במיוחד הנושא. של פליטים וזכותם לחזור.ממשטר קולוניאלי קולוניאלי, ושהמאבק בו, שניהל העם הפלסטיני במשך מאה שנים, הוא מאבק מוסרי ולגיטימי, לא טרור.

זאת בניגוד להתנהגותה של הנהגת התנועה המהפכנית האירית, על זרועותיה הפוליטיות והצבאיות, "סין פיין" ו"הצבא הרפובליקאי", שלא גינתה את המאבק הצבאי, אלא הטילה בהסכם סעיף. קביעת זכותו של העם האירי, בין אם ברפובליקה החופשית של אירלנד ובין אם בצפון אירלנד, להמשיך במאבק הפוליטי להשבת האחדות של האי ושחרור החלק הצפוני של הכתר הבריטי, על ידי קיום משאל עם בנסיבות מתאימות.

כמובן, כמו כל ניסיון של כל עם, כל הסכם סופי או ביניים עם האויב אינו זוכה לקונצנזוס, ונשארת התנגדות מצד קבוצות רדיקליות קטנות, בין אם ממחנה האויב ובין אם ממחנה המהפכה. היו מי שהתנגדו להסכם מהיום הראשון, כקבוצות מרקסיסטיות ושמאלניות קשוחות. ובגלל ההתגברות האחרונה של המשבר הממשלתי בצפון אירלנד על רקע יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, ומסיבות פנימיות כמו היעדר משאל עם עדיין, הוויכוח והוויכוח מתעצמים בין מי שרוצה לזרז אותו. ואלה המעדיפים שזה יתקיים באמצעות האישור המיוחד הרחב ביותר של הפדרליסטים, הדוגלים בהישארות במסגרת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה, כדי למנוע את הסלמה של המתחים העדתיים והלאומיים.

עם זאת, הדעה הרווחת אומרת שההסכם, למרות המשבר הפוקד את ממשלת אירלנד, היווה ועודנו הישג היסטורי שהעביר את אירלנד משלב אחד לאחר, הכיל אלימות עדתית והחליף את האלימות במאבק פוליטי. משקיפים רבים מאמינים ששינוי דמוגרפי, כלומר הופעת דור חדש שנוטה להצביע על בסיס פוליטי ולא עדתי, כמו גם עלייה בכוחם הפוליטי של כוחות פוליטיים בעלי אוריינטציה יוניוניסטית, יביאו לשינוי המובטח. במיוחד מאז מפלגת "סין פיין" השיגה הישגים אלקטורליים מרשימים. בבחירות שהתקיימו ב-2020 וב-2022 דורג ראשון סין פיין ברפובליקה של דרום אירלנד, ובצפון אירלנד הפך לכוח השני.

אם נחזור לתפקודה של ההנהגה הפלסטינית במשא ומתן שהסתיים בהסכמי אוסלו, אנו יכולים לחזות להבדל העצום, וכיצד ההנהגה הזו ויתרה על הכל, מסתפקת ברשות תלויה כבולה, בחלק קטן מהאדמה שנכבשה ב-1967. , כדי שההנהגה שלה כבר לא תהיה בעלת רצון או אומץ, בחופש מכבליו.

לא זו בלבד, רשות אוסלו קיבלה ישות בחלק קטן של פלסטין, אלא שהיא ממשיכה להדיר את פלסטין מהים ועד הנהר בשיח הרשמי והתקשורתי שלה, בעוד ההנהגה המהפכנית האירית ממשיכה לדבוק בשחרור הכלל. המדינה, באמצעות פלטפורמות התקשורת, התרבות והחינוכיות שלה, בפרלמנט ובמו"מ. הדבר התבסס במודעות של האנשים, כהקדמה לקרב המכריע שמתחולל כבר רבע מאה, עם רך, משפיע ועוצמתי. אמצעים, ולקראת משאל העם שיקצור את התוצאות, אולי לאחר שנים או עשור. Even today, Ireland is considered the most supportive European country for the Palestinian right and for the national struggle waged by the people of Palestine. Indeed, the rhetoric of the leaders of the Irish revolutionary forces is more solid and principled towards Israel than the rhetoric of הנהגת אוסלו.

עם זאת, לנוכח אסון אוסלו, שחלפו עליו שלושה עשורים, שבמהלכם התבססו פרויקט המתנחלים-קולוניאלי ומשטר האפרטהייד, פלסטין עדה ברמת הבסיס, במיוחד בעשור האחרון, לרנסנס לאומי, שבאה לידי ביטוי בהתנגדות ממשית על צורותיה השונות, ובתודעה לאומית המחזירה את המודעות לפלסטין יחידה, המתעלה מעל הפיצול והמחיקה. לפיכך, תחייה עממית פלסטינית זו עונה על דרכו של החוויה המהפכנית האירית, המתקדמת למרות הקשיים והאתגרים הגדולים לקראת המטרה הסופית.

על "ערב 48"