שחרור פלסטין והתפקיד האזורי

רוב המסמכים הפוליטיים הפלסטינים שפורסמו בתקופה שלאחר הנכבה של 1948 מתייחסים למרכזיות התפקיד האזורי בשחרור הארץ והעם של פלסטין. חלק גדול מהמסמכים הפוליטיים האזוריים, הרשמיים והמפלגתיים, מבטאים את אותו רעיון , המבוסס על שני ממדים. הראשון קשור לתפקיד הכיבוש הציוני באזור. ואילו השני מבטא את מעמדה של פלסטין ועניינה במצפונם ובסדר העדיפויות של עמי האזור.

עם זאת, למרות שפע הראיות לקשר אורגני זה, תנועת השחרור הלאומי הפלסטינית, במיוחד הפתח, נטתה בסוף שנות השישים ותחילת השבעים לאמץ את הסיסמה "אוי, אחדותנו", לציון השליליות. של התפקיד האזורי הרשמי על תנועת השחרור הלאומי הפלסטינית, וריבוי הגילויים של התערבויות אזוריות אופורטוניסטיות, שהובילו להסלמה של המתחים והזעזועים בין מרכיבי תנועת השחרור, כשיקוף של מאבקן של המעצמות האזוריות על שלהן. אינטרסים שאינם קשורים לעניין הפלסטיני, לרבות ניצול הכרטיס הפלסטיני ככרטיס שיווק פופולרי.

ברמה קשורה, הכיבוש הציוני יישם את עקרון "הפרדת הזירות" אזורית ופלסטינית מראשיתו המוקדמת, כפי שהוא התגלם פוליטית בגישה של משא ומתן חד-צדדי, שבאמצעותו חיפש הכיבוש נורמליזציה אינדיבידואלית עם כל מדינה אזורית בנפרד, מ. התיק המצרי לפלסטינים, ירדנים, סורים ולבנונים. עד לתיקים של איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, סעודיה ועוד.

עיקרון זה התגלם גם בביטחון ובצבא על ידי חלוקת הגיאוגרפיה הפלסטינית לישויות נפרדות ומבודדות זו מזו בשטח ובאופן משפטי, על פי חוקי הכיבוש, כמובן, והרחק מהוראות המשפט הבינלאומי, שכל אחת מהן. יש לו חיים וספציפיות קולוניאלית משלו, שכן הכיבוש המשמש בכל אחד מהם כלים שונים לכאורה וזהים במהותם. הוא פועל להכניע אותו בדרכים שונות, כולל 48 האזורים, ירושלים, הנגב, הגדה המערבית ועזה. וכן הפרדת הזירות האזוריות, הביטחוניות והצבאיות, זו מזו, ומהזירות הפלסטיניות, כגון הזירה הלבנונית, הסורית, הירדנית והמצרית.

מטרת הכיבוש, באמצעות עיקרון זה, היא לצמצם את סיכוני העימות עם העמים ועם כוחות השחרור הפלסטינים והאזוריים, מה שמגביל תחילה את פיזור כוחות הכיבוש הציוני, ומעלה את יעילות ההתקפות הציוניות על מבודדים אלו. תחומים שנית, וכמובן מגביל את ההפסדים החומריים והאנושיים של הכיבוש, שלישית.

בניגוד לאסטרטגיה ציונית זו, העיקרון של "אחדות הזירות" הוצע ברמה הפלסטינית והאזורית, במטרה לסכל תחילה את התוכניות הציוניות, ומתבסס על מקיפותו של פרויקט השחרור לכל הפלסטינים בתוך ומחוץ לפלסטין. שנית, ובמטרה להגביר את האפקטיביות של המאבק הפלסטיני שלישית. למרות הקונצנזוס הכמעט מוחלט על עקרון "אחדות הריבועים" ברמה הפלסטינית והאזורית, בסבבי ההתנגשויות עם הכיבוש לא היו עדים למודלים רבים המגלמים אותו, כתוצאה ממכשולים סובייקטיביים ואובייקטיביים רבים, שכן יישומו היה מוגבל למקרים בודדים שקל למנות בהם, אשר לרצועת עזה היה החלק הגדול ביותר בתקופה האחרונה. באמצעות החיפזון של סיעות ההתנגדות האפקטיביות, במיוחד הג'יהאד האסלאמי וחמאס, להתערב צבאית בתמיכה בירושלים לעתים קרובות, בדיוק כפי שלתקיפות הציוניות על מסגד אל-אקצא היה החלק הגדול ביותר בהסתה של כל הפלסטינים להיאבק כגוף אחד במטרה משחררת אחת, כפי שקרה במרד ב-2021, ולבסוף כפי שקרה כששוגרו 30 טילים משטח לבנון.

המכשולים ליישום העיקרון הפלסטיני של "אחדות הזירות" נובעים ממספר גורמים, כאשר החשוב שבהם הוא ירידת כוחן של הפלגים והשפעתם העממית תחילה. שנית, הכפפת הפלגים לחשבונות של מימון בינלאומי ואזורי. שלישית, המאבק להגמוניה סיעתית בזירה הפלסטינית, בעיקר בין פתח לחמאס, שהפילוג הוא אחד מביטוייו החשובים ביותר. רביעית, כתוצאה מהמתודולוגיה של הכוחות הפלסטינים, אשר מעצימים את מאמציהם ויוצקים את מרבית יכולותיהם לאזור גיאוגרפי ספציפי, במטרה לבנות בסיס להגן ולהתבסס בו, כפי שקרה היסטורית בירדן ו. לבנון, וכפי שקורה היום בגדה המערבית וברצועת עזה. הדבר הוביל לירידה בתפקידו של הגוף הפוליטי הפלסטיני במאבק, תוך שימור חלק מתפקידו הפוליטי הרשמי.

חלק חשוב מהמכשולים האובייקטיביים החיצוניים נובע מאופי הבמה ששררה מאז התמוטטות ברית המועצות, והובילה לדומיננטיות של חזון חצי חד צדדי בעולם, המיוצג על ידי החזון האמריקאי, שצר על השחרור. תנועות, וסיווג את רוב מאבק השחרור בתוך רשימות טרור סלקטיביות, הנשלטות על ידי האינטרסים של ארה"ב והמשטרים. דומיננטיים בעולם, ולא חוק בינלאומי, מנהג אנושי והיגיון מוסרי. גם אופי המשטרים האזוריים האופורטוניסטיים מעכב את יישום עיקרון זה, שכן רוב משטרי האזור, היסטורית וכיום, הפכו את הנושא הפלסטיני לכלי לחץ ממוקד המשרת את האינטרסים של המשטרים עצמם, ללא קשר לסוגיה. של פלסטין וזכויותיהם של עמי האזור. העמים הלגיטימיים של האזור הם רק קלף מיקוח ותו לא, שבו משתמשים המשטרים כדי להוציא לגיטימציה בינלאומית ואזורית, או להתמקח על תיקים פוליטיים וכלכליים אחרים שרק משקפים האינטרסים של המשטרים.

من ذلك كله، نجد أن نجاح مبدأ "وحدة الساحات" يتطلّب شروطاً ذاتيةً وموضوعيةً عديدة غير متوفرة اليوم، في ظل اضمحلال الفصائل الفلسطينية، وضعف حاضنتها الاجتماعية أولاً، ونتيجة تغليب المصالح الفصائلية على نظريتها الوطنية ثانياً، وبحكم انتهازية النظم الإقليمية وثانوية القضايا التحرّرية في حساباتها שלישית. מכל אלה סבור הכותב כי ריבוי זירות העיסוק בשלב הנוכחי תלוי בחיוניות וברצונם של העם הפלסטיני תחילה, ועמי האזור שנית, בעוד שתפקידו של המשטר האזורי יצטמצם ל ניצול עקרון "אחדות הזירות" כקלף טקטי רגעי, שבו היא משתמשת מתי שהיא רוצה ומתעלמת ממנו רוב הזמן, אם כי למרות השפעתו האיכותית על מהלך מאבק השחרור הפלסטיני ועל האוריינטציות והחישובים של כיבוש ציוני. למרבה הצער, עיקרון זה אינו מרכיב מרכזי באסטרטגיה של המערכת האזורית כולה, כולל איראן. מזה צריכים הפלסטינים להיזהר, כדי לא ליפול למלכודת שנפלנו אליה בשלב מוקדם יותר, במיוחד מהארץ. הנכבה ב-1948 עד הנקסה ב-1967, ובמידה פחותה עד יציאת הפדאיון הפלסטיני מביירות ב-1982, למרות חשיבות הממד האזורי להצלחת עקרון "אחדות הזירות" בהפגת הלחץ על רצועת עזה, ויכולתה לשלוט ביעילות המאבק והתנועות של הפלסטינים בפזורה, וכן בשליטתה ביעילותם של עמי האזור. עם זאת, הפיכתו לקלף טקטי בעל עניין לא תשרת את פרויקט השחרור, גם אם ישיג הישגים מיידיים, אלא השימוש בו כקלף טקטי רגעי מהמערכת האזורית עשוי להוביל לקונצנזוס בינלאומי ואזורי, על חשבון הסיבה והעם הפלסטיני, כפי שקרה בעבר.

על "הערבי החדש"