היום הכי חשוב בשנה

On Monday, April 24, for the 18th year, a joint Israeli-Palestinian memorial day ceremony was held in which more than 10,000 people participated in Tel Aviv, including 200 Palestinian families with over hundreds of thousands online from Israel, Palestine and the world at גָדוֹל.

האירוע מתקיים בשיתוף פורום המשפחות השכולות, חוג ההורים ולוחמים לשלום. מדובר בשני ארגונים ישראלים-פלסטינים משותפים המייצגים את מי ששילמו את המחיר הגבוה ביותר בסכסוך הזה. זו תהיה הפעם ה-17 שאני משתתף במסיבה. פספסתי רק את הראשון, פשוט כי לא ידעתי עליו. הנוכחות וההשתתפות של ישראלים ופלסטינים גדלו מכמה עשרות אנשים למאות אלפים (כולל אלה המשתתפים באינטרנט). In my opinion, this is the most important and most urgent national celebration of the year in Israel and Palestine. זה אולי האירוע היחיד בשנה שקשה וחשוב באותה מידה לישראלים ולפלסטינים. גם זה טקס שמוציא תגובות רגשיות חזקות מאוד – הן בתמיכה בנוכחותו והן בהתנגדות לה.

האופוזיציה כוללת את אלה (משני הצדדים) שטוענים בכזב כי המשתתפים מנציחים את מותם של מחבלים. נכון שחיילים ישראלים שנהרגו במלחמות ובסכסוך הישראלי-פלסטיני מונצחים בטקסים. סיפוריהם מסופרים על ידי הוריהם, אחיהם או בניהם ובנותיהם. נכון גם שעבור פלסטינים רבים שמתנגדים לטקס הזה, הם רואים באותם חיילים ישראלים שנהרגו על ידי טרוריסטים פלסטינים שנשלחו להרוג אותם. ישראלים רבים מאמינים שכל פלסטיני שנהרג על ידי ישראלים, חיילים או אזרחים, היו "טרוריסטים" וכי מותם היה מוצדק, כי הם גם מאמינים שהצבא הישראלי הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. במציאות שלנו, אנחנו גם יודעים שהרבה ישראלים ופלסטינים חפים מפשע נפלו קורבן לסכסוך הזה.

אלה התומכים בטקס יום הזיכרון המשותף הזה חייבים להאמין שכולנו קורבנות של הסכסוך הזה במובנים רבים ושהדרך הטובה ביותר להגיע לסופו היא להכיר בכאב שכולנו סובלים בעוד הסכסוך הזה נמשך. המחיר ששולם על מותו של אדם אהוב בסכסוך הזה הוא גבוה מאוד ואם לא נעשה כל שביכולתנו כדי לסיים את הסכסוך הזה, אנחנו אשמים בפשעים נגד האנושות שלנו. כולנו הישראלים והפלסטינים מכירים באופן אישי יותר מדי אנשים שנהרגו בסכסוך הזה. כולנו קברנו את יקירינו, חברינו ועמיתינו. חלקנו מכירים באופן אישי אנשים שנהרגו גם בצד השני של הסכסוך. חלקנו השתתפו בהלוויות ובביקורי תנחומים אצל משפחות יקיריהם שנהרגו בצד השני. הכאב זהה בשני הצדדים. הגעגועים והזיכרונות זהים לאם ישראלית ולאם פלסטינית. כאביהם של אבות, אחים, אחיות, דודות, דודים וסבים אינם שונים בדת ובלאום. יש המדברים על המתים, המתארים אותם כגיבורים או קדושים, לא מסתירים את הכאב האמיתי שחשה הטלוויזיה כשהיא כבויה. הורים משני הצדדים נכנסים לחדרי השינה של ילדיהם המתים באותה געגוע וכאב. סבל הוא סבל לא משנה מאיזה צד של הסכסוך אתה בא.

בטקס המשותף הזה מספרות משפחות את סיפורן. הם מדברים על האדם שקברו ועל נסיבות מותם. הסיפורים מסופרים הן בעברית והן בערבית, והקהל המשותף של ישראלים ופלסטינים נרגש מהאנושיות שמפגינים אלה שיש להם את האומץ להתמודד עם האויב בצד השני ולהתחבר לרוך. המסר שלהם הוא: די! אנחנו לא רוצים עוד הרג. אנחנו לא רוצים לקבור יותר מהאהובים שלנו.