אלימות בחברה הערבית: מבט על הסיבות וההשלכות חאלד חליפה

נראה היה בטוח שאלימות הפכה לתופעה בקהילה הערבית בארץ, אלא הפכה לאחת התופעות הייחודיות והמסוכנות בה.

יצוין כי היא גדלה באופן דרמטי מתחילת שנת 2000 ומיד לאחר דיכוי ההתקוממות של העם הפלסטיני בבית ובגדה המערבית, כאשר הייאוש חלחל לליבם של הנוער הערבי, והם החלו לחיות במדינה. מעגל קסמים מבלי למצוא פתרונות מתמשכים לבעיות חייהם.צעירים לא שמו את עיניהם לשום מטרה פוליטית, כלכלית או חברתית.

נראה שהעדר מנהיגות פוליטית ערבית או חולשתה של מנהיגות זו הם אחד הגורמים שהביאו את החברה למעגל קסמים זה, שהחל לחלחל ולהתפתח במהירות בחברה קפיטליסטית המקדשת כסף וחירות כלכלית, שהחלה להיראות. קשה ומחוץ להישג ידם של הצעירים הללו.

במקביל, החברה הישראלית התפתחה באופן נרחב לקראת קפיטליזם וחופש כלכלי מוחלט ולקחה קורס לגלובליזציה והשתלבות בכלכלה העולמית.

חלקים גדולים בחברה הישראלית נהנו מהתאוששות כלכלית זו, ומעמד ביניים כלכלי בחברה היהודית החל להתגבש, בעוד שבאותה תקופה חלקים גדולים בחברה הערבית נסוגו ולא היו עוד חלק מהקהילה הכלכלית הכללית, כדי להיות על קו העוני. בעוד שאחוז האוכלוסייה הערבית בארץ הגיע ל-22%, שיעורם השוכב על קו העוני הגיע לכ-50%. ניתן להוסיף את המדיניות הכלכלית העזה של רדיפות שממשלות ישראל עוקבות אחר אזרחים ערבים, לרבות בכל הנוגע להגבלת דיור, בנייה ושטחי רישוי בכפרים וערים ערביות, כגורם חשוב להידוק צוואר העוני על צווארם של הערבים. חֶברָה.

במקביל לכך שממשלות ישראל החלו בתהליך חלוקת אוכלוסיית היהודים מהמרכז לפרברים ולפאתי הגליל, המשולש והנגב, החלו לדחוף את האוכלוסייה הערבית לגטאות בכפרים אלו. וערים, והשתמשו ביד ברזל הקשורה למניעת הרחבת השטחים הללו והשתמשו במדיניות הריסה קפדנית כמו חוק קמנץ, שם הוא נחשב. זהו החוק היחיד מסוגו בעולם בו הורסים בתים ערבים לפי באמתלה של אי קבלת היתר.

למדיניות הגבלה זו הייתה ההשפעה הגדולה ביותר, שהובילה להתפשטות והתפשטות העוני ולבריחה של עשרות אלפי בני נוער ערבים לעבר עתיד כלכלי וחיים לא ידוע, חסר כל מסגרות מקצועיות או מדעיות עבור בני נוער אלו, בנוסף גידול דמוגרפי באוכלוסייה הערבית להגיע ל-2.2 מיליון מתוך 9 מיליוני אנשים, שהם אוכלוסיית ישראל. ובתקופה שבה צעירים רבים לא מצאו את נתיב החיים המקצועי הכלכלי הנכון, הואצה הגלישה לעבר אלימות וסכסוכים פנימיים אלימים, שהביאו למותם מדי שנה מאז 2010 כ-1,500 בני אדם, או יותר מ-120 מקרי מוות בשנה.

ולאחר שהופיעו סימני הגלובליזציה החדשה בחברה הערבית, המיוצגת על ידי ירידה מהירה בסמכותם של האב וראש המשפחה, גברו תופעות חדשות של אלימות, כמו סכסוכים משפחתיים ושבטיים, שהופיעו בולטות בכל כפר ועיר והותיר קורבנות חדשים שנגרמו לחברה זו, שהייתה פעם חברה שמרנית פר אקסלנס.
צורת הכפר והעיר הערבים והעדר רשות מקומית או עירייה חזקה השולטת בעניינים תרבותיים, חינוכיים וכלכליים מקומיים היו גם בין הגורמים שהפריעו לעמידה בקצב הפיתוח ולעריכת תוכניות הקשורות לבניית האדם הערבי החדש. ההמונים הערבים עשו טעות כשהמשיכו לבחור אנשים חסרי יכולת במשך עשרות שנים, כך שהיה להם תפקיד מכריע בעיכוב החברה הערבית, כי אין להם את היסודות והאמצעים ללכת בקצב החברות המודרניות. למרות זאת, החברה שלנו ממשיכה להעמיד אותם בחזית.

לנוכח השינויים המבניים והיסודיים הללו במדינה שמסתכלת מלמעלה על האזרח הערבי, במיוחד בתחום התקשורת, מוסדות המדינה והמשטרה, חוק הלאום שנחקק לפני מספר שנים הכיר בבירור כי האזרחים הערבים הם שניים. אזרחים מהמעמד ויכולים להיות מעמד ג' או יותר, ובמאמר זה לא אתמקד במדיניות האפליה, אלא בהשלכותיה, בכל הנוגע להסלמה של האלימות בחברה הערבית. בתחילת אפריל 2023 הדליף השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר שיחה חשאית עם מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, בה שוחחו על אלימות במגזר הערבי. בין הדברים שאמר המפכ"ל הוא שטבעם של ערבים הוא אלימות והרג, וכן אנחנו לא יכולים לעשות הרבה כדי למנוע זאת; באשר לבן גפיר, מטרתו ברורה והיא להשיג תמיכה ממשלתית וציבורית על מנת להקים משמר לאומי חמוש שמסתובב בארץ צפונה ודרומה ומכוון בעיקר לערבים. לגבי המפכ"ל, המטרות שלו שונות. הוא לא עושה שום דבר לבלימת הפשיעה במגזר הערבי, אלא יכול לעזור לתדלק אותה. בראיון באמצע 23 באפריל אמר שבתאי כי המשטרה מעוניינת בראש ובראשונה בשיטור היישוב היהודי, ולאחר מכן לשמר את ההפגנות הנרחבות ברחבי הארץ; כלומר, אלימות במגזר הערבי אינה בראש סדר העדיפויות שלה, אם למשל התרחש רצח כפול במשולש או בנגב, המשטרה הייתה מגיעה לאחר זמן מה לרשום את הדיווח שלה על האירוע הזה, אבל היא לא עושה זאת. אכפת ואל תתאמץ לחקור ולפתור את תעלומת הפשע כי היא משפיעה על הוצאת התקציבים במקומות אחרים במרכז היהודי, כך שהקהילה הערבית נשארת נמקת וסובלת מהסלמה של הנגע הזה.

היבט נוסף בו עוסקים חוקרים בסוגיית הגברת האלימות במגזר הערבי הוא ניתוח השוואתי. אמריקה, למשל, ניהלה בתחילת שנות השישים מדיניות קשה כלפי הקהילה האמריקאית השחורה כשהציפה אותם בנשק, מה שהגביר את ההרג שם, וזה נמשך עד תחילת שנות השמונים כשהקהילה השחורה הרימה את ידיה לחלוטין מול משטר אמריקאי לבן.לכיוון המיעוט הערבי, עם כל מה שקשור להתגברות האלימות וקורבנותיה, והמבוי הסתום לעצור אותה. .

אבל התוצאה הוודאית הבלתי נמנעת היא שישראל, באמצעות התגברות האלימות הזו בסביבה הערבית, השיגה נחיתות מוחלטת כלפי הערבים בחברה הישראלית, כך שעלוני החדשות העבריים מתחילים בהרג בנגב, בגליל ובמשולש, ויש עיתונאים ישראלים שמונו למטרה זו ועוקבים אחר מספר ההרוגים ומקומות האלימות, אבל הם לא עושים דבר כדי לעצור את הנגע הזה, שכן הציבור הערבי מתעורר מדי יום לפציעות והרג בין כנופיות פשע וקורבנות שנהרגים גם בטעות.

לנוכח החרפת התופעה, איננו רואים שום תנועה ערבית מקומית שתתמודד איתה בחומרה על ידי ראשי מועצות מקומיות, עיריות ונציגים ערבים ללא קשר לשיוך המפלגתי שלהם, ואיגודי חברה אזרחית שחייבים לעבוד על מציאת ברור- לחתוך אסטרטגיות ולפנות לעזרת חוקרים ומומחים בפשע וחברה, ולעבוד בצורה מחקרית השוואתית. עם תופעות שהתרחשו במקומות אחרים בעולם, עליהם להיפגש ולהגיע לתוצאות מהירות כדי להתמודד עם תופעה זו הרמה המקומית, הממשלתית והעולמית.