מחנות פליטים וזכות השיבה

מאז התרחשותה של הנכבה ב-1948, נותרו המחנות הפלסטינים אחד העדים האמיתיים הגדולים ביותר לסבלו של העם הפלסטיני, עדים חיים לפשעים הציוניים נגדם, ואחד הסמלים הגדולים ביותר של הסבל הפלסטיני. במקביל, זה התגלה כאחד הסימנים הגדולים ביותר של סבלנות, איתנות ונתינה פלסטינית, וההתעקשות שהמקלט הוא זמני, עד לחזרה לפלסטין. אולם מחנות אלו, בעיקר בפזורה, הפכו לפגיעים לפורענות, הפליטים הפלסטינים שילמו חשבון כבד כתוצאה מצביעות מערבית שהקדישה את כל התנאים לחיים הגונים לפליטים האוקראינים.עוני ורעב הם שני דברים שונים בין פליט פלסטיני זה והזה שנמק במחנות פליטים בלבנון שאין בהם תנאי חיים מינימליים, אין תשתית, אין אינטרס ממשלתי, אין להם זכויות אזרחיות וכלכליות, אין להם חופש תנועה ונסיעות, והם ללא טיפול רפואי ורפואה.

המצב לא שונה בהרבה עבור הפליטים הפלסטינים בסוריה, כי יש להם טרגדיה אחרת, איך אפשר שלא? הם אלו שברחו ממלחמה אחת רק כדי למצוא מלחמה אחרת שהשלכותיה העמוקות באו לידי ביטוי בהרג, עקירה, מעצר ועקירה.

להיות פלסטיני זו לא דרישה להיות פליט מחוץ למולדתך, מספיק שאתה בתוך עזה כדי להרגיש שאתה מוגבל בתוך ארץ האם שלך ברצועה צרה בין הים לשטחים שנכבשו ב-1948, שם אתה להתמודד עם מלחמה ומצור מתמשך, השפעת הפילוג, היעדר הזדמנויות עבודה, שלא לדבר על תנאי הבריאות הירודים של המחנות הפלסטינים. היכן שהמצב מחמיר מיום ליום כתוצאה מצפיפות האוכלוסין הגוברת, בנוסף הפחתה בשירותים הניתנים על ידי הרשויות הרשמיות שאינן דואגות להידרדרות התנאים של הפליטים בתוך הרצועה, בעוד הפליטים במחנות הגדה המערבית סובלים מהפשיטות של כוחות הכיבוש, שממשיכים להסתער על המחנות הפלסטינים ולצאת למעצר יומיומי. קמפיינים באזורים בנפות שונות של הגדה המערבית, במיוחד במחנות, שבהם מעצרים אלו באים לשבור את גחמתם של צעירי הפליטים הפלסטינים בהתנגדות, וזאת לאור התעקשותם להיאבק בכיבוש על כל תחומיו. טפסים.

מתוך מחנות אלה, ישנם 58 מחנות הרשומים רשמית בסוכנות הסעד והעבודה של האו"ם לפליטים, המחולקים בין 19 מחנות בגדה המערבית, שמונה מחנות ברצועת עזה, עשרה מחנות בירדן, תשעה בסוריה ו-12 מחנות ברצועת עזה. לבנון, בנוסף למחנות שאינם מוכרים על ידי אונר"א באזורים אלו, כולל גם בהם. מה שנהרס או הועבר או נסגר.

בעוד שמספר הפליטים הפלסטינים הרשומים באונר"א עומד כיום על כחמישה מיליון ו-400 אלף פליטים, לא כל אלה הם פליטים פלסטינים; פלסטינים רבים סירבו להירשם באונר"א כדי לוותר על שירותיה, כשם שפלסטינים רבים לא נרשמו למגורים מחוץ לאזורי העבודה של אונר"א, המצומצמים לגדה המערבית, רצועת עזה, ירדן, סוריה ולבנון.

בתחילת המקלט סירבו פלסטינים רבים במחנות להסב את האוהלים שבהם הם מתגוררים בבניינים, אך הסבל הממושך כפה את עצמו על מציאותם, והם נאלצו להסתגל בהדרגה לתנאיהם.של הסבל היומיומי המתמיד.

למרות החלפת האוהל בבתי בוץ, ולאחר מכן במלט, שמר המחנה את שמו בתודעה הקולקטיבית של הפלסטינים, כמעין רצון להיות מקום חירום למגורים ארעיים. הסבל הפלסטיני, במקביל , התגלה כאחד ממאפייני הסבלנות, האיתנות, הנתינה והמאבק הפלסטיני. מלב המחנה צצו תנועות מהפכניות, וילדי הפליטים היו חיילים למאבק והתנגדות. המחנה היה ועודנו מניע לשחרור הארץ ולהשגת שיבה.

מחנות הפליטים היו ועודם הגוף הרודף את ממשלות ישראל, ולכן ביקשה לגבש תוכניות ופרויקטים לסיום קיומם של המחנות וחיסולם בניסיון לפזר את הפליטים בסביבה המקומית ולסיים את התפקיד. של אונר"א, דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל הצהיר במרץ 1957, בזמן שישראל התכוננה לסגת מרצועת עזה, כי רצועת עזה תישאר מקור לבעיות אלא אם כן הפליטים יתיישבו במקום אחר.

זה בא גם באוטוביוגרפיה של שרון, ואמר: (אני מאמין שהגיע הזמן לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, ואני מוכן לעשות זאת, וזה יהיה האינטרס שלנו במידה רבה לחסל אותה אחת ולתמיד, ולדעתי עניין כזה אפשרי), שכן זה היה הבסיס לתוכנית של שרון ולהיפטר לחלוטין ממחנות הפליטים הפלסטינים.

ניסיונות לתקוף את אונר"א על ידי צמצום השירותים ושינוי דפוס חלוקת הסעדים החברתיים אינם אלא ניסיון נואש לחסל אותם, משום שישראל מאמינה כי על ידי שיפור תנאי המחנות וביטול תפקידה של אונר"א, הפליטים הפלסטינים לא יידרשו לחזור, והמקום בו הם מתגוררים יוטל עליהם כמקום מגורי קבע, משום שחזרתם של הפליטים הפלסטינים לבתיהם ואדמותיהם אינה אינטרס ישראלי מבחינת החשש מפני ממד דמוגרפי על מצב הישות והשאיפה המתמדת להקים מדינה יהודית טהורה בפלסטין הכבושה, בתנאי שהיא נטולת כל נוכחות של האלמנט הערבי.

אשר למפתח, שאסור לשכוח, המפתח הוא אחד הסמלים החשובים ביותר שבאמצעותם מבטאים הפלסטינים את דבקותם בזכות לחזור לאדמות שנכבשו בשנת 1948. הסמליות של מפתח זה אינה מוגבלת עוד לפליטים בלבד. , אך הפכה לתרבות קולקטיבית בתודעה הפלסטינית ובקרב לא-פליטים בגדה המערבית. ובעזה ובפזורה

המפתח לבש צורות אחרות, והפך למרכיב מהותי בסיפורי ושירי המקלט, ובאמנות הפלסטית, והפך למתחרה בכאפייה בציון הזהות הפלסטינית, וחלקם עיצבו את המפתח הגדול ביותר כדי להראות את מידת העניין בו.

רבים מהפליטים ממחנות הגדה המערבית ואחרים עדיין מחזיקים את המפתחות לבתיהם שהביאו איתם בשנת הנכבה, בעוד אלו שעמדו בקדנציה מסרו אותה, אלא ירשו אותה מההורים לילדיהם ולנכדיהם. אנחנו אומרים שאבות מתים וילדים לא שוכחים.