הטקס הכי חשוב בשנה

ביום שני הבא, 24 באפריל 2023, יתקיים זו השנה ה-18 טקס יום הזיכרון הישראלי-הפלסטיני המשותף, ביוזמת ״חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות״ ו״לוחמים לשלום״. אלו שני ארגונים ישראליים-פלסטיניים משותפים, המייצגים את מי ששילמו את המחיר האישי הממשי הגבוה ביותר בסכסוך הישראלי-הפלסטיני, מחיר שאין דומה לו. זו תהיה הפעם ה-17 שאני משתתף כצופה ומאזין בטקס הזה. החמצתי רק את הראשון, מכיוון שלא ידעתי על קיומו אז. הנוכחות של ישראלים ופלסטינים גדלה מכמה עשרות אנשים בשנה הראשונה למאות אלפים בשנים האחרונות (כולל אלה המשתתפים באינטרנט). זהו כנראה האירוע היחיד במהלך השנה שהוא קשה לישראלים ולפלסטינים באותה מידה וגם חשוב מאוד להם באותה מידה. הוא גם מעורר בציבור בכל אחד מהעמים תגובות רגשיות חזקות ביותר - הן בתמיכה בו והן בהתנגדות לו. 

עם המתנגדים (משני הצדדים) לטקס יום הזיכרון המשותף נמנים אלה הטוענים, באופן מוטעה, כי הטקס הזה מנציח את זכרם של מחבלים. אומנם נכון שחיילים ישראלים, אשר נהרגו במלחמות ובסכסוך הישראלי-הפלסטיני,  מונצחים בו באמצעות סיפורים על אודותיהם הנמסרים מפי הוריהם או אחיהם או הבנים והבנות שלהם; ונכון גם שחיילים ישראלים, אשר נהרגו בידי פלסטינים, נתפסים בעיני פלסטינים רבים כמחבלים שנשלחו להרוג אותם, ואילו ישראלים רבים מאמינים שכמעט כל פלסטיני שנהרג בידי ישראלים, חיילים או אזרחים, היו טרוריסטים ולפיכך מותם היה מוצדק. ישראלים אלו גם מאמינים באמירה המפוקפקת שלפיה "צה״ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם". למרבה הצער, במציאות הקשה שלנו אנחנו יודעים שהן ישראלים והן פלסטינים רבים שהיו חפים מפשע לחלוטין נפלו כקורבנות בסכסוך הזה.

לעומת המתנגדים לטקס יום הזיכרון המשותף, התומכים בו מאמינים שכולנו קורבנות של הסכסוך המתמשך הזה, ושהדרך הטובה ביותר להוביל לסיומו היא להכיר בכאב ששני הצדדים סובלים ממנו זמן רב מדי. המחיר שנגבה ממשפחות השכול הוא המחיר הגבוה ביותר שניתן לדמיין, ואם לא נעשה הכול כדי להביא לסיומו של הסכסוך, נישאר אנחנו אשמים בפשעים נגד האנושות של עצמנו. כולנו, ישראלים ופלסטינים, מכירים באופן אישי יותר מדי אנשים שנהרגו בסכסוך הזה. כולנו קברנו אהובים, חברים ועמיתים. חלקנו מכירים באופן אישי אנשים שנהרגו בצד השני של הסכסוך, ומעטים אף השתתפו בהלוויותיהם ובביקורי ניחומים אצל משפחותיהם. הכאב הוא כאב עמוק בשני הצדדים. הגעגועים מייסרים בלי גבול הן את האם הישראלית והן את האם הפלסטינית, וכאבם של האבות, האחים והאחיות, הדודות והדודים, הסבים והסבתות אינו משתנה על פי דת או לאום. המילים שאומרים אחדים על ההרוגים, המתייחסים אליהם כאל גיבורים או קדושים אינם מחפים על הכאב האמיתי, שמורגש עמוק יותר כאשר מצלמת הטלוויזיה נסגרת. ההורים משני הצדדים נכנסים לחדרי השינה של ילדיהם המתים באותן עוצמות של געגוע וכאב. סבל הוא סבל בלי קשר לצד של הסכסוך.

בטקס המשותף הזה המשפחות מספרות את סיפורן, ומדברות על יקיריהם שהם קברו ועל נסיבות מותם. הסיפורים מסופרים בעברית ובערבית, והקהל המשותף של ישראלים ופלסטינים המקשיב למספרים נפעם מהאנושיות שהם מפגינים, מהאומץ שלהם להתמודד עם כאבם וסבלם של האנשים בצד השני ולהושיט להם יד בקבלה ובחמלה. המסר של כל הדוברים בטקס הוא אחד: "די! אנחנו לא רוצים עוד הרג. אנחנו לא רוצים לקבור עוד מהאהובים שלנו."

ההשתתפות בטקס המשותף היא חוויה מרוממת. היא מכריחה אותך לחוש חמלה. אני יודע שיש ישראלים התומכים בשלום ומתנגדים לכיבוש, שטוענים כי יום הזיכרון הרשמי הוא יום קדוש ואין לשנות את אופיו, ועל כן לדעתם יש למצוא מועד אחר להנציח יחד את זכרם של מי שנפלו בסכסוך משני הצדדים. אני יכול להבין את רגשותיהם, אבל אני מאמין שגם הם היו יכולים להתאבל על יקיריהם בטקס המשותף ולהנציח אותם בו בסיפוריהם עליהם, ולחוש סולידריות כנה מצד ישראלים ופלסטינים כאחד. אני חש הערצה בלי גבול לאותם בני משפחה אמיצים, העומדים על הבמה מול מאות אלפי אנשים בקהל ובאינטרנט ומספרים את סיפוריהם. אני אומר, כמו רבים אחרים, שפורום המשפחות השכולות הישראלי-הפלסטיני הוא הארגון שאני הכי מעריך בעולם כולו ומייחל שלעולם לא אהיה חבר בו. למעשה, כולנו צריכים לייחל זאת, אבל גם לעבוד קשה כדי להבטיח שאף אדם נוסף לא יצטרף עוד למשפחת השכול.

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילוב פיתוח כלכלי ביישוב הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICC - International Communities Organization). חבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.