נשיא פליטים

הנשיא מחמוד עבאס, נשיא מדינת פלסטין, אירח איפטר רמדאן, אליו הזמין קבוצה גדולה של פלחים בחברה הפוליטית והאזרחית הפלסטינית, בנוסף למספר שגרירים, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת. לאחר איפטר הוא נשא נאום שמאמץ את זכות השיבה, ותוארו היה דבקות בקביעות הלאומיות.

הנאום היה מלא בתחושת מפלט ודבקות בקביעות לאומיות, ובראשן זכות השיבה של פליטים פלסטינים לבתיהם שמהם גורשו כתוצאה מרצח העם שאליו היה נתון העם הפלסטיני בנכבה. מִלחָמָה. ברוב חלקי הנאום חזרה על עצמה קריאתו של הנשיא ליישם את החלטות החלוקה מס' 181 והחלטת השיבה מס' 194, והוא חזר בחדית' שלו יותר מ-50 פעמים על אוצר מילים הקשור למקלט, שיבה, עקירה ונכבה. לא רק זה, אלא שהוא העביר את האחריות לקטסטרופה למדינות המערב שחיזקו את מושג הבית הלאומי ליהודים בפלסטין. והיא אילצה את היהודים בעולם להקים את המולדת הזו בפלסטין כדי להיפטר קודם מהבעיות שלהם, וכדי לסמוך עליהם כדי לשמור על האינטרסים הקולוניאליים שלהם באזור השני. התוספת החשובה בנאומו של הנשיא היא ניתוח הראיות ההיסטוריות המצביעות על כך שהרוב היהודי אינו משוכנע בהקמת בית לאומי עבורם בפלסטין ומעדיף להישאר במדינות המערב. זה תואם לחלוטין את מה שאילן פפה פנה לכתיבת "הטיהור האתני של הפלסטינים", שהציונות היא תנועת המיעוט היהודי.

הנשיא התייחס לחשיבות של ציון 77 שנה לנכבה במקומות שונים בעולם, לרבות במסדרונות האו"ם, אליהם יגיע השנה בעצמו על מנת לציין את יום השנה ולדרוש מהקהילה הבינלאומית ליטול על עצמו את אחריותו המוסרית והמשפטית כלפי העם הפלסטיני, ובנוסף לאחריות אלו יש הכרה במדינה פלסטינית עצמאית וחזרתם של פליטים פלסטינים לבתיהם.
הנשיא ציין בבירור שפלסטין ההיסטורית היא המולדת הלאומית וההיסטורית של העם הפלסטיני, שהיא מולדתם של הערבים הכנענים, וכי הציונים הם קבוצה של כנופיות שגזלו את האדמה הפלסטינית ועקרו אנשים.

המקלט בנאומו של הנשיא אינו רק עמדה פוליטית, אלא עמדה אישית שעברו הנשיא, משפחתו ואנשי עירו צפת בעת שברחו מעירם במלחמת 1948 כתוצאה מרצח העם. מבוצע על ידי הכנופיות הציוניות. לכן אנו חשים את מידת הסבל, העצב והמרירות בדבריו כשהוא מדבר על הכפרים והערים הפלסטיניות שנהרסו בנכבה, ומספרם עלה על 530 כפרים וערים. למעשה, הנשיא גילם בנאומו את המשמעות והמרירות של המקלט, ואת הקבועים של הפליט הפלסטיני שדבק בזכותו לשיבה ולפיצוי. כל מי ששמע את נאומו מבין את מידת המרירות הזו בדבריו כשהוא מדבר על עם שנעקר מארצו לנגד עיני העולם. הוא מדבר עם שפת הפליט ועם האני הבלתי פוסק שלו במאבק על זכויותיו. הנשיא הבטיח בנאומו לכולם שלעולם לא יוותר על זכות השיבה לפליטים הפלסטינים, כי זו זכות מקודשת ואחד הקבועים הפלסטינים, כמו המדינה וירושלים. למעשה, עמדות אלו, והזיכרון ההיסטורי גדוש הדיבור, אינם מפתיעים כאשר הנשיא הוא פליט. באותו זמן, המפתח לשיבה חייב להיות בליבו, בגישתו ובידע שלו.