הסבל של סודן

אין זו הפעם הראשונה שצבא סודאן גונב את תוצאות המהפכות האזרחיות הפופולריות שפרצו מאז העצמאות ב-1956 ועד היום.

בכל תנועת מחאה שמבצעת הרחוב הסודאני, בהובלת מפלגות פוליטיות, נגד שלטון מושחת או דיקטטורה אוטוריטרית, ומצליחה להפיל משטר קודם, עד שהצבא מתערב בתארים, באמתלות ובתירוצים שונים, ושולט ביכולות של כוח וממשל, הבטחות שווא, להחזרת אזרחים לשלטון או סיום השחיתות, או תארים אחרים, זה מה שעשו בעבר איברהים עבד, ג'עפר אל-נומאירי ועומר אל-בשיר, וזה מה שעבד אל-פתאח אל-בורהאן עשה ועדיין עושה.

מה שחדש הוא הברית שהתקיימה בין מפקד הצבא, מנהיג ההפיכה, אל-בורהאן, לבין מפקד כוחות ההתערבות, מוחמד דגלו חמדיתי, שהיה לו מחלוקת, והסכסוך העקוב מדם פרץ ביניהם. אנחנו רואים את זה כבר ימים.

גורמים רבים מנעו מתושבי סודן להשיג את מטרותיהם: דמוקרטיה, פלורליזם, יציבות וחיים הוגנים במדינה העשירה במשאבי המזון שלה, לרבות בעלי חיים, חקלאות וחומרי גלם. ניתן לסכם את הגורמים הללו כך:

ראשית: חולשתן של המפלגות הפוליטיות ואי יכולתן להגשים את הערכים הפרונטאליים וכישלון להגיע למכנים משותפים אמיתיים ביניהן באמצעות חזית לאומית מאוחדת ורצינית המובילה לכבוד הדדי בין ארבעת הכותרות האינטלקטואליות הפוליטיות: 1- איסלאמי ארגונים, 2- המפלגה הקומוניסטית, 3- מפלגת הבעת', 4- מפלגות לאומיות מקומיות.

בכל פעם שתנועת הרחוב מצליחה להפיל שלטון דיקטטורי לשעבר או משטר מושחת, והמפלגות משתלטות על ניהול המדינה עד שיתלקחו חילוקי הדעות, ונותנות הצדקה לצבא להתערב ולסיים את השיטה הדמוקרטית המפלגתית.

שנית: ההתערבות והשליטה של הצבא בשלטון, שאיפות הקצינים החזקים לכוח ולחד-צדדיות בניהול המדינה, ודחיית הדמוקרטיה והפנייה לקלפי.

שלישית: ההתערבויות הזרות הממלאות את תפקידן והשפעתן במהלך האירועים ומכוונות אותן לטובת ההפיכה הצבאית, משום שהן מסרבות לקחת על עצמה את אחריות הצדדים לנהל את מדינת סודן בהתאם לאינטרסים של תושבי העיר. סודן ועצמאותם הפוליטית והכלכלית, ולהשאיר אותם שבויים בפיגור, צורך, עוני ותלות.

העימותים העקובים מדם בין שני הצדדים של הסכסוך: הצבא מצד אחד, בראשות אל-בורהאן, וכוחות ההתערבות המהירה, מצד שני, בראשות דגלו, ישאירו את השפעותיהם ההרסניות למשך שנים, ללא קשר למי יצליח בכך. לחסל את האחר.

שניהם קיצוניים, לא מסכימים אחד עם השני, אבל הם מסכימים לא לסגת מהשלטון ולא להשאיר אותו לאזרחים, והם אותו דבר כבר 66 שנים מאז העצמאות ב-1956, כשהצבא שלט בשלטון יותר מ-55 שנה. , שבמהלכם התרחשו 17 ניסיונות הפיכה, מתוכם שלושה הצליחו, והם תפסו את השלטון. במשך שנים רבות: איברהים עבד, ג'עפר אל-נומאירי, עומר אל-בשיר, והנה אל-בורהאן, מאז ההפיכה שלו ב-2019, מסתכל על כל התירוצים והסיבות להשאיר אותו בשלטון כמה שיותר זמן.