לפלסטינים יש הזדמנות היסטורית, אז שימהרו לנצל אותה לפני שהיא תאבד

אני טוען שלפלסטינים יש הזדמנות היסטורית פז, שאפשר להרחיב את שטחה או לסגור אותה, ותקופת הזמן הנדרשת לשפוט אם היא תשמש לטובת העם הפלסטיני או לא, נמשכת מעתה ועד סוף השנה הבאה, בהתבסס על ארבע הנקודות המוזכרות להלן.

ראשית: העולם הישן קורס ועולם חדש מתגלה

זה חייב להתחיל מהעובדה שההזדמנות ההיסטורית החלה לצוץ באופק לאחר מלחמת אוקראינה, ובהירות הסטנדרטים הכפולים הבינלאומיים בהתמודדות עם העם הפלסטיני הכבוש במשך 75 שנה, ובכפוף לקולוניאליזם גזעני של מתנחלים שעשה כל מיני פשעים נגד האנושות, ולא קיבל דין וחשבון, אלא מטופל כתוצאה מהגנה כמדינה מעל החוק הבינלאומי, הרחק מאחריות, סנקציות ובידוד, היא לא יישמה שום החלטה נגדה, למרות הוצאתם של מאות החלטות של מועצת הביטחון, העצרת הכללית וסוכנויות האו"ם.

אולם מתוקף צידוד התליין על חשבון הקורבן, סימני ההזדמנות ההיסטורית הזו לא הופיעו בבירור. כלומר, לא ניתן היה להפעילו אלא לאחר מלחמת אוקראינה והשלכותיה תרמו לשים קץ למערכת הבינלאומית החד-קוטבית, ולהתחלת הופעתו של סדר עולמי חדש שתכונותיו לא התגבשו בצורה ברורה ומוחלטת עד כה. היכן שהיא יכולה להיות דו-קוטבית, רב-קוטבית או מערכת חדשה, אנו יודעים לפחות שהיא לא תהיה נשלטת על ידי מדינה אחת, והיא תהיה טובה יותר, רחומה או פחות גרועה מהמערכת החד-צדדית הישנה, שבה נהגה ארצות הברית. כל מיני אי צדק, אפליה, שליטה, ניצול, מלחמות ופירוט, במיוחד במזרח התיכון, שתפס מעמד רחב בתוכניות האמריקאיות.

שנית: המשבר הישראלי המבני העמוק המתמשך

מאז תחילת השנה הנוכחית עוברת ישראל משבר מבני עמוק וחסר תקדים שעשוי להימשך - גם אם יושג הסדר - לתקופה ארוכה, אם לא לנצח. وبدأت هذه الأزمة مع تشكيل حكومة إسرائيلية هي الأكثر تطرفًا منذ تأسيس الكيان الاحتلالي وحتى الآن، وهي أزمة عمقت نقاط الضعف الإسرائيلية، وجعلت إسرائيل أضعف من أي وقت مضى، من دون نسيان أنها دولة نووية ومتفوقة عسكريًا واقتصاديًا وأمنيًا وتكنولوجيًا، وترتبط بعلاقات عضوية مع أقوى دولة בעולם; היכן שהסכסוך הפך פתוח בין המפלגות הנוכחיות והמייסדות של ישראל לבין המפלגות האשכנזיות החילוניות והליברליות, ובין המפלגות הלאומניות והדתיות הקיצוניות יותר, שרוצות להקים מדינה שריעה על חורבות המדינה הליברלית היהודית שישראל. ייצג עד כה.

ומי שלא מאמין למה הלכנו, שיסתכל על ההפגנות שהתקיימו בערי ישראל מתחילת השנה, שהגיעו ב-27 במרץ לסף אי ציות אזרחי, ואולי מלחמת אזרחים, אלמלא היה. על הנסיגה הזמנית של הממשלה לאחר ההתערבות האמריקאית חסרת התקדים באישור החוקים המסדירים את שליטתה ברשות השופטת, לאחר שהשתלטה על הסמכויות המחוקקות והמבצעות. במהלך התקופה הקרובה, שלא תגדל מעתה ועד סוף השנה הבאה, לכל המאוחר, יתברר האם המפלגות השונות בממשלה ובאופוזיציה יגיעו להסדר שירגיע את המצב הפנימי והחיצוני ההפכפך עד זה מתפרץ שוב, או לא?

בשלב זה יתברר אם הממשלה תעמוד או תתמוטט ותרכיב ממשלה רחבה ואולי אחדות לאומית, במיוחד אם הממשלה הנוכחית תבחר לייצא את המשבר שלה לאויב חיצוני ששני הצדדים מסכימים על עוינותו, צריך להילחם בזה? לאור התרחיש הזה יש להיערך לתוקפנות צבאית נגד הפלסטינים, פחות למלחמה עם חיזבאללה ואולי הרבה פחות למלחמה אזורית.

בשלב כאמור, שיימשך עד סוף השנה הבאה, יופיע סופה או הארכתה של מלחמת אוקראינה, ולטובת מי, והשלכותיה המלאות על המערכת הבינלאומית, והיכן תתקיים התחרות הסינו-אמריקאית, שהכותרת שלה היא טייוואן, הגע, אבל בעצם המאבק על מי יוביל את העולם החדש, ועל אילו עילות וחוקים?

שלב זה יהיה עד גם לבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2024, שבהן אם המפלגה הרפובליקנית בראשות דונלד טראמפ או מועמד רפובליקני דומה יצליחו, הדבר ייתן תמיכה רבה וסם חיים לממשלת הכהניסטית, וזה מבשר אם הזדמנות היסטורית לא נתפסת עד סופה. במקום זאת, יהיו סיכונים גדולים יותר ביישום תוכנית הסיפוח, ייהוד, עקירה, אפרטהייד ותוקפנות צבאית.

שלישית: השינויים האסטרטגיים המתרחשים באזור

האזור עד לשינויים אסטרטגיים בין מדינות ערב, ומדינות המפרץ בפרט, ובין איראן לטורקיה. אויבים הפכו לחברים ובני ברית, ומדינות המפרץ, ערב הסעודית בפרט, אימצו מדיניות חדשה, המגוונת את יחסיהן בין המזרח, בראשות סין ורוסיה, לבין המערב, בראשות אמריקה, ומבקשות לפתור משברים. מלחמת תימן, דרך לבנון וחזרת סוריה לליגה הערבית, לא מסתיימת בלבנון ובפלסטין.

אני חושב, ולא כל החשדות חוטאים, שהשנה, ולכל המאוחר בשנה הבאה, יתברר אם מדינות ערב יכולות לסלול דרך חדשה שבה ישחזרו את מעמד מדינותיהן ואת התפקיד הערבי. כשהיא תופסת את מקומו הראוי במפת העולם החדש, או שמא אמריקה, ישראל וגורמים פנימיים וחיצוניים אחרים המופרעים ומושפעים מהדרך הערבית החדשה יוכלו להחזיר את המצב למה שהיה, וגרוע מכך, או עם כמה שינויים פורמליים וטקטיים? לא קל להחזיר את השינויים שחלו באזור, במיוחד שמניעיהם רבים, מגורמים שונים, והם החלו לפני שנים רבות.

רביעית: התקוממות וגלים של התקוממות בפלסטינה

מאז 2015, פלסטין עדה להתקוממויות וגלים עממיים וחמושים רצופים, בעיקר התקוממות הכבוד וחרב ירושלים במאי 2021, והשקת גל התקוממות מאז מרץ 2022, גדול מקודמיו, והותיר יותר מ-50 ישראלים הרוגים ומאות פצועים, כתוצאה מפעולות התנגדות פרטניות ברובן, שהכיבוש מודה שאי אפשר למנוע זאת, בנוסף להקמת חטיבות התנגדות מזוינות בג'נין, שכם ואזורים נוספים.

שירותי הביטחון הישראליים נכשלו מול תופעה זו, ולמרות הפערים והטעויות מהם הם סובלים והיעדר חממה אינטלקטואלית, פוליטית, ארגונית, מנהיגותית ותוכנית, זה מעיד שהעם הפלסטיני, כרגיל, לוקח יותר ועוד יוזמה להגן על עניינם, זכויותיהם וקיומם, במיוחד לאחר הופעת ואקום כתוצאה מכך שהאסטרטגיות שאומצו בעבר הגיעו למבוי סתום, ולאחר התרחשות החלוקה הפוליטית, הגיאוגרפית והמוסדית הפלסטינית, המתבטאת ב הדרך הגרועה ביותר בקיומן של שתי רשויות סותרות, התחרות והקונפליקט ביניהן מאפילים על כל השאר.

גל זה נמשך, ולבש צורות חדשות, והגיע עד להיקף ההתנגדות העממית והמזוינת ברמדאן הזה, ובמיוחד יישום שיגורי רקטות מלבנון, רצועת עזה וסוריה, בתמרון עם תחמושת חיה, לבדיקת היקף הנזק. להרתעה הישראלית כתוצאה מהמשבר המבני שישראל עדה לו. היכן שהראתה את חולשתה, ושמדובר בנזק חמור, מבלי להתכוון לכך שאיבדה את יכולת התקיפה על מנת להחזיר את ההרתעה הישראלית.

על מנת להבין את היקף הנזק שנגרם, נציין כי תורת ההרתעה הישראלית התבססה על מספר עמודי תווך, ובראשם: שמירה על היוזמה לתקיפה, הגבלת הקרב לעורף האויב הרחק משלו, פתרון מהיר של קרב לטובתו, ושמירה על המילה האחרונה בשדה הקרב, אז כמה נשאר?התיאוריה הזו לאור קריאה מה קורה בקרבות הקודמים?

מסר לנשיא ולשני קטבי הפילוג (פתח וחמאס)

כדי שפלסטין תוכל לנצל את ההזדמנות ההיסטורית בטרם אבדה או מיצויה, יש לבצע שינוי מבני מקיף במוסד, בחזון, בשיח הפוליטי, במנגנון קבלת ההחלטות ובמי השולט בו. כאשר היסודות של שותפות אמיתית לצבעים השונים של הקשת הפוליטית והחברתית מבוססים על יסודות לאומיים ודמוקרטיים, באופן המשיג את הבנייה מחדש, האיחוד וההפעלה של מוסדות ארגון השחרור, הישות הלאומית, כדי להפוך ל- מילה ומעשה הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני. כי המשך החלוקה, העמקתה והגעתה להפרדה, ולעוד פיצול ופילוג; הוא לא יכול לנצל את ההזדמנות הזמינה, אלא הסיכונים והאתגרים שעלולים לקחת את הרווחים הפלסטינים הנותרים, כולל אחדות הייצוג הפלסטיני, ילכו ויתרבו. איפה האופציה הישראלית והאפשרויות והחלופות הערביות והבינלאומיות יתקדמו להחליפה בניסיון להציל את מה שאפשר להציל.

את השינוי הזה יכולים לכפות העם והכוחות המאמינים בצורך לקרות, או ליזום אותו, או לפחות הנשיא אבו מאזן ותנועת הפת"ח משתתפים בו, על ידי בחינת מה שנותר מחייו בשלטון. תקופת מעבר, שבה הבית הפלסטיני מסודר באופן מקיף לפני שמתגלה תרחיש, מתעסק בראשו ואוכל כל מה שנקרה בדרכו; היכן הוא מסיים את שלטונו במתן תנאים להעברת השלטון בשלווה ודמוקרטית אחריו, במיוחד לאור חלול המוסדות ושיבושם, ביטול הבחירות ואי קיום ועידת הפת"ח השמינית בנושא יסודות שיקום. הדרו, האחדות והאפקטיביות של פת"ח ומה זה מצריך מאמצים רציניים לסיים את הפילוג ולהחזיר את האחדות על בסיס תוכנית לאומית. הוא מגלם את המכנים המשותפים, שרובם נמצאים בנוכחות ממשלה בישראל שלה. התוכנית היא לרסק את המטרה הפלסטינית ולחסל אותה מהיבטיה השונים ומצדדיה, לרבות הרשות הפלסטינית. במקום זאת, היא תקרוס ותוחלף במינהלים מקומיים ועירוניים שאינם קשורים בקשר כולל, המגלם את הטענה שאין עם פלסטיני, וזו לא דעת מיעוט בממשלת הכהניסטית, אלא דעת רוב באליטה הישראלית.

אל לנו להמתין להזמנה ממדינות ערביות או זרות להשגת פיוס, בדיוק כפי שהזמנתה של סעודיה למשלחת בראשות הנשיא אבו מאזן עוררה תקוות שעלולות להיות שווא. ספקולציות לגבי אפשרות של יוזמה סעודית-פלסטינית להשלמת הסט של יוזמות שהחלה לאחר ההסכם המשולש בבייג'ין להגיע לפתרון מלחמת תימן, לשקם את יחסי סעודיה-סוריה ולפתור את המשבר בבחירת נשיא לבנון; כי היא לא תצליח אלא אם היא באמת קיימת, ואם היא תמצא נכונות ותגובה פלסטינית להזמנה, ולדרישות להצלחתה.הפסגה הערבית שתתקיים בריאד במאי הקרוב היא הזדמנות פז להחיות את הקובץ של אחדות לאומית בצורה שונה מבעבר.

יש תחום חדש, שכן מה שקרה לפני מלחמת אוקראינה שונה ממה שבאה בעקבותיה, והחזרה של יחסי איראן-סעודיה היא רק דוגמה. במקום בו התקיימו פגישות דו-צדדיות, אזוריות ואזוריות, והשינויים המתרחשים בהן, למרבה הצער, העניין הפלסטיני אינו בליבה, "לנעדר אין סגן", למרות מעמדו המרכזי; זאת בשל הירידה בסדר העדיפויות שלה, והיעדר הנהגה פלסטינית שנשלטת רק על ידי הישרדות הרשות, ומחכה לישועה מהלא נודע, במקום ליזום להיות נוכח בכל מקום הנדרש על ידי האינטרס הפלסטיני, ובהתחשב במתרחש כהזדמנות חדשה, רצינית והיסטורית שלא תימשך לנצח לסיום הפילוג ולאחד את שתי הרשויות, בתוך פתרון. החבילה המקיפה המיושמת במקביל וסינכרונית ככל האפשר. , על פי מפת דרכים מפורטת שאינה מדלגת על שום דבר חיוני; כי זה יהיה כמו מוקש שיתפוצץ בכל תחנה הבאה, בייחוד מאז שהכיבוש שיחק וימלא תפקיד מרכזי בסיכול כל יוזמה להשגת אחדות פלסטינית, המבוססת על עקרונות, אינטרסים והסביבה המקומית, האזורית והבינלאומית. מאזן כוחות.

על מנת שסעודיה, או כל מדינה אחרת, תצליח להגיע לאחדות, עליה לערב מדינות וגורמים נוספים הנוגעים בדבר, בעיקר מצרים, ולהפיק תועלת מניסיונותיה. יש להציב פתרונות למכשולים ולמכשולים העצומים מול אחדות שמנעה את השגתה בעבר ותמנע אותה בהווה ובעתיד אם לא תיתן פתרונות הולמים. זה מצריך הבנה שהאחדות לא תושג באמצעות החלטה, מהירה ומלמעלה בלבד, אלא מלמטה למעלה ולהיפך, ובתוך תהליך היסטורי מתמשך שיודע מתי להתחיל, הנקודה בה הגורם הפלסטיני. עומדים, הצדדים שהוא מייצג, המטרה שהיא תבקש להשיג וכיצד ניתן להשיגה.

כאן, כל פתרון חייב לכלול הסכמה על הקמת ממשלת אחדות לאומית וגוף מעבר זמני בהסכמה שיוביל את שלב המעבר, באופן שלא יפגע בסמכויות הארגון ובלגיטימיותו, ולפנות לעם באמצעות בחירות. , ובהסכמה לאומית אם לא יתאפשרו בחירות, ולאמץ את התוכנית הפוליטית החשיבות הראויה לה, ושהסכם האחדות, ובמיוחד הממשלה המתגבשת, יוכלו להמריא, לטוס ולהגיע לתחנה הרצויה, בהתבסס על אינטרסים, זכויות ומטרות פלסטיניות, הרחק משחזר את תהליך ההסדרה הכושל מבלי להתעלם מהחוק הבינלאומי והחלטות האו"ם, ומסלילת הדרך למשא ומתן ליישום הלגיטימיות הבינלאומית אינה ניתנת למשא ומתן, מלבד התנאים הלא צודקים של הקוורטט, במיוחד לאחר מותו של הקוורטט. , ולאחר שממשלות ישראל רצופות הרגו את מה שנקרא "תהליך השלום".

לפני השינויים הישראליים, האזוריים והבינלאומיים האחרונים, המצב היה ועודנו הולך לקראת פיצוץ יותר מאשר לקראת התקוממות עממית, אולם אם תהליך השגת אחדות על בסיס שינוי המסלול ואימוץ דרך לאומית דמוקרטית משתפת. שהושג או התחיל, אז זה יעבור לקראת התקוממות מנצחת. התקוממות עם הנהגה אחת, סופגת לקחי ההתקוממויות הקודמות, ועם מטרה לאומית ריאלית ובר השגה, והיא חייבת להיות סיום הכיבוש וגיבוש המדינה בגבולות 1967, במקביל להמשך המאבק למען הימין. של שיבה ושוויון בדרך של פתרון דמוקרטי רדיקלי, היסטורי.