משגה מתמשך שחייב לבוא אל קיצו

 
אני מבקש לפנות כאן ישירות אל הקורא הישראלי בכמה שאלות: איך אנחנו היהודים יכולים להסתכל על שכנינו הפלסטינים בכנות בלי לחוש בהעדר המוסר שבהמשך השליטה שלנו בהם במשך 55 שנה? איך אפשר שכבני העם היהודי, שחווה רדיפות ודיכוי כמעט יותר מכל עם אחר בהיסטוריה, אנחנו מתעלמים מכאב הפלסטינים ומסבלם היום-יומי מעשה ידינו? איך אנחנו, שזה עתה חגגנו את חג החירות שלנו ובקרוב נחגוג את עצמאותנו כאומה, איננו מבינים את משאת נפשם של מיליוני פלסטינים לחירות ולעצמאות? אלו מאיתנו, הפועלים זה עשרות בשנים למען השלום בין העמים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אימצנו לעיתים קרובות מדי גישה וטיעונים של ״אינטרסים״ – כלכליים, ביטחוניים ואחרים. חישבנו את העלויות של הכיבוש מצד אחד ואת הרווחים הפוטנציאליים של השלום מצד אחר, אבל נמנענו מלדבר על מוסר, שמא ידבק בנו הכינוי "יפי נפש" שכמוהו כקללה נוראה. הכיבוש הוא משגה מתמשך שחייב לבוא אל קיצו.
 
בפסח הזה, שעות לפני הסדר שלנו כתבתי בפייסבוק: ״איך אפשר לחגוג את חג החירות כאשר הדיכוי שלנו את העם הפלסטיני נמשך בברוטליות בלתי מרוסנת״? באותו יום צפינו בחלחלה בסרטוני התיעוד של התקיפה האכזרית שעשתה משטרת ישראל בלילה שלפניו במאות מוסלמים במהלך תפילתם במסגד אל-אקצא, בתואנה שהם "התבצרו" בו. והרי ידוע לכול, וגם לנו זה לא חדש, שבמהלך חודש הרמדאן מוסלמים רבים נוהגים לבלות במסגדים את כל הלילה בתפילותיהם עד תפילת אל-פג'ר בעלות השחר. מנהג זה נפוץ ברחבי העולם המוסלמי ובייחוד באל-אקצא. וכאילו לא היה די במעללי הלילה, הגיעו שוטרי משמר הגבול בשעות הבוקר המוקדמות שלמוחרת, ובאטימות מוחלטת כלפי קדושת המקום וחודש הרמאדן דחפו בכוח את המתפללים משטיחי התפילה שלהם תוך חילולם בדריכה גסה עליהם במגפיהם הצבאיות. ואני שואל: איך אפשר לצפות במראות הקשים האלה ולא לחוש אמפתיה כלפי אותם מתפללים? הכוחות הישראליים פינו את המוסלמים מהמקום. לקראת בוא היהודים, שלהם קרא השר "לביטחון לאומי" איתמר בן גביר, מחולל הטרור שלנו, לעלות להר הבית בהמוניהם בהפגנת כוח ולהוכיח לפלסטינים ולעולם מיהו בעל הבית באתר הקדוש הזה.
 
אני סולד מההתעמרות הגסה שלנו בפלסטינים בכל השטחים הכבושים. אני בוש ונכלם ב-55 שנות הכיבוש חסר הרחמים שלנו. במשך שנים רבות יותר מדי אני רואה במו עיניי ושומע מפי מאות מחבריי ועמיתיי הפלסטינים עדויות על התנהגות מבישה של חיילינו ושל מתנחלים ישראלים נגד פלסטינים. אף אדם מוסרי אינו יכול להביט בעיניים פקוחות במה שאנחנו כישראלים עושים לבני עם הפלסטיני בלי לחוש זעם מוסרי. ולא משנה שגם לפלסטינים יש אחריות למצוקתם, ושגם הם משתמשים באלימות נגדנו. אני לא קונה את המיתוס השקרי, שלפיו ילדיהם יונקים את השנאה ליהודים עם חלב אימם. ההסתה של הפלסטינים שישנה נגדנו היא תוצאה ישירה של החיים שהם נאלצים לחיות תחת כיבוש אלים. עלינו להבין שהמאבק שלהם לחירות ולעצמאות אינו פחות צודק מהמאבק שלנו לחירות ולעצמאות. בפסח אנחנו שרים "עבדים היינו, עתה בני חורין". אבל אנחנו איננו באמת בני חורין. אנחנו עבדים לכיבוש מעשה ידינו, וכאשר אנחנו מספרים לעצמנו שאין לנו פרטנר לשלום אנחנו כלואים בידיו בתחושת אין ברירה.
 
הקנאוּת של תנועות המתנחלים הישראליות שנתמכו ונתמכות במלואן בידי כמעט כל ממשלות ישראל מאז 1967 יצרה את המציאות הדו-לאומית דמויית-האפרטהייד שיש לנו היום. למרבה הצער, כעת בניית שלום על בסיס חלוקת הארץ נראית מעשה פחות סביר מאי פעם. אינני יודע איך ניתן ליצור מדינה פלסטינית המבוססת על קווי 4 ביוני 1967, אפילו עם חילופי שטחים שווי גודל, ובה בעת לאפשר לכ-80% מהמתנחלים להישאר במקומם בריבונות ישראלית. בדבר אחד אני משוכנע לחלוטין - לא ייתכן לסכסוך הזה פתרון המבוסס על הפרדה קשיחה בין שני העמים. לכל אלה החולמים על נסיגה חד-צדדית אל מעבר לחומה, אני אומר "תשכחו מזה – זה לא יביא שקט". מה שקרה בעזה צריך להיות הדוגמה למה שיקרה אם נממש נסיגה חד-צדדית מהגדה או מחלק ממנה. בזמן ההתנתקות מעזה ב-2005 הייתה הזדמנות למו״מ ולתיאום עם הנשיא הפלסטיני החדש, מחמוד עבאס, שזכה אז בניצחון גדול בבחירות הפלסטיניות ובתמיכה במצעו – מצע של אי-אלימות ושל שלילת האינתיפאדה השנייה החמושה. ראש הממשלה שרון דחה אפשרות של מו''מ עם הנשיא הפלסטיני, וכינה אותו בבוז "אפרוח בלי נוצות", בעיקר משום שהוא ידע שאם ינהל משא ומתן על עזה, השלב הבא יהיה משא ומתן על מדינה פלסטינית גם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, ובזה הוא לא רצה. אז נסוגונו מעזה באופן חד-צדדי, סגרנו את השער והשלכנו מאחורי גבנו את המפתח. חמאס הכריז מיד על ניצחון של דרך "ההתנגדות" (המֻקָאוָומָה), בטענה שהיא זו שהניסה מהאזור את ישראל, והפלסטינים קיבלו את הנרטיב הזה. לנוכח ההתפתחויות האלה הפך הציבור הפלסטיני את יחסו לדרך המתינות של עבאס, וראה בה אסטרטגיה שבורה שרק הביאה עוד התנחלויות ישראליות על אדמה פלסטינית שדודה.
 
החלטה מושכלת לראות בעם הפלסטיני פרטנר לשלום אמיתי היא האפשרות היחידה שבכוחה להביא ביטחון ושלום לבני שני העמים החיים על הארץ הזאת. כל עוד הכיבוש ייוותר בעינו, האלימות של הצבא ושל המתנחלים ובניית התנחלויות נוספות יעוררו וידרבנו בצד הפלסטיני עוד אלימות נגד ישראלים. הכיבוש מתוחזק באלימות יום-יומית מתמדת כלפי הפלסטינים, והוא למעשה מעין טרור בחסות המדינה. אין פתרונות פשוטים או קלים לסכסוך המתמשך ומסתבך בינינו. יכול להיות שהשלום עוד רחוק מאוד מאיתנו, ושבדרך אליו יהיו עוד נפגעים רבים חפים מפשע משני עברי המתרס, אבל בלי בניית שותפות אמת בין שני הצדדים אין סיכוי להגיע אליו. בניית השותפות תוכל להתחיל במנהיגים, שבמקום לדקלם יום יום "אין עם מי לדבר" יצהירו על כוונה כנה לעשות שלום ולסיים את השליטה של ישראל בעם הפלסטיני. אז יתחיל תהליך ארוך וקשה של הושטת יד והידברות, שילוו בפעולות מעשיות בשטח להפסקת הפרובוקציות, להקפאת הבנייה של ההתנחלויות ולפתיחת הכלכלה הפלסטינית, גם בעזה, לעולם. כל אלה ישפרו את חייהם של שכנינו, שיפור שנחוץ להפסקת האיבה בין העמים ולבניית אמון ביניהם לשם הגעה להסכמים בני תוקף.
 
 גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילוב פיתוח כלכלי ביישוב הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICC - International Communities Organization). חבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּּּּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.