בשורשי הפלסטינים הפלסטינים

לא משנה מה הדעה על ההשפעה הפוליטית של "מבול אל-אקצא", הדברים נראים ברורים יותר אם נעבור להשפעה האינטלקטואלית של האירוע "הגדול" הזה. כמו כל האירועים המרכזיים והמכריעים בהיסטוריה - ואם מדברים על השפעתה האינטלקטואלית על פלסטין - הוא הרחיב את זווית הראייה, העמיק את הידע והתפיסות, העלה את המודעות והרחיב את האופק. הוא הציב את פלסטין במרחב קוגניטיבי אחר, לקח אותה למרחבי מודעות אחרים, נשא אותה לכל שוחר חופש בעולם והפך אותה לדמות חיונית - אם לא הבסיס - בתנועה גלובלית שאינה עוד "משוכנעת" של הסדר העולמי הרווח.

הציונות התגלתה כאידיאולוגיה דומיננטית בסדר העולמי שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה. היא הצליחה לחדור, ולמעשה לכפות את עצמה על כל אסכולות החשיבה העולמיות שנוצרו בהיסטוריה המודרנית והעכשווית, בין אם ליברלית או שמרנית, תיאיסטית או אתאיסטית, סוציאליסטית או קפיטליסטית. גם אותן פילוסופיות הומניסטיות שאמורות לסתור ביסודה את הציונות כ"תיאוריה" גזענית הרכינו ראש לפני השפעתה במציאות המעשית, ו"החמיאו" לה יותר משהתמודדו איתה.

מה ההיפך מהציונות נמצא באסכולות פה ושם, אבל רוב מה שיכול להיחשב בסיס למחשבה הפוכה ממנה חייב להתבסס על סוגיית ארץ ישראל שיש לה לגיטימיות, סבירות, הפוטנציאל להתפתח כדי להוות בסיס לבנייה אינטלקטואלית גלובלית המהווה סמל לבנייה גלובלית אחרת שאולי תבוא זו ה"בנייה" האינטלקטואלית המתבטאת בצורה הטובה ביותר על ידי הפלסטינים.

על מנת להבהיר ולהשרש עוד יותר את הפלסטיניות, חשוב לדבר על ההיבטים האינטלקטואליים של הציונות, יחסיה עם המערב, האימפריאליזם המערבי, הקולוניאליזם של המתנחלים ועמים "ילידים", שכן באמצעות זה ניתן לראות את המקום שבו מתאים לפלסטיניות בתנועת המחשבה העולמית העתידית.

ציונות "הגמונית".

תנועת מדינות, והשינויים המתרחשים בהן, הם בדרך כלל המדד הבולט ביותר לשיפוט תוצאות מלחמות. לגבי מלחמת העולם השנייה, שיצרה את הסדר העולמי הנוכחי (למרות השינויים האחרונים שחלו), מה שהכי מדברים עליו הוא ניצחון מעצמות בעלות הברית ותבוסת מעצמות הציר, המערך הבינלאומי שצמחו, עליית כוחן של ארצות הברית וברית המועצות, וירידת התפקיד האירופי, אבל התנועה... מדינות אלו הן למעשה לא יותר מתמונת ה"כריכה", שבמקום להבהיר את טקסט הספר, מטיל עליה יותר אי בהירות.

כדי לדעת את מאזן הכוחות האמיתי במערכת הגלובלית, או עד להשלמת ידע זה, יש לנטר שני משתנים נוספים בנוסף לתנועת המדינות, כלומר תנועת ההון ותנועת המחשבה. מה שקרה מבחינה כלכלית לאחר המלחמה ההיא היה ניצחונם של אלה שכונו "אדוני הכסף", שהיו מורכבים בעיקר מבעלי הון ציוניים ובני בריתם. אלו הם בעלי הדולר, שהמלחמה קבעה את הדומיננטיות שלו על השוק העולמי, והם בעלי המפרקים של הכלכלה העולמית, במיוחד באמריקה ובאירופה (הפד האמריקאי, וול סטריט, תעשיות צבאיות, סחר בסמים, מין ונשק, כמו גם סחר בנפט).

[כמו כן, הכסף שנאסף על ידי "אדוניו" בכל הדרכים, כולל לא חוקי, לא אנושי ונטול כל הגבלה או מגבלה, הוא מה שמסביר את שלילתן של מדינות אלו, הנחשבות לפסגת הקפיטליזם, מהחוק החשוב ביותר של הכלכלה שלהם, שהיא הליברליזם בשוק, וגורמת להם ללכת על מנת לתבוע את ההגמוניה שלהם, או ליתר דיוק, את ההגמוניה שלהם, להטיל סנקציות על מדינות, לתמרן מכס ומיסים ולהחרים את כספי הממשלות והמנהיגים. שאינם "מספקים" מהם ואיתם. לדוגמה, כאן לקחה ארצות הברית מכספי החרימה של סדאם חוסיין את עלויות הפצצתה על עיראק.

"אדוני הכסף" הם אלה שהקימו את מה שכונה "המדינה העמוקה" בארצות הברית ובמדינות רבות אחרות בעלות השפעה, אותה "מדינה" שהחזית והדובר שלה היא המערכת הפוליטית ותו לא. בירה ציונית זו, השולטת במדינות אלו, קובעת בעצם את עמדתם ה"מיוחדת" כלפי ישראל, היא המניעה של המדיניות והאוריינטציות הבסיסיות שלהן, ומסבירה את מרוץ מנהיגיהן להכריז על ציונותם ולהתגאות בה.

"אדוני הכסף", או אמריקה הציונית, עומדים מאחורי הפלישה לעיראק, והם אלה שקובעים את העמדה לגבי איראן, והם אלה שקובעים את צורת התמיכה בישראל, והם אלה שקובעים את העמדה לגבי איראן. מחקו את חובותיה של מצרים בעקבות השתתפותה במלחמת המפרץ, והם אלה שמתעקשים על נורמליזציה של המפרץ והסעודי עם ישראל. הם עומדים מאחורי רצח העם בעזה ובלבנון. הם מוכנים לעשות הכל כדי לשמור על הדומיננטיות שלהם בעולם.

הציונות הטילה את השפעתה בפועל על מקבלי ההחלטות ברוב המדינות המשפיעות, אם לא בכל, לאחר המלחמה, ועל המערכת הבינלאומית ומוסדותיה. זה היה היבט אחד של התמונה, אבל ההיבט השני, שהוא לא פחות חשוב, הוא "כפיית" המושגים, הנרטיב, הערכים והפסיקות שלה על העולם , וההבדל של "היהודים" משאר עמי כדור הארץ, וזה זימן "רגישות" מיוחדת לכל מה שקשור אליהם, היא עשתה כל עמדה שאינה עולה בקנה אחד עם האנטישמיות הנרטיבית שלה, והאנטישמיות. הוא שיא ה"חילול הקודש" שאינו שווה לשום "חילול השם" אחר, והוא חל גם על יחידים, מוסדות ומדינות.

"אידיאולוגיה" ציונית זו, שהתגבשה כאידיאולוגיה של "קולוניאליזם מחליף מתנחלים" שמטרתה להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל לאחר היפטרות מאנשיה, והאידיאולוגיה של "האדונים הפיננסיים" הציוניים השולטים במערכת העולמית. , שמבוססת בעצם על הגזענות המחלקת את העולם ל"יהודים" ולאחר מכן אנגלו סקסונים וגויים נחשלים, מלכתחילה היא חסרה כל היגיון, והייתה נטולת כל גורם שכנוע, ולכן נקטה ב"שוחד". ו"טרור", שני דברים ש"אדוני הכסף" שלטו בהם בכשירות יוצאת דופן.

כמו כן, הציונות, למרות התעקשותה ה"מלאכותית" להסתמך על "קטגוריות" דתיות, היא ייצגה בהתנהגותה פרגמטיות בצורתה המוחלטת, והייתה נטולת כל "משמעת" אינטלקטואלית להשגת מטרותיה ביניהן הציונות הליברלית, השמרנית ציונות דתית, ציונות קפיטליסטית וציונות העבודה (סוציאליזם).

הריבוי ה"שיטתי" והמטרה הבודדת הזה גרמו ל"טוב יותר" למנהיגיה לא להתעמת עם כל מחשבה, אלא לחדור אליה ולנהל אותה לטובתם, וזה מה שקרה, שכן הציונות יכלה להתקיים ולהשפיע על כל האידיאולוגיות. ואסכולות מחשבה, כולל הסותרות.

באשר לתנועת המחשבה לאחר מלחמת העולם השנייה, היא מעניינת גם הציונות, כפי שהזכרנו בעבר במאמר קודם, יצאה "מנצחת" בין אם במדינות קפיטליסטיות ובין אם במדינות סוציאליסטיות, וביססה את נוכחותה בפועל הן בארצות הברית והן בברית המועצות. איחוד, והבטחת תמיכה בהקמת ישראל על ידי שני המחנות הקפיטליסטיים והסוציאליסטים הלוחמים, שהתעוררו לאחר המלחמה.

הציונות הצליחה למנוע את קיומה של כל אסכולה שמתנגדת לה בפועל. תומכיו היו בכל בתי הספר, ואפילו "מנהיגים" באותם בתי ספר. גם אלה שאימצו צדק וחירות והתנגדו לגזענות, והיו אמורים להיות נגד הציונות באופן עקרוני, נקטו בה עמדות דו-משמעיות אולי הדגם של ז'אן פול סארטר הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך, שנחשב ל"נביא" של חופש בעת ובעונה אחת, ועמד לצד תנועות השחרור באלג'יריה ואחרות נקטו עמדה דו-משמעית לגבי הציונות והכיבוש הישראלי, וכך גם עמדתו של הפילוסוף הגרמני הברמאס לגבי המתרחש בעזה. בהקשר זה נזכיר שלכמה הוגים שנקטו עמדה אנטי-ציונית מפורשת, כמו גאראודי ואדגר מורין, וסבלו כתוצאה מכך, היו עמדות אישיות מחוץ לאסכולות החשיבה הידועות שלהם.

המערב "מוקיר" את ההגמוניה של האדונים הפיננסיים הציוניים, ורואה בה הגמוניה "שפירה" ולא מוזרה, כדי לא להראות שיש לשחררו ממנה. במציאות, ההגמוניה היא שנבעה מ"הפלתו" של המערב, שנמצא "על-יד" ללא השמיות שלו בתקופה היסטורית, ומצא עצמו נאלץ לאמץ את הציונות, או להיכנע להגמוניה ולסחטנות שלה, וכן לבצע את כל הפשעים בפלסטין ובעולם, כדי להישאר "מצייתים" לרצונה.

ההגמוניה הציונית הזו על המערב יצרה את מה שכונה את המודעות ה"שובבה" שלו, כפי שמתארים אותה, כלפיה. מודעות הקושרת את האינטרסים של האימפריאליזם המערבי עם האדונים הפיננסיים הציוניים. תודעה "פתולוגית", בדרך זו או אחרת, משליכה את מה שקרה ליהודים בתקופה היסטורית מסוימת לצורת "אנטישמיות" שניתן להשתמש בה בכל מקום, בכל זמן, ונגד כל אדם, מוסד. , או מדינה. למרות שזו גם מודעות, בעליה - ממשלות מערביות - מרוצים ממנה וגאים לאמץ אותה.

ציונות היא האידיאולוגיה של הקולוניאליזם

יש כמעט הסכמה בחוגים הלא-ציוניים שהיא - כלומר הציונות - היא אידיאולוגיה גזענית, אבל העניין שדורש מחקר נוסף הוא טיבה של אותה גזענות המאפיינת את הציונות, שכן היא הבעלים של מתנחל-קולוניאלי. פרויקט, שונה מהקולוניאליזם המסורתי שמטרתו לשלוט במשאבים, ולנצל את כוח העבודה שלהם כדי להשיג יותר רווח "עודף".

בדרך כלל מדברים על הפרויקט הציוני לגבי הקמת ישראל כקולוניאליזם מתנחלים נוכחי, שמשמעותו בהכרח אימוץ נושא הטיהור האתני (רצח עם), כדרישה בסיסית להקמת אותו פרויקט, וחיסול הסופי של "המקורי". "אנשים באמצעות הרג ועקירה. לכן, בסוג זה של קולוניאליזם, הכובש נשאר מבועת כל עוד העם הילידים, או אפילו חלק ממנו, או כל דבר המעיד על כך, קיים, והוא רואה ב"נוכחות" זו סוג של התקפה עליו.

ההתיישבות המחליפה גם משווקת את עצמה כמפלגה נבדלת מהילידים, עדיפה עליהם, ורואה את עצמה קורבן של "ברבריות" ילידית, לפעמים היא אפילו הקורבן היחיד, כפי שעושים הציונים כמו אדוני הכסף לא אוהבים שמישהו ישתף ב"רווחים", וגם לא רוצים שמישהו יחלוק איתם בכך שהם הקורבנות המיוחדים, אם לא היחידים.

הגזענות בציונות, כפרויקט התיישבותי עכשווי, היא נושא מבני ונתון מראש. היא מהות הפרויקט שלא ניתן להשלים בלעדיה עם הכל, ומי שעומד בדרכה מתריס נגד רצונו.

המערכת הבינלאומית הנוכחית מצדדת במתנחל המחליף על כל עמדותיו, החלטותיו ומוסדותיו, וכשהגיעה לשיא ה"סובלנות" שלה עם העמים הילידים שנותרו (אולי הפלסטינים הם היחידים שנותרו כעם ילידים) , היא דיברה על הזכות להגדרה עצמית, הנושאת משמעות מעורפלת או חסרת משמעות למעשה, כל עוד אנו מדברים על קולוניאליזם כמדינה טבעית, ועל זכותו של אותו מתנחל להגנה עצמית. המקסימום שעשו האומות המאוחדות בתחום זה, כלומר לגבי עמים ילידים או מה שנשאר מהם, הוא ליצור עבורם "יום" בו מדברים על ההכרח לשמר את מורשת העמים הללו, והוא מעולם לא התייחס לפשעים נגד האנושות שקרו להם, שבוצעו על ידם המתנחל ה"מתורבת".

ממשלות מערביות המעורבות באופן אורגני ומבני בציונות לא רק עומדות איתה ותומכות בה נגד "אויביהן" החיצוניים, אלא גם נגד אזרחיהן שלהם הנוקטים נגדה עמדות שליליות. למערב, הציונות חשובה יותר מאזרחיה, מהסיבה הפשוטה שהציונות שולטת בה אידיאולוגית, כלכלית וכך גם מדינית. הוא לא מוצא מבוכה בהגמוניה הזו כי הצליח "לחלץ" אותה בצורת ברית ואימוץ הפרויקט הציוני.

השורה התחתונה בתחום זה היא שאם הקולוניאליזם יחפש את האידיאולוגיה שלו, הוא לא ימצא משהו טוב יותר מהציונות. זוהי פסגת האימפריאליזם (השלב הגבוה ביותר שלו), פסגת הגזענות, פסגת הטרור, ומעל הכל "קדושה". אדרבא, זהו ה"קדוש" היחיד שבתורתו אין טאבו, מלבד אלו המנסים לעמוד בפני הפרויקט שלו.

פלסטיניות פלסטינית

יש הרבה נושאים צודקים בעולם, כמו גם נושאים חשובים, וכאלה ששפכו בהם הרבה דם (אוקראינה, סודן וכו'), אבל אין שום נושא בהיסטוריה העכשווית שלקחה על עצמה עניין בינלאומי וכזה. הממד הבינלאומי כסוגיית פלסטין. פלסטין, על ממדיה השונים, האסטרטגיים, הרוחניים והמוסריים, ולפני כן ואחריה, ו"טבעו" האויב שלה, היא נושא העת, גם אם רבים, ואפילו הפלסטינים עצמם, אינם מבינים. זֶה.

כשהחלה המהפכה הפלסטינית העכשווית, הפלסטינים ראו בעניין שלהם סוגיה של שחרור לאומי (וזה כן). מעטים מהאינטלקטואלים שלהם ומעטים מהפוליטיקאים שלהם הבינו את המימד הבינלאומי של הנושא, למרות מודעותם לחשיבות ה"סולידריות" עמה, והם ביקשו להרחיב את מעגל "בעלי בריתה" ו"חבריו", אך הם בעיקר המשיכו לעסוק בזה כסוגיה אקטואלית, כי הם הבינו גם את הציונות.

זה כבר לא מקובל או סביר שמי שקיבל את קיומה ה"מציאותי" של ישראל יתכוון לקבלה אינטלקטואלית ורגשית. הדיבור על ישראל בכל הנסיבות הפוליטיות חייב להיות עליה כפי שהיא באמת, קולוניאליזם גזעני של מתנחלים ואולי יותר, אבל לא פחות.

עם ה"מבול" פלסטין גדלה, והמודעות אליה גברה, וזה כבר לא עניין הפלסטיני שאדמתו נכבשה וששואף להחזירה, וגם לא עניין הערבי שראה בה מה ינציח את קריעת ה"אומה", וגם לא סוגיית המזרח להטיל עליה הגמוניה אסטרטגית ותרבותית, (גם אם כל זה היה נכון, אדרבה, זה נראה כסוגיית כל עם שזכויותיו נפגעו, וכל בן אדם שצוואתו נשדדה בצורה כזו או אחרת, מהסטודנט בקולומביה למפגין בברלין ועד ל"משולל" הרומן שלו בהירושימה וכלה ילידי אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד.

איש לא הצליח לחשוף את הפגם המבני ב"ערכים" המערביים ובמחשבה המערבית על אסכולותיה השונות ויחסיה ה"חריגים והבעייתיים" עם הציונות, כפי שעשתה ועושה פלסטין כעת. פלסטין גילמה ערכים אנושיים מול הרוע, והצליחה להפוך את "עודף" המוסר שיש לה לכוח ממשי שבו היא עומדת מול עודפי הכסף שבאמצעותו כפתה הציונות את "שליטתה" עליו. העולם. במובן זה, זוהי צורה של "תיאולוגיה" לשחרור אנשים מדוכאים באשר הם.

במקום שהפלסטינים יעלו את רמת המודעות שלהם לעניין שלהם ויעלו אותה למעמד עולמי, הם פתחו בתהליך מדיני ש"עיוות" את הנושא הזה, והוא ירד למשהו שמתקרב לנושא דרישות פחות ממקומי השיח על קולוניאליזם וקולוניאליזם הצטמצם, והם עברו מקבלה "ריאליסטית" של התוקפן הקולוניאלי לקבל את הקריינות שלו, ולפעמים (במיוחד בעולם הערבי) להאמין בקריינות שלו ולאימוץ אותו.

הציונות ייצגה את ה"אידיאולוגיה" של המתיישבים, במיוחד המתיישבים המחליפים, ואת האידיאולוגיה של אדוני הכסף המבקשים להשתלט על המערכת העולמית. "מי שרוצה להגביל את זה לשאיפה של הפלסטינים לשחרר את מולדתם אינו הוגן כלפיה במציאות, גם אם זה לא ממומש מספיק, זו האידיאולוגיה של המדוכאים, המהפכנים וה"ילידים" בכל חלקי הארץ. העולם.

זה עם הפלסטיני לשחרר את מולדתו, עם הסטודנט שדוכא על ידי האוניברסיטה שלו כשהפגין כדי להביע את דעתו נגד טיהור אתני, עם העובד כפי שהתקומם נגד מנצליו, עם הפוליטיקאי כיוון שהיה להוט על הטהרה. של מצפונו, ועם העיתונאי כשהוא עומד נגד הצנזורה שמונעת ממנו להיות חופשי בחשיבתו.

הסכסוך התברר כעת יותר בכך שהוא אינו מוגבל רק לפלסטין ולישראל, אלא בין הציונות למה שהיא מייצגת לבין הפלסטיניות על מה שהיא גם מייצגת. זה מעיד על מידת ההתערבות המערבית בעמידה מול ישראל על הניצחון של פלסטין, כמו גם על מידת ה"חסרונות" בעמידה איתה מצד מי שצריך לעמוד איתה. זהו קונפליקט בין מי שמיוצג על ידי ביידן, הגאה בציונות שלו, לבין מי שמיוצג על ידי מנדלה, שאמר: "החופש שלנו לא יהיה שלם ללא החופש של העם הפלסטיני".

הפלסטינים והמבקשים חופש בעולם חייבים להעלות את ה"פלסטיניות" לאוניברסליות כדי להתעמת אינטלקטואלית עם הציונות, שיש לה אופי גלובלי, שכן אסור לעמת "רעיון" עולמי עם תנועה מקומית. הגיע הזמן שהאינטלקטואל הפלסטיני והמכונים למחקר פלסטיני, שפעלו ארוכות לתיעוד הזיכרון הפלסטיני ולחקור את מה שקרה לפלסטינים, ואיתם האינטלקטואלים החופשיים בעולם, ישימו לב למעמד ולתפקיד. של פלסטין בעולם וב...