בניית תקווה מחדש

ב-1972, בהיותי בן 16, ידעתי כיהודי אמריקאי כי ישראל תהיה לי בית. הייתינער מאוד פוליטי, התחלתיבגיל 12 להשתתף בהפגנות נגד המלחמה בווייטנאםובעד זכויות שוות לכל אזרחי ארה״ב, המדינה שבה נולדתי. בגיל 14 עברה משפחתי מעיירה מאוד יהודית,שהיהודים היוו בהכ-80% מהתלמידים ומהמורים בבית הספר היסודי שלמדתי בו,לעיירה מאוד לא יהודית שבה היו כ-3% תלמידים יהודים בבית הספר התיכון שלי. בבית הספר החדש גייס אותי חבר לכיתה, יהודי, להצטרף לתנועת הנוער הציונית יהודה הצעיר. הצטרפתי לתנועהכי חשבתי שזה מקום טוב להכיר בו בנות יהודיות. אכן צדקתי בזה, אבל מצאתי שם גם אתגר אינטלקטואלי ופגשתי מדריכים מעוררי השראה ועניין. החברות בתנועת הנוער העניקה לי הזדמנויות ליטול אחריות ולטפס לתפקידי מנהיגות בה. באותן שנים נכרכו זו בזוהזהות הפוליטית והשקפת העולם שלי והזהות היהודית הציונית שלי,ואז התגבשה בתוכי ההחלטה שישראל תהיה לביתי. כמו רבים בהנהגת יהודה הצעיר, באתי לארץ אחרי סיום התיכון לתוכנית החד-שנתית של התנועה. גרתי בקיבוץ עין חרוד איחוד במשך חצי שנה, וביליתי עוד חצי שנה בלימודים בהר הצופים. בתום השנה חזרתי לארה״ב לעבוד במחנה הקיץ של התנועה, מחנה תל יהודה. במהלך אותו קיץהעסיקו את ראשי מחשבות עלהשנה המאוד אינטנסיבית שביליתי בארץ, במולדתי החדשה. בקיץ ההואגם הגעתי למסקנה כי אם ישראל שואפתבאמת להיות המדינה הדמוקרטית של העם היהודי, היא איננה יכולה לשלוט על מיליוני פלסטינים וגם לא למנוע מאזרחיה הערבים, שאז מנו כ-18% מאוכלוסייתה, את מלוא זכויות האזרח שכלמדינה דמוקרטית מקנה לאזרחיה.בחורף 1975 כתבתי את המאמר הראשון שלי,והוא פורסם בעיתון היהודי מברקלי קליפורניה The Jewish Radical, מאמר הקורא להקמת מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל במסגרת פתרון של שתי מדינותלסכסוך בין שני העמים. 

ידידיי הישראלים מייד תקפו אותי וכינו אותי אמריקאי נאיבי, (עוד) לא שירתת בצה״ל, מה אתה בכלל מבין?הטיחו בי.והמשפט שחזר על עצמו יותר מהכול היה: אתה לא מכיר אותם (אותם, כינוי גנרי לכל הערבים באשר הם). באותו זמן לא היה לי די ביטחון עצמי ולא מספיק ידע והיכרות עם ערבים,ולא הגבתי אל תוקפיי בשאלה כיצד רכשו הם את היכרותם עם ''הערבים''. מה שכן ידעתי היה, שאם אני רוצה שתהיה לי מילה בסוגיה הכי קיומית עבור מדינת ישראל, עליי למצוא דרך להיעשות בר סמכא בתחום של יחסי ישראל-ערב. למרבה המזל נודע לי על תוכנית חדשה שהייתה אז בשלבי התארגנות ראשוניים –ניצני שלום. הרעיון היה לגייס בוגרי אוניברסיטאות יהודים, בעלי ניסיון בעבודה קהילתית ולשלוח אותם לחיות בכפרים ערביים בישראל במטרה לפתח פרויקטים של קירוב לבבות בין קהילותיהם לקהילות יהודיות שכנות. זה היה בול בשבילי. למחרת היום נרשמתי לתוכנית,ובספטמבר 1978 עליתי ארצה במסגרת ניצני שלום. אחרי הכשרה של שישה חודשים בקיבוץ ברקאי עברתי לגור בכפר קרע שבוואדי ערה למשך שנתיים,וכבר אחרי שלושה חודשיםלשהותי בכפר מצאתי את עצמי מספר לחברי קיבוץ ברקאי שנוסד ב-1948 על שכניהם הערבים שלא הכירו. בתוםהשנתיים לחיי בכפר קרע הייתי בין הישראלים הבודדים שחיו בתוך יישוב ערבי בישראל, ולא היה ניתן לומר עוד שאני "לא מכיר אותם",רכשתי אתהאֲמינוּת שכה חפצתי בה.

בסוף 1980 הצעתי לראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שממשלתותקבל אותי כעובד מדינה בתחום החינוך, וב-1981 התחלתי לעבוד במשרה בכירה במשרד החינוך כמתאם בין מערכת החינוך היהודית לבין זו הערבית. הקמתי וניהלתי את המכון לחינוך לדו-קיום יהודי-ערבי, שהיה מסונף למשרד ראש הממשלהולמשרד החינוך,והייתי שותף להקמת המחלקה לחינוך לדמוקרטיה ודו-קיוםבמשרד החינוך, שמזמן אינה קיימת עוד.

בחודש הרביעי לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, במרץ 1988, פרשתי מניהול המכון לחינוך לדו-קיום יהודי-ערבי והקמתי את מכון איפקרי– מרכז ישראל-פלסטין למחקר ולמידע– מכון מחקר וחשיבה ישראלי-פלסטיני משותף, שניהלתי יחד עם שותף פלסטיני במשך 24 שנים. בשנים הללו הקמנו וניהלנו למעלה מ-2,000 קבוצות עבודה של מומחים ישראלים ופלסטינים בכל אפיקי החיים המשותפים לשני העמים. 

כשקראתי את מנשרי האינתיפאדה הראשונה,שנכתבו אז על ידי ההנהגההמאוחדת שלה, הבנתי כי ההתקוממות העממית הפלסטינית הזאת תוליד תהליך שלום,וזה היה המניע להקמתי את איפקרי. כאשר רוב הציבור הישראלי היהודי היה שרוי בפחד מפני ההתקוממות הפלסטינית, אני התמלאתי תקווה להתחלה חדשה לשני העמים החיים בארץ הזאת. איפקרי הצליח בעבודתו מההתחלה כי אימצנו שני עקרונות יסוד,שהיו די רדיקליים בזמנו: ישראלים ופלסטינים יעבדו שכם אל שכם באותו משרד כשותפים מלאים ושווים בארגון, שאוחזים בחזון משותף של פתרון לסכסוך – "שתי מדינות לשני עמים"–ומשם החלה עבודה משותפתשופעת עניין ופורייה.פעלנו במה שמכונה הנדסה הפוכה –ידענו לאיזה פתרוןאנו רוצים להגיע, ותכננוכיצד להגיע אליו.

היום שתי החברות שלנו, הישראלית והפלסטינית, חיות במידה הכי גדולה של פחד ושנאה שידענו זה 76 שנה. רוב גדול של ישראלים ושל פלסטינים אינם יכולים אפילו לדמיין מציאות של שלום, מדינה ליד מדינה. אנחנו אכולים זעם, פחד, וחרדה, רגשות לגמרי נורמליים בהתחשב בכל מה שעברנו מאז ה-7 באוקטובר. עם זאת, חיוני שנזכיר ונבין שההיסטוריה לא החלה ב-7 באוקטובר. הזוועות שחווינווהעובדה שנפגעוונהרגו כה רבים, הם תוצאה של כל מה שהיה לפני כן ביחסים בין שני העמים. המסקנה שהבנתי ב-1975–שעל האדמה הזאתחיים שני עמיםולשניהם זכויות לחיים ולהגדרת עצמית כאן– היא אותהמסקנה המתבקשת גם אחרי ה-7 באוקטובר. הטראומה שכולנו עוברים תוכל להירפא רק בפעילות מודעת ואקטיבית לשינוי המציאות שלנו מפחד לתקווה. 

אנחנו נחזור שוב לתהליך של שלום. הוא לא יהיה חזרה על הפרטים שהרכיבו את תהליך אוסלו כי עשינו בו יותר מדי טעויות.התהליך היה אז מאוד נאיבי,משום שהוא נשען על אמון שלא היה קיים. בניית אמון הדדי חייבת להיות אבן יסוד של חידוש עשיית שלום ובלעדיה לא ייכון שלום. לקיחת סיכונים חייבת להישען על הידיעהכי הצד השני כן ואמיתי בכוונותיו לחיות בשלום,ואלו חייבות לבוא לידי ביטוי במעשים המשקפים את הערכים הבסיסיים ביותר של מחויבות לחיות בשלום. ולכן אלו מבינינו,אשר מבינים את מה שקרה בתהליך אוסלו,שחקרו את הכישלונות שהיו בו ולמדו את לקחיו,צריכים להוביל את התכנון של הדרך החדשה כדי שסיכויי הצלחתה יהיו הרבה יותר גדולים ממה שנראה שיש היום. 

בשבועות הקרובים, עמיתיי ואנוכי נציג יוזמה חדשה המבוססת של העקרונותשלעיל. היוזמה הזאת נובעת מהרצון להבטיח כי המלחמה שאנחנו עדיין לכודים בה תהיה המלחמה הישראלית-פלסטינית האחרונה. הפסקת אש תבוא מתישהו. יהיו לנו ולפלסטינים ממשלות חדשות. ואז יהיה רצון גדול יותר של שכנותינו לעזור לנו ליצור אזור יציביותר, שיתבסס על הסדריביטחון, פיתוח כלכלי ושיתוף פעולה חוצה גבולות. תהיה עוד תמיכה מהקהילה הבינלאומית לעזור לישראל ולפלסטין להתוות דרך חדשה לעבר השלום. עם כל הסקפטיות באשר להיתכנות של שלום והציניות הנלווית אליה,עלינו להבין כי השלום בעצם בלתי נמנע. לא נוכל להמשיך להרוג אלו את אלו לעד. לא נוכל להמשיך להרוס את החיים של כה רבים, שרק רוצים לחיות חיים סבירים, חיים של יכולת לפרנס ולהאכיל את משפחותיהם, לקום כל בוקר ליום חדש, ליהנות משלווה וביטחון, כבוד אישי וכבוד לאומי ורצון ליצור עתיד טוב יותר לילדינו. אנחנו, ישראלים ופלסטינים, איננו כה שונים אלו מאלו. רובנו, תאמינואו לא, בעצם רוצים אותם דברים. 

מהמלחמה הארורה הזאת חייבים ללמוד שאם אני רוצה את הדברים הטובים הללו רק עבור עצמי ואני מונע אותם מהאחרים החיים כאן, הם לא יהיו לאף לא אחד מאיתנו. אין מנצחים במלחמה. אין ניצחון מוחלט. יש רק מפסידים,ויש לנו יותר מדי כאלה שהפסידו יותר מדי. רק בהשגתשלום בין הנהר לבין הים נחיה בביטחון, בחירות ובכבוד. 

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי העוסק כבר כמעט שנתיים בחיפוש אחר דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום הוא מנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות  (ICO - International Communities Organization) וחבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.