תרבות וזהות

שאלת הזהות היא שאלה של תודעה, התודעה הקובעת הגדרות והתייחסויות. מודעות זו שמתחילה בהגדרת המסגרות של האגו האינדיבידואלי והאגו הקולקטיבי ומערכת היחסים הדיאלקטית ההולכת וגוברת ביניהם. במילים אחרות, זהות היא ה"אני" המורחבת בזמן ומקושרת במרחב, עם הגדרה סופית של זה שלי. אגו, השונה מאחרים. עם הגדרה זו, אני מכניס עיגול קטן למעגל גדול יותר, ועוד גדול מהשלם, בתנאי שאותם עיגולים נחתכים בנקודות רבות עד לנקודה שקשה להפריד את המעגלים הללו זה מזה, כפי שהם נראים כאילו הם מעגל אחד, שהוא - לפיכך - היפוסטזות מרובות שיוצרות היפוסטזיס אחד אליו, אני מקושר אליו, ולכן, הזהות היא רב-שכבתית, דיפרנציאלית ומשולבת במושג זה מתחיל בגוף שלי ונגמר ביחסי עם העולם ועם ה"אחרים" שלו.

האם ניתן לומר כאן שזהות היא בחירה?! או שזהות היא אלגברה?

בחירה כמודעות, או תיקון כמותנה בלידה, תרבות ומקום. זו שאלה שעליה ענה הסופר הגאון ע'סאן כנפאני יום אחד בסיפורו "חוזרים לחיפה" הוא ענה שזהות היא בחירה המבוססת על מודעות ואין לה שום קשר לדם. למרות חומרתה של תשובה זו, החד-צדדיות שלה, והניתוק שלה ממושגי התרבות השבטית - בין אם בדואית ובין אם פסטורלית - תשובה זו מהווה היבט אחד של הנושא. עם המושג או הגישה הזו, הזהות - כמודעות - נראית כסוג של הטיה, לא רק אינטלקטואלית אלא גם רגשית, ולא ניתן להתחקות אחר שורשי המצפון העוברים עמוק במבוכי ההצטברות התרבותית, המיתולוגית והדתית. שגדלים עם ובמקום. לכן, נכון לומר שזהות כמודעות או כבחירה לעולם אינה מספיקה, למרות שהאמירה הזו נוחה - וסופית - אך היא גם זקוקה להבהרה רבה, שכן המודעות אינה מבוססת על מערכת של אקסיומות מנטליות בלבד, וגם לא היא מבוססת על הנחות יסוד לוגיות בלבד. התודעה היא פעילות רבת פנים, החשופה להשפעות שונות מכל הצדדים והצדדים הסביבה, שבה הנפש היא אחד מכמה חלקים. מכאן שחיוניות המבוססת על מודעות מושתתת גם על השפעות שאינן רציונליות ואינן הגיוניות, או שההיגיון אינו נכנס לבחינת האמת שלהם מתוך השקרים שלהם, או האמת שלהם או לא.

האם אני לוקח כאן את הזהות מגבולות המודעות אליה לגבולות הפטליזם שלה? זה עשוי להיות נכון במידה מסוימת כאשר מפרשים השתייכות לאומית, דתית ואידיאולוגית.

מחשבה אינה מספיקה כדי להסביר את עצמנו, כמו שההיגיון אינו מספיק כדי להסביר את הרגשות שלנו. יש משהו מעבר למחשבה ולהיגיון בקביעת מגמות התנהגות וסדרי עדיפויות ערכיים.

"משפחה" היא אולי ההשפעה הראשונה, החזקה והמשפיעה ביותר עלינו במהלך חיינו בקביעת מי שאנחנו במשך יותר מ-12 שנים קבלת ערכים, שיעורי התנהגות, מנהגים ושפה מעמנו מהווה את התקופה החשובה ביותר. בהפריית נשמתנו, בטיפוח מצפוננו וביצירת מערכת של נכון ורע במעמקינו, וכן בפיטום והגברה של מה שפרויד כינה "הסופר-אגו" או מה שהקוראן הקדוש מכנה "העצמי המאשים, " האני הזה שנוזף בנו על הטעויות שלנו ומסתפק בצדקתנו - ובעניין זה כתב האימאם אל-גזאלי את הניתוח הנפלא ביותר על נטיות הנשמה הזו, שהקדים את פרויד ואחרים במאות שנים.

"המשפחה", אותה מכנים סוציולוגים את נחיצות היסוד של החברות, באמת רוכשת את החשיבות הזו בקביעת הערך ובקביעת ההתנהגות הקשורה לערך זה. המשפחה לא רק מלמדת התנהגות, אלא גם מלמדת את הערך הקשור בה. ולכל ערך יש דוגמה זו - בין אם נרצה ובין אם לא - מופקת מתרבות המקום - כיוון שהוא קדום וכלי לפעילות אנושית - הופך בהדרגה לדבר קדוש אליו קשורים סיפורים ונרטיבים מיוחדים, שמעלים אותו מקיום מוחשי גרידא למשהו אחר שאין לו שום קשר לחושים. המקום הופך ממיכל גרידא לערך בפני עצמו, בעל יכולת השפעה גם על הגוף והמצפון. הוגים ערבים וזרים חקרו את ההשפעה המרחבית הזו על הפעילות האנושית וטענו שיש קשר גדול בין שני העניינים, מה שכונה "מרחביות" במצרים או "פנימיות" בסוריה לכן, המקום הופך גם לחוט מארג הגדרת האגו הפרטי והאגו הקולקטיבי בהתחשב בכך שהמקום הזה מורכב מקבוצה של אידיאלים, סיפורים ואגדות, הוא נקרא תרבות המקום. התרבות של המקום היא לא מכנית או נפרדת, היא מחוברת ומתפתחת לאט, אבל היא הופכת למעשה לדברים קדושים והקושי להיפטר ממנו או לסגוד לו בא מזמניותו, שכן המקום קדום, וכל דבר קדום הוא טוב ופתוח לפרשנות, וקל לבטא גם כן.

אנחנו צריכים את הישן כדי להבין את החדש, אנחנו צריכים את הישן כדי להגדיר את ההווה שלנו, אנחנו צריכים את הישן כחוויה הכרחית, אנחנו צריכים את הישן כישר יותר, משמח, קרוב יותר לטבע, תמים יותר וקרוב יותר לגן עדן הישן כי הוא מזכיר לנו גם את הילדות האינדיבידואלית והקולקטיבית שלנו הישן נחוץ כדי להגדיר, להאיר ולעצב מחדש את ההווה. הישן הוא לא רק שיקול, אלא – ובאותו כוח – הוא חלק מהיווצרות המודעות, המודעות הזו שצריכה מקום לזוז וזמן לנשום. הישן הוא העבר זה מה שהושג וניתן לשפוט או לפרש זה מה שעבר אבל עדיין מהדהד עד עכשיו. שוב - כי העבר (זמני ומקום) הוא חלק ממערכת ערכים שתמיד הייתה מאוד שימושית ומשפיעה.

קידוש העבר הוא רק מסיבה זו, והחזרה לעבר היא רק מהסיבות הללו, לכן, צלאח א-דין, אותו גיבור שהצליח והמשיך, יישאר בתודעתנו חוויה מוצלחת שמהווה את פסגת הגבוהים ביותר. אידיאלים. האם העבר הוא רק אידיאלים? זו בעיה נוספת שמצאה ביטוי במה שנקרא אותנטיות, מודרניות ויחסים עם מורשת. לדעתי, בעיה זו היא מלאכותית כי היא ביטוי למשבר בהתמודדות עם המציאות, שהביא לחוסר איזון ביחסים עם העבר.

כשאני יוצר היסטוריה, אין לי בעיה עם זה, אבל כשאני נסוג, אני הופך להיות מבצע של העצמי, והעצמי הוא בחלקו העבר. הגדרת הזהות, שהיא גם הגדרה של העצמי על רמותיו המרובות, לא מותירה מקום לאחר להפר את השלווה הזו. העצמי אינו מקבל הגדרה ספציפית המפרידה בינו לבין עצמיים אחרים.

הזהות במובן המקיף שלה - לא גזענית, פתוחה ואנושית - מנסה ורוצה לראות את עצמה ממוסגרת על ידי מקום ייחודי ותרבות עתיקה, ואין לזה שום קשר לפתיחות לזולת, לאינטראקציה איתם או לשיתוף איתם. . (אנו רואים כיום את התחייה של לאומים רבים המנסים להגדיר את הגבולות וההבדלים בינם לבין הקבוצות האתניות שחיות איתם. יתרה מכך, הצרפתי גוסטב לה בון סבור שהחיפוש אחר הגדרות לאומיות של זהות מניע את ההיסטוריה עצמה בדמות מהפכות פוליטיות ותרבותיות שונות).

זה אולי מוזר - וזו דעתי לפחות - שהגדרה עצמית - במקרה הפלסטיני שלנו - לא רואה את האחר כ"היפך" משלים באותה מידה שהיא רואה בו סתירה שיש להיזהר ממנה ולהטיל ספק בה. ראינו בעשורים האחרונים את מספר העמים והקבוצות שדורשים את הפרדתם מהקבוצות שחולקות מולדת אחת. הזהות זקוקה להיפך כדי להגדיר את עצמה ולהבדיל ממנה. זהות, כמודעות לעולם, זקוקה למישהו שירגש אותה ויניע אותה להמציא נוסחה אחרת ונרטיב אחר, וזה מה ששומר על קבוצות תמיד בחיים ופעילים, ואולי זו המשמעות של הקוראן האציל במה. נאמר בפסוק האציל: "ולא דחה אלוהים אנשים, חלקם עם אחרים..." אז ההבדל בהגדרה פירושו ההבדל בקביעת מגמות, ההבדל בקביעת מגמות פירושו מתן פירושים שונים לאותו מקום , וזו היסטוריה.

הזהות במובן המקיף שלה - לא גזענית, פתוחה ואנושית - מנסה ורוצה לראות את עצמה ממוסגרת על ידי מקום ייחודי ותרבות עתיקה, ואין לזה שום קשר לפתיחות לזולת, לאינטראקציה איתם או לשיתוף איתם.