למה ישראל עולה? חיסולים חמורים הם ניסיון נואש להחזיר את ההרתעה

נכתב על ידי דליה דאסה קיי

המלחמה בת עשרה חודשים בין ישראל לחמאס ברצועת עזה גדלה זה מכבר מעבר להיקף הגיאוגרפי המקומי שלה, והובילה להסלמה צבאית מסוכנת ברחבי המזרח התיכון - עימותים קטלניים בגבול ישראל-לבנון, התקפות החות'ים בים האדום ועוד. תל אביב והמיליציות התחברו עם איראן נגד כוחות ארה"ב בעיראק ובסוריה, ואף עימותים ישירים בין ישראל לאיראן. לאחר מכן, תוך 24 שעות בשבוע שעבר, נטלה ישראל אחריות על חיסולו של פואד שוכר, מנהיג חיזבאללה בכיר, בביירות בתגובה למתקפת טילים של חיזבאללה ברמת הגולן, ויש להניח שהיא עומדת מאחורי הריגתו של אסמאעיל הנייה. המנהיג הפוליטי של חמאס בטהרן. מכה כפולה זו גרמה למשקיפים רבים שחוששים מהתפרצות של מלחמה אזורית הרת אסון יותר.

אבל מדוע ישראל מסלימה כעת בצורה כה מסוכנת? מה שבטוח, ההתקפות האחרונות שלה אינן חסרות תקדים בפני עצמן. לישראל יש רקורד ארוך של התנקשות במנהיגים פלסטינים, והרגה מאות אנשי חיזבאללה בלבנון ובסוריה. ישראל גם הפגינה זה מכבר יכולות מודיעיניות המאפשרות לה לחדור לעומק איראן. סבבי ההסלמה הקודמים בעשרת החודשים האחרונים לא הובילו למלחמה אזורית מקיפה. אבל הסלמה והכלה בסופו של דבר לעולם אינן מובטחות; אירועים בשטח עלולים להכריע לפתע את החישובים הרציונליים של אומה המעדיפים איפוק, ולהוביל לחישובים שגויים או אפילו להחלטות אסטרטגיות מכוונות כדי לעורר סכסוך רחב יותר. ואכן, הקצב והאופי של התקיפות הישראליות האחרונות מגבירים באופן משמעותי את הסיכון להסלמה חמורה יותר. אין ספק שמנהיגי ישראל מבינים שההתנקשויות גב אל גב של שוכר והניה - והעובדה ששיטות ההרג שימשו להשפילה נוספת של איראן - עלולות לגרום לטהרן, ואולי גם לקבוצות מיליטנטיות אחרות שבהן היא תומכת, להגיב. דיווחים בתקשורת המערבית על ההתנקשויות בשבוע שעבר נוטים להדגיש את היכולות של ישראל לבצע התקפות צבאיות וטכנולוגיות מתוחכמות עמוק לתוך שטח האויב. לאחר המבוכה שספג ב-7 באוקטובר, תפיסות אלו עשויות ליצור את הרושם שהצבא הישראלי הפך שוב לבלתי מנוצח. אבל פרשנות זו לא מבינה את המציאות הקשה העומדת בפני ישראל. אולי ישראל מנסה לדחוף את גבולותיה בתנועותיה האזוריות, לא בגלל שהיא מרגישה חזקה, אלא בגלל שהיא מרגישה חלשה. ביסודו של דבר, ישראל אינה משתמשת בחישובים אסטרטגיים ארוכי טווח בקבלת החלטותיה. התקפת חמאס ב-7 באוקטובר הניחה מכה הרסנית לעמדתו ההרתעתית. כעת, מוכנה לקחת סיכונים גדולים יותר ולשאת בעלויות גבוהות יותר, ישראל מחפשת יתרונות טקטיים כשאפשר בניסיון תזזיתי להחזיר את ההרתעה.

גורם פחד

כדי להבין את החישובים הישראליים העדכניים, חשוב להבין כיצד השתנתה הפסיכולוגיה של המדינה מאז ה-7 באוקטובר. לפני הפיגוע בחמאס הגיע ביטחונה של ישראל לשיאו. ישראל החלה להאמין שמדינות ערב יקבלו זאת גם אם לא תפתור את הסכסוך שלה עם הפלסטינים ושהיא יכולה לפגוע באיראן ובעלות בריתה ללא השלכות או לסכן את התמיכה לה היא זוכה מארה"ב. ואז, בן לילה, הביטחון הזה הפך לתחושה עמוקה של פגיעות. בביקור בתל אביב בסוף יוני, מומחי ביטחון וגורמי ביטחון ומודיעין לשעבר אמרו לי שוב ושוב ש-7 באוקטובר ביטל אמונות ישראליות קודמות רבות לגבי כוחו. התקפת חמאס ריסקה את ההנחות הבסיסיות ביותר של הישראלים: העליונות הצבאית והטכנולוגית שלהם יכולה להרתיע את יריביהם, שהם יכולים לחיות בבטחה מאחורי חומות וגבולות מבוצרים, ושהם יכולים לשגשג כלכלית מבלי להתקדם בצורה משמעותית לקראת שלום עם הפלסטינים. כעת, רבים במערכת הביטחון מבינים ש"ישראל לא כל כך חזקה", כפי שאמר לי פקיד ביטחון לאומי לשעבר בכנות. ישראלים רבים שלומדים או עובדים בביטחון לאומי כועסים על ממשלתם בשל כשלי האבטחה האדירים שלה ב-7 באוקטובר ואילך; אבל בישראל יש המפקפקים ביכולתו של נתניהו לשאת באחריות. הם גם כועסים על כך שמנהיגים שלא הצליחו לשמור על ביטחון המדינה לא קיבלו דין וחשבון. חוסר אמון בממשלה גם הוא נפוץ. ייתכן שראש הממשלה בנימין נתניהו זכה למחיאות כפיים סוערות כשנשא דברים בקונגרס האמריקני ביולי. אבל יועצו לביטחון לאומי, צחי הנגבי, לא היה מסוגל לדבר כאשר נאם בוועידת ביטחון ישראלי בהרצליה לפני שבועות. הקהל החרים אותו והאשים את הממשלה בהזנחת ביטחון ישראל ובאי סיוע לבני הערובה שעדיין נמקים בעזה. גם בתוך ישראל רווחת תפיסה שנתניהו עשוי להאריך את המלחמה על הישרדותו הפוליטית.

דאגה וכעס אלה משקפים אתגרים פנימיים מוחשיים לביטחון הלאומי של ישראל. צה"ל מותש במספר חזיתות, מעזה ועד הגדה המערבית לצפון ישראל ומחוצה לה. הניסיון של נתניהו לעשות רפורמה במערכת המשפט במדינה במחצית הראשונה של 2023 כבר יצר פילוגים רציניים בין מנהיגים אזרחיים למפקדים צבאיים בכירים; בתגובה ללחץ של הקואליציה של נתניהו, אלפי חיילי מילואים ישראלים איימו שלא להתייצב לתפקיד. הצבא מתמודד עם איומים חסרי תקדים מצד קיצונים מקומיים, כולל משורותיו שלו ושל הממשלה. רק בשבוע שעבר הסתערו פעילי ימין ופוליטיקאים על בסיס צבא ישראלי במחאה על מעצרם של חיילי מילואים שהואשמו בהתעללות באסירים פלסטינים. ישראל מדממת תמיכה בינלאומית על רקע מספר ההרוגים וההרס האדירים בעזה, ובפורומים משפטיים בהאג היא עומדת בפני ביקורת גוברת על התנהלותה במלחמה והכיבוש המתמשך שלה בגדה המערבית. ההשפעה של המתקפה האיראנית באפריל על ישראל לא הוערכה כראוי מחוץ למדינה. ברור שישראל טעתה בחישוב כשכיוונה את אנשי משמרות המהפכה האסלאמית במתקן בדמשק שהאיראנים ראו בו אתר דיפלומטי. ישראל לא ציפתה לתגובה כה חסרת תקדים, מסיבית וישירה, שכללה מאות רחפנים וטילים ששוגרו משטח איראן לעבר ישראל.

למרות שהישראלים העריצו את ההגנה המתוחכמת והמתואמת בהנהגת ארה"ב שדחתה את המתקפה, היא גם הפרה את תדמית ההסתמכות העצמית שלהם. כל תחושת ניצחון האפילה על ידי אזעקה שאיראן תנסה מתקפה מסוכנת כל כך מלכתחילה - וחשש שהמתקפה הבאה כזו לא תהיה כל כך קלה להדוף. אנליסטים ישראלים היו מרוצים מכך שהתגובה הישראלית - תקיפה אווירית מוגבלת על בסיס צבאי איראני בעוספיה, שכיוונה את ההגנה האווירית של איראן - הוכיחה את יכולתה של ישראל לפגוע בדיוק במטרות בתוך איראן, כולל אתרים קרובים למתקני גרעין איראניים.

אבל גורמי ביטחון ישראלים לא בהכרח מרגישים בנוח להסתמך על הרתעה על ידי הכחשה – כלומר לשכנע יריבים שהתקפות לא יצליחו – כפי שמעדיפה ארצות הברית. בעיני גורמים אלו, ההגנה של ישראל באפריל לא הייתה הצלחה מוחלטת, משום שהקואליציה ההגנתית לא מנעה בסופו של דבר את המתקפה; במקום זאת, זה רק מגביל את הנזק. מתכנני ההגנה הישראלים מעדיפים הרתעה עם ענישה — להראות ליריבים שהתקפות יגרמו לתוצאות. מנתחי ביטחון ישראלים רבים מודאגים משחיקת מעמדה האזורי של ישראל; הם חוששים שאיראן ובעלות בריתה ישיגו יותר כוח ושאיראן עשויה להשיג יותר תמריצים לנשק את יכולותיה הגרעיניות אם טהראן תאמין שהיא לא מסוגלת מספיק להרתיע את ישראל באמצעים קונבנציונליים. הם מאמינים שהמדינה יורדת למעמד משני כאשר איראן מנסה להגיע לליגת האלופות, אמר גורם בביטחון לאומי לשעבר. גורם הגנה לשעבר אחר אמר לי שישראל מאבדת את ההרתעה "במידה שטרם ראינו". עם זאת, ההנהגה הפוליטית של ישראל ממשיכה לומר לאנשיה שהמדינה שלהם מנצחת. המתקפה האיראנית באפריל העמיקה את התפיסה של הישראלים לגבי שינוי קיצוני ב"נשמה" של המזרח התיכון. הם מאמינים שמתנגדי ישראל עשויים להאמין כעת שהשמדת המדינה היא למעשה מטרה ריאלית. חשש זה עשוי להיות מוגזם - ישראל שומרת על היכולות הצבאיות המתקדמות ביותר באזור וממשיכה לקבל תמיכה חזקה מארה"ב וממעצמות מערביות אחרות במלחמתה נגד איראן. אבל אנליסטים ישראלים מפוכחים מביעים כעת תחושה של איום קיומי שהם מתארים כשונה מכל מה שחשו מאז עצמאותה של המדינה ב-1948. אבל שלא כמו ב-1948, ציין בכיר לשעבר אחד, ישראל לא שומעת ללקחיו של ראש הממשלה המייסד שלה. , דוד בן גוריון. בן-גוריון ייעץ כי הדרכים הטובות ביותר לפצות על חולשה הן לחזק את הלכידות החברתית, להעמיק את היחסים הדיפלומטיים ולחפש שלום. ישראל צועדת בכיוון ההפוך בכל החזיתות.

על הכביש הקשה

במהלך ביקורי, פקיד ממשלתי לשעבר אמר לי ש"האדמה משתנה מתחת לרגלינו". במובנים מסוימים, זה נכון; לפעמים, זו עשויה להיות רק תפיסה, או דימוי נגד לדימוי העצמי המוגזם שהיה לישראלים לפני ה-7 באוקטובר. אבל בהתחשב בתפיסה והמציאות של הפגיעות הגוברת - והאמון הישראלי שהם ישמרו על תמיכת ארה"ב - ישראל צפויה לשמור על עמדה אגרסיבית באזור גם אם פעולה זו תגביר את הסיכון למלחמה אזורית רחבה יותר. לאחר ההלם של ה-7 באוקטובר, גם קבלת הסיכון והתאבון של הציבור הישראלי לפעולות פוגעניות עשויה להיות גבוהה יותר. כמו שאמר לי אנליסט ישראלי אחד, "הכל מתקבל על הדעת עכשיו".

אבל ישראל לוקחת סיכון ללא כל אסטרטגיה מדינית. מתן אמון בכוח צבאי אכזרי כדי להחזיר את ההרתעה ולהכפיל את העימות עם איראן ובעלות בריתה ללא תוכנית מדינית או אסטרטגית, לא צפוי לשנות את הדינמיקה האזורית המתהווה שמדאיגה את המתכננים הצבאיים הישראלים. לא סביר שזה ירתיע את חברי "ציר ההתנגדות", שעלולים להכפיל את מאמציהם בדרכים בלתי צפויות ולהפתיע את ישראל שוב. סיום המלחמה בעזה בהחלט יעזור לצמצם את האיומים העצומים שישראל מתמודדת איתה כעת, אם כי סבב ההסלמה הנוכחי לא צפוי להוביל להסכם הפסקת אש או לשחרור החטופים הישראלים הנותרים. אבל גם סיום הסכסוך בעזה לא יפתור בסופו של דבר את הדילמה האסטרטגית הגדולה יותר שעומדת בפני ישראל. אם ישראל עדיין מאמינה ששילוב מלא יותר במזרח התיכון על ידי סגירת עסקאות נורמליזציה עם שכנותיה הערביות ידחק לשוליים קבוצות קיצוניות הנתמכות על ידי איראן ותפחית את העוינות כלפי המדינה, עליה להשלים עם העובדה שהסכסוך שלה עם הפלסטינים מהווה האיום הקיומי הבסיסי ביותר. פעולות צבאיות טקטיות מרשימות עשויות לתת אשליה של ניצחון, אבל רק שלום מתמשך עם הפלסטינים יכול להשיג ביטחון אמיתי.

על מגזין חוץ