ביום השביתה העולמית לעזה ולאסירי החירות

מכיכרות הארץ המצפה לצעדתו של האיל המעונה מכוסה הקוהל, ששבר באגרופו את האוויר המושחת, עשה את הנס, וניצח את הגזענות והאפרטהייד, ומגבעות הארץ, לאחר שלוש מאות ימי קינה. הטבח, המוות, האש, ההשמדה, הטרור, הכליאה, הלילה, הצרחות והשלשלאות שלו, ואחרי שלוש מאות אלף קדושים, נעדרים, קבורים ופצועים, והלאה... במרחק פעימה מירושלים, הבירה, בטווח ראייה של שושנה מאשקלון, ומכיכרות עזה, ה', אם האגדות שלעולם לא מתות, פנינו אל אסירי הכבוד; רוחות הארץ, נביאי הסבלנות שהחזירו אלינו את מראות החזקים ושחר העמלק, ששילבו את החוט עם המאורה, והחזירו את הגבריות לארגמן מתחת לקשתות הדם והאש, אנו אמור להם: אם נברא עבורכם כלא, אז נבראתם לחירות. ושלום על רעבונך הלוחם, על צמאונך הנשגב ועל בשרך הנמס, בעודך מגן על פלסטין, הרחק מקווי הרוע, התבוסה, הייאוש וההשמדה הגלויה, ומתמודד עם ביטול, הרחקה, פשיזם וסגירת נתיבים. , ניוון וסורגים, ואתה עומד מול חוסר התוחלת העקוב מדם של הכיבוש, המבקש לרוקן את תנועת השבויים ואת תוכנה הלאומי וההומניטרי.

יבוא הים למלא את צלעותיכם, כדי שתישארו שאגת הרעם והברק האצור בענני השמים, כדי שמחנות הכלואים יישארו מבצרים, עד פתיחת הדלת ויבוא אור היום, וכדי ש תנועת השבוי עשויה לחזור לסגסוגת הזהב שלה, לשמר את הישגיהם של הקדושים והלוחמים, וכדי שלא נשאיר את הסכין על צווארנו, או שישחזו אותה על עצמותינו.

אנחנו אומרים לך: אתה לא לבד! האנשים שלך נושמים בגב שלך, ואתך נמצאים הצריחים, החומות, הפעמונים, התינוקות, המזמורים, המקדשים והשירים רחובות העולם הפכו לפלסטינים, מזמרים על החיים והחופש פני הטבח, הטיהור האתני והביצוע של חוקים וחוקים.. הבה נהפוך את היום השלישי של אוגוסט ליום מכריע שאנו חוגגים בסולידריות ובהטיה כלפי הקורבן, שמחפש ישועה והאסיר שמשתנה יש פשוט וחופש עמוק.

הו אסירים! אתה יושב עכשיו על הדום של הנצח, בכעבה של החזק ובארכובה של החזק, מצייר ציור של המעיים הבוערים, ומי החופש המחפשים את הצמאים. אתה תכבוש את הפשיזם והסדיזם, כי בקולך דם הקדושים, קורבנות עזה ואבניה, צרחות הפצועים, קריאות האמהות, תנועת הכיכרות והמחנות, תעוזה של המוזיקה, וציפורי האש.
הו אסיר, הו בן חלילים ונבל, הו פרח הזכוכית שלנו והנר הבבלי שלנו, הו בן ההתחלה הבלתי נגמרת, הו אדון החתונות והמנון המתרס, הו פיצוץ אביב וסערת דוקרנים, הו אדי שלנו פצעים, הו לחם הגחלים שלנו! אסיר, שנמק כבר ארבעה עשורים בלחות הבידוד, יקרא את מכתביו המאניים, והוא ירים את הנרקיס לכרזה, ויחפש את האור הזוהר ואת הספר הנכון ואת המוהל החבוי בשורשים. , ויזרוק את היהלום בין אבני הריחיים, עד שהמתכת תרעד והרי געש יתפרצו בה, עד שיגיע להתגלות... וברעבתו יתחיל יום חדש, והוא צודק כשהוא מציע הכל לחופש. , וסוללת את הדרך לתצפית ורודה על הזמן הקרוב על חופי הערים המחוללות.

הו אסיר! הו הסמל שלנו, חבוי כמו השמש של דיר אל-בלח בחומות זהרת אל-מדעין. הרצון שלך הוא הרצון של ניצחון בטוח. אם הסוהר מתמכר לדמך, ואם הסוהר דוחה את הדרישות ההומניות הצודקות שלך, הדבר מאשר את שווא המונופול שלו על דמות הקורבן, כי הוא התליין פר אקסלנס. שהעולם יראה את הפשעים של הכובש הזה, כדי שחלקם לא יישארו נתונים לסחטנות שלו, או יאמינו לטענות המומצאות שלו שנלחמות בכל מה שתמים, שורפות כל מה שילדותי ויפה, ומונעות כל מפגש בין אדם לשלו. אָח. האם הגיע הזמן שהעולם יחזיר את הרוצח הזה לכלובי המשפט, בגלל הטרור המאורגן שהוא מבצע, שמשפיע על החיים ומזהם את הסטנדרטים האנושיים והמוסכמות הבינלאומיות?

הו אסירים! קרנית הצבי תשתה מרוק הפלדה שלך, והקורנית תצא ממלח האש שלך, ושחר יבוא מרעש הכלים הריקים על המדפים המהדהדים.

ניצוץ האיתנות היוצאת דופן והמתמשכת שלך יוביל אותנו שוב לאוכף, ויוביל לשלב החופש הלגיטימי, ולעולם לא נעלה, שוב, לגולגותא. נשטיח את שביל הכאב שלך בכלניות ובזיליקום. והמרפסות ירימו את מטפחותיהם בחתונות הירח העולה.

אתה בשר השמש, הדופק של הר הגעש והרטט של השיר שיוליד הישרדות. אנו אומרים לתליין שלך, אשר אנס, מרעיב, מפקע שפתיים מרוב צמא, משזף את הגופות, השלשלאות והכוויות, וכלא אפילו את הגופות, בערי חומות התופת ובתאים הנאצים שלו: שנינו, הו הכובש, יודע. מוות, אבל רק אחד מאיתנו יודע את החיים. הוא האסיר, שלא יאפשר לך ללבוש את הבגדים השחורים של חיינו הוא בטוח שכל הכאב הזה יהפוך לחופש, גם אם תבצע אלף מעשי טבח ביום ושעה.
*
אנו אומרים לאנשינו האיתנים, בערי הטבח הברברי ברצועת עזה החולה והמתנגדת, שאנו מחכים לעיד הקרוב מזירת ההישג הבלתי אפשרי. אנו אומרים לאנשי עמנו ועמנו, ולעמי העולם בכל מקום: החתונה המיסטית והפאר העל-טבעי לא יהיו שלמים אלא אם כן תאחדו כוחות עם אמת, צדק וחלומות, כשאתם עדים לזוועות היומיומיות של הכיבוש הציוני, ברחבי פלסטין, ובמרתפי ההגבלות המבעיתות, בזמן שהטבח עדיין בשיאו... בואו נעמוד עם עזה, כדי שלא נאכזב אותה, ועם האסירים, כדי שנעמוד אל תאכזב את עצמנו ואת הערכים שלנו המגבלה התרחבה עד שהיא כובשת את שטח המדינה, בחושך המגביל.

אנו מקווים שתכריזו מיד על הצטרפותכם לאפוס המפורסם הזה, ואל תשאירו את אגפי האסירים חשופים לפצעי דקירה. אנו מקווים שהעולם וזכויות האדם והמוסדות ההומניטריים שלו יחזירו את הצדק לאישה העיוורת, את ראייתה ותובנתה, כך שהרוצח לא יישאר ללא דין וחשבון ואחריות.

מעזה נולד הכבוד, וממרכזי המעצר הגיע החופש, אז זה היה המיתוס שבו הפלג מת והשתיקה נעלמה.
והנה; אנו מודים לכל אלו ששביתו, קראו, עמדו בסולידריות, יצאו והכריזו, ועדיין עומדים באומץ, באנושיות ובחמלה, בכל העולם, עם עזה והאסירים. תן לגילויי התמיכה להתגבר לכל הכיוונים.

אנו מצהירים כאן; שהעם, העם, הבתים, הכיפות ועץ הזית המונח על כסאו הנצחי, תוך הזדהות עם המוני העם, תופסים את גחלת הקבועים הלאומיים ומאשרים את זכויותינו הבלתי ניתנות לביטול, וכולנו בטוחים בכך. עמנו בעזה, ירושלים, יפו וג'נין יישארו שומר נאמן, עד שייפסק הרציחות הפזיזות שהכיבוש האחרון יתרחק מארצנו, ודלתות הלב ייפתחו, ונעבור מקוץ החרטה. למרחב פלסטין הזוהר בצבעים ידיהם של לוחמי ההתנגדות בחאן יונס, שכם, חיפה, טול כרם ורפיח, כשזרועו של האסיר שזורה, יהיו קשתות למערה וחלונות לחיים, בהם נעבור. ללא ירידה, בחופש מוחלט ובכבוד.

התותח עשוי להתעייף, אבל עזה לא תירגע אולי ברזל, אבל האסירים לא מתעייפים! הם מציירים את השמים ואז מורידים אותם אל האדמה הם מאלפים את האוויר הפראי ואוהבים את האדמה, וחוכמתם הגדולה אומרת: מה שכל דם רוצה הוא לא להישפך, ומהדם מגיע דם חדש.

עיני האסירים ימשיכו לזרוח בחושך, הם יפגעו ברעם, ופניהם יזרחו כאש יוקדת, דבריהם חיים, והם כתבו את תשוקתם על חולצות העננים, וחרטו. ניצחונותיהם על חומות האויר, אז תן לשושנה לקחת אותם כנשרים אל השמש, כדי שמסלולם יישאר שמימי, והם נותנים לנו בשורת ישועה, ואז נשחרר את היונים נגלגל את הרימון מותך, ואנו בוכים מצמא של אהבה נצחית.

תחי פלסטין ותחי שמה החדש: עזה, תהילה ואסירי החופש, הו אסיר חופשי ונועז, הניצחון הוא לעזה, והמרחב הוא שלך.

מעזה נולד הכבוד, וממרכזי המעצר הגיע החופש, אז זה היה המיתוס שבו הפלג מת והשתיקה נעלמה.