כושר ההמצאה של ישראל ב"יצירת תירוצים"

תקרית פגיעת הטיל ב"מג'דל שמס" ברמת הגולן הכבושה הוסיפה לישראל נכס חדש בייצור "התירוצים" בו היא מצטיינת מאז הקמתה ב-1948, ועד לרגע הנוכחי, והיא הפכה לאחד מבין הכלים העיקריים לשיווק מלחמה, פוליטיקה ותדמית, ואפילו לקצור רווחים מהירים זה עשוי להיות סיוע כספי מערבי, או אספקת נשק ותחמושת.

באירוע זה, למרות הכחשת חיזבאללה כי פגע במגרש כדורגל באזור הכבוש של הגולן, הרג ופצע דרוזים שנאחזים בשייכות הרמה לסוריה, ומתן ראיות פוליטיות, מוסריות ואף טכניות מה- זווית צבאית שהיא לא עשתה זאת, תל אביב מיהרה להפוך את התקרית להזדמנות להמשיך במלחמה שבנימין נתניהו לא רוצה להפסיק, כי האינטרסים שלו מחייבים זאת, והוא, שנחשב לפקיד הראשון בישראל. היסטוריה, היא יצירת תירוצים.

מלכתחילה, מילונים ערביים מגדירים "עילה" כ"מה שאדם משתמש כדי להסתיר סיבה אמיתית לפעולתו". או שזה "אמצעי וסיבה מלאכותית להשגת מטרה". הפסיקה האסלאמית הגדירה את עקרון "חסימת התירוצים" כתפיסה מוקדמת, כלומר "סגירת הדלת למה שמשמש להצדקת חטא ואי ציות, כדי לחסום את הדרכים המובילות אליהם". מילונים פילוסופיים ומילונים מקשרים פרגמטיזם עם תועלתנות או פרגמטיזם, שהם סוג של "ראיות כוזבות" או "הוכחות פגומות" שנכללות בקטגוריה של "כשלים לוגיים".

ישראל קמה בעיקר בתואנה של קריאה כוזבת להיסטוריה ופרשנות מושחתת של טקסטים דתיים ואז היא החלה ליצור כמה באמתלות לתפוס את הערים, הכפרים והעיירות של הפלסטינים ואדמותיהם, לאחר שנעקרו ממנה בכוח או. הכפיף אותם לחלוטין לסמכות הכיבוש, עד שהשיג אדמה שעליה הכריז על מצבה, ועליה נערכו הכרות מדינות וארגונים בינלאומיים.

לא זו בלבד, אלא שהתוקפנות בתואנה התרחבה מחוץ לארץ ישראל, ומצאנו אותה בולטת בפלישה של ישראל ב-29 באוקטובר 1956 לאזורים שממזרח לתעלת סואץ, מדבר סיני ולאחר מכן לרצועת עזה, כדי לתת לכוחות הבריטיים והצרפתים באמתלה, לפיה הם יצטרפו למלחמה כעבור יומיים, במה שהיה ידוע כ"התוקפנות המשולשת נגד מצרים.

עילה זו שירתה בעצם תוכנית מדינית וצבאית שגובשה על ידי שלוש המדינות בפגישה חשאית שהתקיימה בעיירה Sèvres, צרפת, בין נציגי בריטניה, צרפת וישראל, שבוע לפני תחילת הפעולה הצבאית הישראלית. מטרתה הלא מוצהרת הייתה להפיל את שלטונו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר לאחר שהלאים את תעלת סואץ.

ישראל חזרה להשתמש באמתלה, תוך ניצול החלטתו של עבד אל-נאצר לסגור את מיצר עקבה, לפתוח במלחמת יוני 1967, למרות שהחלטה זו לא נועדה על ידי נשיא מצרים דאז להכריז מלחמה, או להתכונן אליה. כפי שעולה מההצהרות שהגיעו ממנו במהלך המלחמה ובעקבותיה, ומהמסמכים שנחשפו מאוחר יותר. ישראל פגעה בעיראק ב-1981 באמתלה למנוע ממנה להחזיק נשק גרעיני.

אותה גישה נקטה ישראל בכל ההתקפות הרצופות שלה נגד הפלסטינים, לבנון וסוריה, והדבר התברר לפני מלחמת יולי 2006 נגד חיזבאללה. ישראל ניצלה את הפעולה שביצעה המפלגה ב-12 באותו חודש כדי ללכוד שני חיילים ישראלים, ופתחה במלחמה מלאה על לבנון, אליה כבר התכוננה, מאחר שנאלצה לעזוב את דרום לבנון בשנה. 2000, במיוחד לאחר שהתבררה כישלון הציר האמריקאי באזור ל... העברת לבנון מ"ציר ההתנגדות והדחייה" ל"ציר התלות והנורמליזציה", שזו הבטחה שוושינגטון הבטיחה. לישראל לאחר כיבוש עיראק, ואיום בוטה על מדינות האזור.

העילה הישראלית הזו אינה נסתרת מהלבנונים, שכן שר החוץ הלבנוני ג'בראן באסיל דיבר בעבר על עניין זה ב-28 בספטמבר 2018 בתגובתו לנתניהו כאשר טען בנאומו בפני האו"ם כי קיימות עדויות לתמיכת איראן בחיזבאללה. בהפיכת הטילים שלה למונחי דיוק, וכי ישראל "תילחם" באיראן בלבנון, שם אמר באסיל: "ישראל שוב מייצרת באמתלות להצדקת התקיפה, וממצע הלגיטימיות הבינלאומית היא נערכת להפר את הריבונות של מדינות."

התוקפנות הישראלית החוזרת ונשנית נגד רצועת עזה לאורך השנים לא הייתה בלי; 2008, 2014 ו-2021, ולבסוף במלחמת התירוצים של "מבול אל-אקצא", שבה במלחמה הנוכחית התעמקה ישראל בתואנה באמצעות התעמולה הגסה שבה התכוננה למלחמה באמצעות הפצת שקרים על שריפת ילדים ואונס. נשים, במהלך מתקפת הפתע שפתחה ההתנגדות ב-7 באוקטובר על ההתנחלויות סביב רצועת עזה.

הפרגמטיות הישראלית הזו אינה מוגבלת רק להיבטים צבאיים, אלא משתרעת גם על הכלכלה. בשנת 2013 האשים משרד הכלכלה ברשות הפלסטינית את ישראל בכך שהיא משתמשת ב"תירוצים" כדי לאלץ את היצרן הפלסטיני לקנות חומרי גלם מחברותיו, על ידי יצירת שורה של סיבוכים משפטיים ומנהליים, והגבלות על כניסות לערים במדינה. הגדה המערבית ורצועת עזה, אם ירצה לקנות חומרי גלם או דרישות ייצור ממדינות ערב, נושא המנוטר על ידי דוחות ואינדיקטורים בינלאומיים, כולל דו"ח של ועידת האומות המאוחדות לסחר ופיתוח (UNCTAD) בהסבר הסיבות שלה על הירידה בשיעורי הצמיחה של הכלכלה הפלסטינית.

מאז שנכנס חיזבאללה למלחמה עם תקיפות מחושבות על פי מה שהוא מכנה "כללי ההתקשרות", ישראל רצתה להרחיב את התגובה כדי להפוך למלחמה מקיפה, במיוחד לאחר החולשה של צבאה ברצועת עזה. עם זאת, הממשל האמריקאי תמיד דחה את הרצון הישראלי הזה, בעוד שרבים במדינה הבינו אותו כ"בריחה קדימה" בלבד שהצבא המקרטע הזה רוצה, וניסיון להאריך את המלחמה שנתניהו ובעלי בריתו בממשלה רוצים.

תקרית "מג'דל שמס" באה לשים את הסלסול האחרון בתואנה הישראלית החדשה, שתורגמה במהירות לאישור לפתוח במלחמה על לבנון, לאחר תעמולה ותלונות ישראליות, שלא רק נועדו להצדיק את המלחמה, אלא דווקא להצדיק את המלחמה. לשחזר חלק מהתדמית הישנה שנפצעה ונשברה כתוצאה מההרג המוגזם, ההצתה וההרס של הצבא הישראלי ברצועת עזה.

לפיכך, ניהול באמתלה מהווה חלק בלתי נפרד מההתנהגות הצבאית, המדינית והכלכלית הישראלית, שכן תל אביב מסתמכת על כך שהתירוץ נובע מאמת כלשהי, גם אם היא קטנה, חסרת חשיבות או קלושה, והיא מנפחת אותה. משווקת אותו בצבעים עזים של תעמולה, ומובטח לו שיש מישהו שמסתיר את התוקפנות שלו ומצדיק אותה, או שלא אכפת לו אם השקרים שבבסיס התירוצים שלו נחשפים, כל עוד הוא משיג את מטרותיו, גם אם זה הפרה מוחלטת של החוק הבינלאומי.

הפרגמטיות הישראלית אינה מוגבלת רק להיבטים צבאיים, אלא משתרעת גם על הכלכלה. היא משתמשת ב"תירוצים" כדי לאלץ את היצרן הפלסטיני לקנות חומרי גלם מחברותיו, על ידי יצירת שורה של סיבוכים משפטיים ומנהליים, והגבלות על הכניסות לערים בגדה המערבית וברצועת עזה, אם הוא רוצה לקנות חומרי גלם. או דרישות ייצור ממדינות ערב.