פגישת בייג'ינג: שביב של תקווה או אכזבה חדשה?

מאז התרחשה הפילוג, התקיימו אינספור יוזמות, פגישות ומאמצים פלסטיניים, ערבים ובינלאומיים, שחלקם הסתיימו בהסכם, כמו הסכם מכה (2007), הסכם קהיר (2011), הצהרת דוחא (2012). , הצהרת החוף (2014) והסכם קהיר 2 (הסכם קהיר 2)- (2017), וההבנות של איסטנבול (2020). חלקם יושמו באופן חלקי וזמני, עד כדי הרכבת ממשלת האחדות הלאומית ב-2007 וממשלת ההסכם הלאומי ב-2014, בנוסף למסגרת המנהיגות הזמנית שקיימה שתי פגישות לאחר הסכם קהיר ב-2011, וישיבת המזכירים הכלליים. מתקיים בשנת 2020.

מנגד, פגישות אחרות לסיום החלוקה לא הובילו להסכמה, למרות הוצאת הצהרות מחלקן, כמו פגישת צנעא (2008), פגישת מוסקבה (2019), פגישת אלג'יריה (2021). , פגישת אל-עלמיין במצרים (2023), ופגישת בייג'ינג 1 (אפריל 2024).

לאור הפגישות הרבות שלא הביאו לתוצאות, תהליך הפיוס הפך לתהליך ללא פיוס, ויותר כמו תהליך השלום (תהליך ללא שלום), כפי שתיאר זאת דניס רוס.

ליוויתי דיאלוגים רבים של פיוס, בין אם בהשתתפות בהם ובין אם עקבתי אחריהם בפירוט מייגע מרחוק, ותמיד ציפיתי שהם ייכשלו או שההסכמים יקרסו לאחר החתימה, כי הם עמדו על חולות נודדים, תוך התמקדות בהיבטים פורמליים ופרוצדורליים, כמו הקמת ועדות או ממשלה, התעלמות מההיבטים הפוליטיים ומהיסודות של השותפות, וחסרה לתשובה הפוליטית, היא מתמקדת בנושא אחד או שניים חשובים, כמו פתיחת בחירות או הארגון, ומתעלמת נושאים אחרים, במיוחד התוכנית הלאומית. (שזה הנושא החשוב ביותר והמפתח היחיד לדלתות הסגורות של האחדות) ושותפות, עד כדי כך שמרכז מסרת ארגן עשרות מפגשים, מפגשים, סדנאות וכנסים במקומות שונים שמהם נמצאים אלפי משתתפים השתתפו בו סיעות שונות, בנוסף להפקת עשרות מסמכים ומחקרים שכללו המלצות בהיבטים שונים, והגיעו למסקנה כי אחדות לא תושג אלא באימוץ גישת החבילה האחת הכוללת.

גישת חבילה כוללת

גישת החבילה הכוללת כוללת את התוכנית הפוליטית, יסודות השותפות, הקמת ממשלת אחדות או הסכם לאומי, ובנייה מחדש של מוסדות אש"ף כך שיכללו את הצבעים השונים של הקשת הפוליטית והחברתית המאמינים בשותפות, לפיה המועצה הלאומית החדשה מתגבשת (ולא מאמצת את המועצה הארצית הישנה שעדיין קיימת, קפואה ונעדרת ושקיעה) בהתאם לתקנון הארגון, בנוסף לגיבוש מסגרת מנהיגות זמנית עד שיתקיימו בחירות בכל הרמות והמגזרים בכל מקום). אפשרי, בתוך ומחוץ לפלסטין.

יש ליישם את החבילה המקיפה במקביל, בו זמנית ובהדרגה. כלומר, הממשלה מתגבשת במקביל לגיבוש והפעלת מסגרת ההנהגה הזמנית עד לקיום הבחירות, והאחדות אינה מבוססת על שיטת מכסות, אלא על בסיס איזון עקרונות ואינטרסים. השלטון של אין מנצח ואין מפסיד.

הטענה נגד פתרון החבילה הכוללת הייתה שהוא מורכב וקשה, ודורש הסכמה רחבה, וזה נכון, אבל הוא עומד על קרקע מוצקה, לאומית, דמוקרטית, הסכמית, ופתרון זה מובטח, במיוחד שהרי החלקי והפרוצדורלי. הסכמים לא ראו את האור, ואם כן ראו את האור, הם לא החזיקו מעמד, מה שהעמיק את החלוקה אופקית ואנכית. היינו ועודנו מודעים לכך שפתרון החבילה מצריך שינוי במפה הפוליטית, במאזן הכוחות הפלסטיני, בגישות שננקטו ובאנשים המעורבים.

אולם חוסר בשלות התנאים להגיע לפתרון חבילה כולל לא מנעה ולא מנעה אימוץ של פתרונות טלאים זמניים, במיוחד לאור זמינותם של גורמים והתפתחויות שסייעו בהגעה להסכמות, וכאשר הנסיבות משתנות, "חלימה חוזרת להרגל הישן שלה." שתי הדוגמאות הגדולות לכך הן: ראשית, הסכם קהיר, שנחתם ב-2011 בהשפעה וללחץ של האביב הערבי ועליית האחים המוסלמים, וקרס עם קריסתו. שנית, ההבנות באיסטנבול שנחתמו בעקבות השתלטות של דונלד טראמפ על הבית הלבן, סיפוח הגולן וירושלים, העברת השגרירות האמריקאית לשם, סגירת משרד אש"ף, קיצוץ הסיוע והיחסים עם אש"ף והרש"פ והצעת הצעות עסקת החיסול של המאה, וכשטראמפ נפל בבחירות וג'ו ביידן התמוטטו לאחר שהבחירות בוטלו ברגע האחרון עקב חזרתה של האשליה לגבי משא ומתן והימורים על הממשל האמריקאי החדש.

ההקשר של פגישת בייג'ינג

אנו יכולים להבין את האופטימיות הזהירה לגבי אפשרות ההסכמה בבייג'ינג מאז שהפגישה מתקיימת לאור הנסיבות וההתפתחויות הבאות:

ראשית: המשך מלחמת ההשמדה והעקירה ברצועת עזה וכישלון הציפיות לעצור אותה או להביס את ההתנגדות, והתוכנית לסיפוח ועקירה הדרגתית בגדה המערבית, במסגרת יישום תוכנית ההחלטה המוצעת. על ידי השר בצלאל סמוטריץ' לפני שנים, ובתמיכת ממשלת ישראל הנוכחית בפועל, ובמטרה לחסל את הנושא הפלסטיני מהיבטיו השונים.

אולי השאיפה ההדרגתית לחיסול הרשות עם הזהות הלאומית הפלסטינית שהיא מגלמת, הסימנים ההולכים וגדלים של שובו של עידן האפוטרופסות והחלופות האזוריות, הישראליות והאמריקניות, והחלטת הכנסת לדחות הקמת מדינה פלסטינית בתמיכה של רוב המפלגות בממשלה ובאופוזיציה, כולן עדות לחוסר האפשרות לפתוח אופק מדיני כל עוד מאזן הכוחות הנוכחי נשאר על כנו, כל עוד ממשלת ימין זו קיימת, למרות מה שיחליף אותה לא תהיה פחות גרועה ממנה מיסודו, כפי שמופיע בהצבעה של רוב מפלגות האופוזיציה נגד המדינה הפלסטינית, והיא מצהירה באמצעות נשיאה נתניהו שאין עבאס, אין חמאס, אין פתחיסטן ואין חמאסטן.

שנית: הגדלת סיכוייו של דונלד טראמפ לזכות לאחר הוויכוח בינו לבין הנשיא ג'ו ביידן, שבו תפקודו של האחרון היה גרוע מאוד, ולאחר מכן פרישתו ממרוץ הבחירות, וכן לאחר הניסיון להתנקש בחייו של טראמפ; מה עלול לגרום להנהגה הפלסטינית הרשמית לחשוש מחזרתו של טראמפ, שיאמץ מדיניות שתהווה תמיכה גדולה יותר בממשלת הימין מאשר מדיניותו של ביידן, כפי שמופיע בהצהרותיו של טראמפ לא אחת שהוא יאפשר לישראל לפתור את המלחמה הזו בִּמְהִירוּת.

שלישית: הצורך הגובר לסדר את הבית הפלסטיני לקראת הפסקת המלחמה ופתיחתה מחדש 

שיקום ובנייה, שכן הוכח כי ללא הסכם פלסטיני-פלסטיני או קונצנזוס לא יהיה "יום למחרת" ולא תהיה ממשלה פלסטינית המסוגלת לשלוט, בנוסף להתקדמות תרחיש הכאוס במגזר שהכיבוש הרשויות מבקשות להשיג, כפי שמוצג על ידי התמקדות בכל הפרטים והמוסדות, במיוחד אלה השייכים לתנועת חמאס או קשורים לסמכותה, את הסמכות דה-פקטו שהיא הקימה ברצועת עזה, המספקת הקלות או מנסה להסדיר את ענייני הממשל. .

רביעית: הצעת המטרה "להחיות" את הסמכות ויצירת "סמכות מחודשת". הדבר משקף חוסר שביעות רצון אמריקאי-אירופי-ערבי מהסמכות הנוכחית, ומאמץ להפוך את הנשיא אבו מאזן לנשיא כבוד, ולהקים ממשלה בעלת סמכויות שתבצע את הרפורמות הנדרשות האמריקאיות ותהפוך את הרשות לכנועה יותר.

חמישית: חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי, המומנטום הבינלאומי להכיר במדינה הפלסטינית והוצאת צווי מעצר קרובים לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר ההגנה שלו יואב גלנט; יש צורך לסגור שורות פלסטיניות לקראת יציאה למתקפה פוליטית שמטרתה צמצום נזקים והפסדים וניצול ההזדמנויות הקיימות אנו נמצאים במצב שבו הנושא מכריע והפתרון רחוק. לשם כך נדרשת חזון ותוכנית המגשרים על הפער בין נוכחות הנושא להיעדר הפתרון.

אולי המשך התוכנית הציונית לחיסול העניין הפלסטיני, לרבות ערעור הרשות מחד גיסא, והגדלת סיכויי הצלחתו של טראמפ מאידך גיסא, והצורך לסגת באמתלות ממדינות תורמות למימון שיקום מאידך גיסא. יד, באמצעות הקמת ממשלת פיוס לאומית שבה הפלגים אינם משתתפים, השקעה בקורבנות יקרים, איתנות אגדית והתנגדות אמיצה; ייתכן שזה גרם למפלגות הפלסטיניות, במיוחד לנשיא עבאס, להיות מוכנים יותר להצלחת סבב הפיוס השני בבייג'ין לאחר כישלון הסיבוב הראשון באפריל האחרון, ודחייה של השני מסוף יוני האחרון לסוף יולי הקרוב. , אבל השאלה היא: האם זה יהיה מסיבות טקטיות זמניות או מורחבות? התשובה, למרבה הצער, ידועה.

מאמר חדש פתוח לדיון

זיק התקווה להתקדמות לקראת אחדות בפגישת בייג'ין מופיע בבירור בנייר שנשאה משלחת הפתח, והוא שונה מזה שהיה איתה בפגישות באלג'יר, אל עלמיין, מוסקבה ובסבב הפיוס הראשון בשנת המאמר הראשון מכיל תנאים בלתי אפשריים שאי אפשר להסכים אליהם, שכן הוא קובע לטפל בתוצאות ההפיכה, התנגדות שלווה בלבד, והקמת ממשלה טכנוקרטית ללא הסכמה לאומית וללא התייחסות לאומית. המאמר החדש מציג ניסוחים חדשים שניתן לשקול או לדחות.

עם זאת, ישנן סוגיות בלתי פוסקות שעלולות לעכב את ההסכם או להפוך אותו להסכם זמני שמתמוטט במהירות, או למנוע את מימושו לאחר חתימתו, והחשובים שבהם:

ראשית: מועד כניסתן של תנועות חמאס והג'יהאד האסלאמי לאש"ף, שחייב להיות ברור ומהיר.

שנית: מתי וכיצד לגבש ולסמן את מסגרת המנהיגות הזמנית המאמינה בשותפות בקבלת החלטות פוליטית, אין זה סביר, למשל, שחמאס יהיה מחוץ לממשלת ההסכמה הלאומית ולארגון לתקופת מעבר עד לבחירות. מוחזקים. כלומר, התקופה עשויה להיות ארוכה ללא השתתפות התנועה בהתייחסות לאומית, כמו מסגרת מנהיגות זמנית.

שלישית: ההכרח להסכים על תוכנית פוליטית המגלמת את המכנים המשותפים להמריא, לפתח אסטרטגיה מאוחדת ולגבש הנהגה לאומית מאוחדת המסוגלת להשיגה. אין מקום לאשליות בהתחשב בכך שאין פרטנר ישראלי לשלום תחת ממשלת נתניהו או זו שאחריה, וזו הערכה ש. נתון לקונצנזוס פלסטיני, ערבי ובינלאומי, ואין רצון אמריקאי להפעיל לחץ על ממשלת ישראל, במיוחד אם טראמפ ינצח, וזה לא מצריך כניעה, אלא עבודה חרוצה לשינוי המציאות.

לשנות את המציאות זה קשה, אבל זה לא בלתי אפשרי, כי הסל הפלסטיני לא ריק, המדינה הכובשת, אחרי כל מה שקרה, קיבלה את גודלה הרגיל, והנושא הפלסטיני הפך להיות נוכח חזק, ותומך בממסד. של מדינה פלסטינית, כפתרון, זוכה לתמיכה עולמית הולכת וגוברת, שכן היא הפכה לעניין. תַרחִישׁ.

עם זאת, אם האזור והעולם מתקדמים לקראת מלחמה או מלחמות אזוריות הפותחות את הדרך למלחמת עולם, וגם זה תרחיש אפשרי, אזי תוצאות המלחמה או המלחמות יקבעו או את מעמדה של המדינה הפלסטינית ביום מפת העולם החדש, או המשך ההיעדרות והדחיקה לשוליים של הנושא הפלסטיני.

רשות שנהרסה ועוד אחת על סף קריסה

המאבק על השלטון היה המקור החשוב ביותר לסכסוך ולחילוקי דעות פלסטינים-פלסטינים, והסיבה העיקרית להתרחשותה והמשך הפילוג. כעת, הרשות הושמדה ברצועת עזה, והיא על סף קריסה בגדה המערבית. הדבר מסיר את הסיבה העיקרית, ומחייב הצגת גישה חדשה הפועלת לשינוי, איחוד ובנייה מחדש של הרשות בגדה המערבית ובעזה עם אופק בו מגולם גרעין המדינה והעצמאות, ואינה משחזרת את הגישה הישנה. שמדבר על מחויבות להתחייבויות הארגון, והכוונה היא לאלו הנובעות מהתחייבויות אוסלו. כי "אוסלו" נהרגה על ידי ממשלות ישראל עוקבות, ומחכה שמישהו יקבור אותה, ונתניהו גאה שהוא זה שהשיג את זה.

לכן, עלינו לזנוח את החובות הפוליטיות, הכלכליות והביטחוניות הנובעות מאוסלו, ולהסתפק באימוץ זכויות לאומיות ולהתחמש במשפט הבינלאומי ובהחלטות האומות המאוחדות, כולל חוות הדעת המייעצת הראשונה של בית הדין הבינלאומי לצדק שניתנה ב-2004 וה- שנייה שהוצאה ב-2024, ודורשת להקפיד עליהן כאסמכתא מחייבת לפני השקת כל תהליך מדיני, שמטרתו להתבצע ולא לנהל משא ומתן, על בסיס שמה שנדרש הוא לסיים את הכיבוש ולגלם עצמאות לאומית באמצעות מאבק ושינוי מאזן כוחות ולחצים פנימיים וחיצוניים על המדינה הכובשת.

לאלו שאומרים שזה בלתי אפשרי ודורשים מדינה אחת, אנחנו אומרים לו שאם זו מדינה דמוקרטית ואחרי תבוסת הפרויקט הקולוניאלי הציוני, אז זה מתבקש, אבל השגתה היא הצעד הרביעי.