סיכול העסקה ונטרול המדינה בדרך לוושינגטון

אנחנו לא יודעים איזה חבר כנסת ערבי לא הצביע (אולי מסיבות טכניות) נגד החוק שפוסל הקמת מדינה פלסטינית, מה שהופך את מספר המצביעים נגד החוק ל-10 פחות אחד שהם חברים בו הכנסת, בעוד שהם לא התנגדו לחוק שבא לאשר קונצנזוס ישראלי על דחיית המדינה ערב נסיעתו של נתניהו לוושינגטון, הוא היה חבר כנסת מהמפלגות הציוניות, תוך שהוא זכה לתמיכת החברים. מהמחנה הרשמי בראשות בני גנץ, שהצביע באופן אישי בעד החוק.

הקונצנזוס הציוני המקיף הזה בסוגיות היסודיות הקשורות לסוגיה הפלסטינית, שבמרכזן נושאי מלחמה ושלום, הופך את הוויכוח ה"סוער", במבט ראשון, בין המפלגות הפוליטיות הישראליות למחלוקת גרידא על כוח וניצחון. נשיאות הממשלה, ומגלה כי המחלוקת בין כל מפלגות האופוזיציה כביכול היא... על אישיותו של נתניהו, לא על גישתו הפוליטית, ועל המחלוקת כיצד ניהל את המלחמה בעזה ואת עסקת החילופים. משא ומתן הוא רק הבדלים פורמליים.

אין ספק שהניסיון להבין קונצנזוס "נורא" שכזה, שבתוכו לא מושמעים קולות המתנגדים למלחמת השמדה חסרת טעם נגד העם הפלסטיני, למרות שהיא קרובה לסיום השנה הראשונה שלה, אפילו במחיר של הקרבה של עשרות. של אסירים ישראלים, מחזיר אותנו לעובדה שאיננו עומדים בפני מדינה וחברה נורמליים מטבע הדברים, מול גוש התיישבות קולוניאלי, או כדברי הסופר הישראלי ב. מייקל הוא רק "מחנה צבאי".

הבסיס הצבאי הזה שנקרא ישראל קיים מיומו הראשון במלחמה ארוכה נגד העם הפלסטיני, כפי שאומר מיכאל במאמר שפרסם "הארץ", והוא נלחם בפלסטינים לא רק בפצצות ובתותחים, אלא גם בעקירה, באפליה, ולפעמים בהשפלה והתעללות שמטרתה לספק את האינסטינקטים של חלקם, ובתיאורו של ניסיון התנקשות, אומר הסופר, מטילים שמונה טון פצצות כדי להרוג רק אדם אחד למטרת נקמה וכדי להוכיח שזהו. מותר להרוג 100 חפים מפשע במטרה להרוג אדם אחד, והוא ממשיך בציניות, הפצצות היו מדויקות, אפשר לשאול את הכתבים הצבאיים, והם אפילו היו "כירורגים ובמידה כזו של דיוק שאם היו דומות". היו בשימוש בחדרי מיון בבתי חולים, אוכלוסיית ישראל תצטמצם בחצי.

בהקשר זה פרסם ה"ניו יורק טיימס" חודש לאחר מבצע הצבא הישראלי ל"שחרור" ארבעת החטופים במחנה נוסייראת, תחקיר מקיף על הנזק שנגרם מההפצצה הישראלית שליוותה את המבצע, ולאחר ניתוח של עשרות סרטים קצרים שצולמו במהלך יום המבצע והשוואת תצלומי אוויר שצולמו בימים שלאחר מכן גילה העיתון כי פעולות אלו גרמו להריסה מוחלטת של 42 מבנים, וכי למרות שהמבצע ארך מספר דקות בלבד, פעולות ההפצצה. נמשך לפחות שעתיים, שבמהלכן בוצעו 19 תקיפות אוויריות לאורך קטע של שישה קילומטרים בין מחנה נוסייראת לחוף הים, והביאו למותם של 247 פלסטינים, לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני.

אולי מראות ההרס הם הוכחה חיה לכך שההרס הוא מטרה בפני עצמה, ולא תוצאה או "נזק נלווה", ושישראל מבקשת להפוך את רצועת עזה לאזור בלתי ראוי למגורים כחלק מתוכניותיה המתוכננות לעקור את הפלסטינים. וכי הארכת המלחמה אינה משרתת את האינטרס של נתניהו שלא רק הישארות בשלטון משרתת את המטרה של זריעת עוד מוות, הרס והרס ברצועת עזה, והיא מספקת את יצר הנקמה בציבור הישראלי, שלא אכפת לו. על עצירת המלחמה, ואינו ממלא את הרחובות בכעס על הסחבת של נתניהו, שמציב מדי יום תנאים חדשים כדי לסכל את עסקת חילופי השבויים.

נתניהו מציב תנאים בלתי אפשריים לגבי הישארות במעבר רפיח, ציר "פילדלפיה" וציר "נצרים", והוא יודע, כפי שאומר מיכאל מלכתיין, ראש מחקר פלסטין במכון משה דיין, שחמאס מעדיף להתאבד. מאשר להסכים לתנאים הללו, ולמרות זאת, הוא מצליח לספח חלק יותר מכמה אסירים ובני משפחותיהם ביקרו בוושינגטון.