הדרך שלא נבחרה

אלו הנקראים מנהיגים, מהקואליציה ומהאופוזיציה בישראל, רוצים שנבין כי עלינו לחיות על החרב לעד. זוהי למעשה תמצית האסטרטגיה הישראלית הכושלת אל מול הפלסטינים זה 76 שנה, ועל בסיסה מדינת ישראל מתבצרת היום בעזה בכוונה להישאר שם לזמן בלתי מוגבל. שלושים ושמונה שנות התיישבות ישראלית בעזה כנראה לא הספיקו ללמד אותנו לקח שאין לנו מה לחפש שם. ההתנתקות החד-צדדית של ישראל מעזה – אחרי שראש הממשלה אריאל שרון סירב לתאם את היציאה ממנה עם מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית, וסירב גם לנהל משא ומתן עם הפלסטינים על הקמת המדינה הפלסטינית בשני שלבים, ראשית בעזה ואחר כך בגדה – הביאה להחלשת אלו בישראל שהאמינו בפתרון מדיני וחיזקה את המתנגדים הפלסטינים לשלום עם ישראל, בעיקר את חמאס. כל פלסטיני וכל ערבי יספרו כי חמאס הוא שאילץ את ישראל בכוח הזרוע לברוח מעזה. זהו עוד כישלון תהומי של מדיניות ישראלית. הנרטיב של המאבק המזוין ניצח את הנרטיב של משא ומתן ופתרון מדיני. ב-2008 היה ניסיון קצר מועד שלא הבשיל – הניסיון המהותי והמשמעותי ביותר של ראש הממשלה ישראלי, אהוד אולמרט, להגיע במשא ומתן ישיר עם מחמוד עבאס להסכם שלום – ולא הושלם בשל פרישתו של אולמרט מראשות הממשלה. ב-2009 חזר נתניהו לשלטון אחרי אולמרט, ומאז הוא הגורם הדומיננטי בפוליטיקה ישראלית, והדוקטרינה שלו מנחה את המדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים. אנחנו כבר יודעים שעל פי דוקטרינה זו הרשות הפלסטינית הוחלשה וחמאס הועצם – נתניהו דאג לערעור שיטתי של סמכותו של מחמוד עבאס ושל מעמדה של הרשות הפלסטינית, ובה בעת לשמירת חמאס בשלטון בעזה. במעשיו אלו הצליח נתניהו לשכנע את העם בישראל ואת העולם כולו שאין לישראל פרטנר לשלום, שמחמוד עבאס חלש ואין מנהיג פלסטיני שיכול לייצג את כל העם הפלסטיני, ואילו חמאס הוא ארגון טרור ששואף לחסל את מדינות ישראל. כך העלים נתניהו את פתרון שתי המדינות ומחק את הסיכוי לפתרון מדיני לסכסוך. לפי נתניהו הסכסוך הישראלי-הפלסטיני לא היה כל כך חשוב ובוודאי לא קיומי, וככזה היה "בר ניהול". כאשר הועלם פתרון שתי המדינות, התאדה הלחץ הפנימי והבין-לאומי על ממשלת ישראל ליישוב הסכסוך, וישראל המשיכה להעמיק את הכיבוש ולהרחיב באופן דרמטי את ההתנחלויות ואת השליטה הישראלית הישירה על התשתיות ועל הקרקעות בגדה המערבית. 

בשנת 2000 נסוגה ישראל מלבנון באופן חד-צדדי אחרי שהות של 18 שנים בה ומאות חיילי צה''ל הרוגים. מאז התחזק חיזבאללה לכוח לוחם כבד משקלוהמשיך להתעצם. בשנת 2006 הסתיימה מלחמת לבנון השנייה בהחלטת מועצת הביטחון 1701, אשר קבעה מסגרת לסיום מדיני של המלחמה, אך במשך השנים הלך והידלדל מימוש ההחלטה גם משום שהמנדט של כוח יוניפיללא היה מספיק ברור ומחייב. כעת ה(אין)אסטרטגיה הישראלית אל מול חיזבאללה היא להגיב לכל טיל ולכל כתב"ם של חיזבאללה בטילים ובכתב"מיםישראליים וכמובן בסיכולים ממוקדים נגד מפקדי חיזבאללה. התגובות ההדדיות הן תמיד הפגזות חזקות יותר ופוגעות יותר, וכך צפון ישראל ודרום לבנון בוערות. אומנם ישנה כעת הרתעה הדדית בין ישראל לבין חיזבאללה, אך כמעט מאה אלף ישראלים הפכו לפליטים בארצם, ואין מחשבה אסטרטגית בפעולות של ישראל מול לבנון – הכול טקטי ובלא שום תכלית. המצב של אין אסטרטגיה בולט נוכח האמירה הברורה של חיזבאללה כי כאשר תיפסק המלחמה בעזה ייפסק גם הירי של חיזבאללה על ישראל, וזה אכן קרה בעת הפסקת האש הקצרה מדי שהייתה בעזה בנובמבר 2023.  

במשך 76 שנה האסטרטגיה הישראלית מבוססת על תפיסת "קיר הברזל"שטבע ז׳בוטינסקי במאמרו משנת 1923. המדיניות הישראלית מעולם לא הכירה בזכות הלגיטימית של הקיום הלאומי הפלסטיני ובזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. יש האומרים כי בתחילת תהליך אוסלו הייתה הכרה הדדית כזאת, אך בעצם גם בחילופי מכתבי ההכרה בין רבין לבין ערפאת לא הייתה הכרה הדדית אמיתית. במכתב של ערפאת לרבין נכתב: "אש"פ מכיר בזכות של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון", ובמכתב של רבין לערפאת כתוב: "ממשלת ישראל החליטה להכיר באש"פ כמייצג של העם הפלסטיני". באלו אין ממש הקבלה ולא הכרה הדדית. לאורך זמן אפילו אמירה ישראלית זו איבדה מכוחה ומדיניות ישראל נשארה לנהל את הסכסוך ולא ליישב אותו. דוקטרינת נתניהו הבטיחה שישראל תהיה בסכסוך תמידי עם הפלסטינים ומדי כמה שנים מלחמה קטנה – סוג של "כיסוח דשא".

האסטרטגיה היחידה שמעולם לא ניסו אותה בישראל היא של הכרה אמיתית בעם הפלסטיני ובזכותו לחיות כעם חופשי במדינתו העצמאית לצד מדינת ישראל. יש קיצונים פלסטינים שמתנגדים לרעיון של מדינה פלסטינית על 22% של המולדת, ויש קיצונים ישראלים שמתנגדים לרעיון של מדינת ישראל על 78% משטחי המולדת. אבל יש רוב פוטנציאלי של למעלה מ-70% בקרב כל אחד משני העמים, אשר היו מקבלים את הנוסחה הזאת אילו האמינו שבצד השני אכן מתכוונים לחיות בשלום אמיתי.

מן ההכרח שאסטרטגיה חדשה תיפתח בהצהרות של שני הצדדים בנכונות להכיר בצד השני באופן מלא ובזכותו להגדרת עצמית בארץ ישראל/ארץ פלסטין. שני הצדדים צריכים לקבל את פתרון שתי המדינות, ומתוך למידת לקחים מהכישלונות של העבר יש להתקדם הלאה בסיוע יצירת ברית הגנה אזורית בגיבוי אמריקאי ואירופי. המשא ומתן המדיני הישראלי-הפלסטיני צריך להתקיים במסגרת אזורית ובהקמת מסגרות אזוריות לביטחון, ליציבות, לפיתוח כלכלי, ולשיתוף פעולה חוצה גבולות. זו הדרך להגיע לנורמליזציה עם ערב הסעודית ולהסכם שלום איתה ועם כל מדינות ערב והאסלאם על בסיס מימושו של פתרון שתי המדינות. זו גם הדרך ליישב את הסכסוך עם לבנון, כי אין בעצם סכסוך בין שתי המדינות, חוץ מכמה נקודות גבול במחלוקת שלא קשה ליישבן. זו גם הדרך להגיע לפירוז של רצועת עזה ולהקמת מדינת פלסטינית ללא צבא, אשר תשלוט על הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים. 

כאשר הראש הישראלי יהיה ממוקד באסטרטגיה של עשיית שלום עם כל השכנים ולא בהקמת עוד קירות ברזל (אשר ניתנים לפריצה כפי שראינו ב-7 באוקטובר), נפתח סוף סוף את הדרך ליישוב הסכסוך הישראלי-הערבי כולו,שהלב והרוח שלו תמיד היה הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. הפלסטינים ורוב הערבים אף פעם לא האמינו שישראל מוכנה לקיים שלום אמת איתם, וכך עד עצם היום הזה. נכון גם שאין ערבות שהעם הפלסטיני יהיה מוכן לקיים שלום אמת בר קיימה עם ישראל, אך אם נודה על האמת – אף אחד אף פעם לא אתגר אותם באפשרות הזאת. אחרי החתימה של הסכם אוסלו יצאו ממחנות הפליטיםצעירים פלסטינים, שרק יום קודם לכן זרקו אבנים על חיילי צה"ל, עם פרחים בידיהם וחילקו להם אותם. זמן קצר אחרי חתימת ההסכם הזה שוחררו מבתי הסוהר בישראל מאות אסירים פלסטינים אשר נכלאו בשל מעשי אלימות נגד ישראל, ועתה הפכו לפקידים בכירים ברשות הפלסטינית ולקצינים בשירותי הביטחון שלה שמקיימים תיאום ביטחוני עם ישראל עד ימינו. רבים מאותם אנשים מקיימים גם קשרי ידידות עם ישראלים עד היום.

חבר טוב שלי, סמיר סיקסיק ז"ל, היה הקצין הפלסטיני הראשון מאש"ף שנכנס לעזה בשנת 1994 לפני בואו של ערפאת אליה. סמיר היה אמור להגיע לעזה מסיני מלווה בכמה נגמ"שים. כאשר הוא נכנס לעזה שאלו אותו הקצינים הישראלים היכן הנגמ"שים. סמיר הסביר שהם ישנים ושהתקלקלו בדרך בתוך סיני. הקצינים הישראלים ביקשו מסמיר את המיקום המדויק של הנגמ"שים המקולקלים. סמיר, שהיה תת-אלוף בצבא שחרור פלסטין ומעולם לא פגש ישראלי, חשב שהישראלים מתכוונים להחרים אותם ולהשתמש בהם נגד הפלסטינים. כעבור שבועות מספר, התקשרו לסמיר הקצינים הישראלים וביקשו ממנו להגיע למוסך של צה"ל בעזה, ושם נמסרו לידיו הנגמ"שים במצב כמו חדש. סמיר תהה: מי האנשים האלו? הם אלו שניסינו להרוג במשך שנים? סמיר הפך להיות אחד הפלסטינים הכי תומכי שלום שהכרתי. במשך השנים הוא ביקר אצלי בביתי ואני בביתו בעזה ובבית משפחתו בעמאן. לצערי הואנפטר מסרטן.

אופציית השלום תהיה אמיתית, ואני מקווה שלא ירחק מאוד היום, כי אנחנו לא יכולים להמשיך בהרג ההדדי הזה יותר והמלחמה הזאת חייבת להיות המלחמה האחרונה בינינו. האזור מוכן היום לסייע לנו להגיע לשלום. עלינו להתקדם בזהירות, כי עשינו יותר מדי טעיות בעבר. אנחנו חייבים להגיע להסכמים חכמים ולא נאיביים; חייבים להבטיח מימוש התחייבויות; חייבים לוודא שהצד השני מילא את התחייבויותיו לפני שנוטלים סיכונים; חייבים להבין שאף אחד לא יסכים לחיות בכלוב, לכן הגבולות צריכים להיות פתוחים אם כי מפוקחים. שלום חייב להשתלם לאזרחים בשני הצדדים, והם צריכים לראות את יתרונותיו די בהתחלה. לא ייתכן שלום אלא אם כן נשנה את השיח הציבורי בשני הצדדים, לפיכך אנחנו ומנהיגינו חייבים לדבר שלום. אנחנו חייבים לתקן את מערכות החינוך שלנו – אם לא נחנך לשלום, לא יהיה שלום, וזה צריך להתחיל כבר בראשיתו של התהליך, לא בסופו. אנשי דת משלוש הדתות חייבים לדבר שלום בבתי התפילה שלהם. כך יהיה השלום אמיתי. 

כל זה אפשרי, ונראה שהמפתח לשם הוא בעליית דור חדש של מנהיגים ישראלים ופלסטינים. עד שהם יקומו, אנחנו האזרחים משני הצדדים חייבים לדבר שלום בתוך בני עמינו שלנו ואל בני העם השני. 

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפושדרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל סניף המזרח התיכון שלארגון הקהילות הבינלאומיות (ICO - International Communities Organization) וחבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּלמֻוָואטָנִיהָא) בישראל.