מלחמת עזה והמערב.. מה נשאר מססמאות זכויות האדם?!

משרד החוץ האמריקאי מוציא דו"ח שנתי על מצב זכויות האדם בעולם, ונעזר בכך בנציגויות הדיפלומטיות שלו הפרוסות ברחבי העולם, כמו גם שותפיו, לרבות עמותות, מוסדות, עיריות ואוניברסיטאות אשר לקבל מימון מהסוכנות האמריקאית לפיתוח. הדוח השנתי עוקב אחר מצב זכויות האדם בפירוט, ומספק מסקנות והמלצות לכל מדינה בנפרד, וקורא לה לכבד את זכויות האדם בהיבט כלשהו.

האיחוד האירופי, כמו גם כמה ממדינות אירופה כמו גרמניה, מספקים תמיכה נדיבה לארגוני החברה האזרחית, לרבות ארגוני זכויות אדם, באמצעות תוכניות מודעות, הדרכה, ניטור, תיעוד, קמפיינים לזכויות אדם ועוד. המממן כמעט היחיד של ארגוני זכויות אדם בעולמנו הערבי הוא מפלגות מערביות, בין אם מדינות או ארגונים.

רבים מתושבי האזור, כמו גם ארגוני זכויות אדם הפועלים באזור הערבי, רואים שמצב זכויות האדם במדינות המערב הוא מודל לחיקוי, וכי מדינות אלו הגיעו לרמה של זכויות הדור הרביעי של זכויות אדם: (הנדסה גנטית, והנאה מטכנולוגיה בשירות האנושות), בעוד העולם הערבי, למשל, עדיין נאבק ליהנות מזכויות הדור הראשון: (זכויות אזרחיות ופוליטיות).

עם תחילת מלחמת ההשמדה נגד תושבי עזה השתנו הדברים באופן דרמטי בשני מישורים: המישור הראשון היה הקשר עם ארגוני זכויות אדם ערביים שותפים, והמישור השני היה עם מדינות המערב עצמן. בין זה לזה, מדינות המערב, נותנות חסות להפצה והגנה על תרבות זכויות האדם, איבדו את אמינותן.. איך כך?

באשר לארגוני זכויות אדם ערביים ועובדיהם, המממנים המערביים התנו את המשך המימון בדבקות באוריינטציות הפוליטיות שלהם, במיוחד בכל הנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי. תומכי המערב קוראים לארגונים הללו לגנות את פעולות ההתנגדות הפלסטינית ולהעלים עין מפשעי רצח העם שמבצעת ישראל תחת איום הפסקת המימון. המפלגות המערביות התומכות בארגונים אלו רוצות להפריד את עצמן מהמציאות שלהן ולחיות במצב של סכיזופרניה וזהות לאור הזעם העולמי על פשעי הכיבוש.

ארגוני זכויות אדם ערביים בבעיה 

מדיניות מימון זו העמידה את ארגוני זכויות האדם הערבים במשבר של ממש. מחד גיסא, היא נתונה לחשדנות ולביקורת כ"סוכן של המערב", ומאידך גינוי שלה למלחמת ההשמדה וכישלונה לגנות פעולות ההתנגדות נחשבת כאילו הייתה שותפה עם ההתנגדות, וזה דבר שסותר לחלוטין את המגמות של מדינות מערביות רבות המעניקות תמיכה מוחלטת בישראל.

המלחמה בעזה חשפה דברים רבים על היחסים בין מפלגות מערביות וארגוני חברה אזרחית שרוצים שהם יהיו כפופים, לא עצמאיים, ונפרדים מהמציאות, מסביבתם ותרבותם. אז מה המצב כשהמלחמה בעזה כל כך פושעת האם ארגוני החברה האזרחית יכולים לשרוד את המבחן הקשה הזה?

המלחמה בעזה חשפה כי סוגיית זכויות האדם היא תעמולה מערבית ריקה מכל תוכן זכויות אדם. אנשים רבים חשבו שהתמיכה המערבית בארגוני זכויות אדם נועדה לשפר את מצב זכויות האדם ולאפשר לעמים הגדרה עצמית (כולל הפתרון הצנוע: הקמת מדינה פלסטינית על חלק קטן מאדמתה ההיסטורית), וכי החוק הבינלאומי בכלל ענפיו, לרבות המשפט דיני זכויות האדם הבינלאומיים והמשפט ההומניטרי הבינלאומי הם שלם משולב ללא יוצאים מן הכלל.
הדיבור על נושא זכויות האדם בעולמנו הערבי, בשל המדיניות המערבית התומכת בפשעי רצח עם בפלסטין, ובמקביל קריאה לכיבוד זכויות האדם, הפך לנושא של מחלוקת ולעג, והחליש את תפקידו של ארגונים אלה משפיעים על החברה ודוחפים אותה לאינטראקציה חיובית לשיפור תנאי זכויות האדם.
באשר למדינות המערב עצמן, במיוחד ארה"ב וגרמניה, המלחמה בעזה חשפה כי קיים פער עצום בין הערכים הציוויליזציוניים שהם קוראים להם לבין המציאות.

ארצות הברית ופשעי רצח עם

ארצות הברית, המוציאה דוחות שנתיים על זכויות אדם בכל מדינות העולם בפירוט, מתכוונת (כפי שזה נראה) שנושא זכויות האדם הוא נושא המושרש בתרבות ובהתנהגות, ובשל עמדתה הפוליטית העולמית, היא מסוגל לעניין הזה. המלחמה בעזה גילתה שלא כך הדבר, במיוחד כשמדובר בישראל.
ארה"ב חצתה כל גבולות ותמכה בפשעי רצח עם בצורה חסרת תקדים היא סיפקה לישראל כל מיני נשק קטלני, סיפקה כיסוי פוליטי ודיפלומטי, והשתמשה בסמכות הווטו שלה 4 פעמים במועצת הביטחון כדי לסכל כל פרויקט שקורא לה. הפסקת האש, כניסת הסיוע ההומניטרי וגינוי פשעי רצח עם היא הפסיקה לתמוך באונר"א בתקופה שבה אנשים, רובם פליטים, בעזה זקוקים לתמיכה זו.

מעצרים מאסיביים של סטודנטים באוניברסיטה

ברמה הפנימית, נפתח מסע מעצרים מאסיבי נגד סטודנטים באוניברסיטאות שהביעו את זעמם על פשעי רצח העם.

העולם היה עד לגילויי דיכוי. כל הבעת תמיכה באנושות ודחייה של פשעי רצח עם ישראלים הפכה להיות כמוה לאנטישמיות ודורשת ענישה. זה תמיד הצדיק פשעים מחרידים נגד האוכלוסייה השלווה, ותיאר את הצבא הכובש כצבא מוסרי שדבק בכללי המלחמה.

עם ההתנהגות הזו והסתירה הגסה הזו, ארצות הברית איבדה את אמינותה כשהיא קוראת לזכויות אדם. הסוגיה הפלסטינית היא מבחן מוסרי ומשפטי, והיא עילה צודקת.

גרמניה היא ספקית הנשק השנייה בגודלה לישראל 

באשר למדיניותה של גרמניה בנוגע לעזה, בין אם ברמה הפנימית ובין אם במישור החיצוני, היא עוררה תדהמה רבה, תדהמה ותדהמה. גרמניה נחשבת למדינה השנייה בגודלה המספקת נשק לישראל, ביודעה היטב שהנשק הזה משמש להרג אזרחים ולהשמדת חפצים אזרחיים כמו בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות ועוד. עם זאת, היא לא היססה להמשיך, למרות הגינוי ואי שביעות רצון, ולמרות שהעניין הועלה בבית הדין הבינלאומי לצדק על ידי ניקרגואה.

גרמניה הייתה מאוד ברורה והחלטית בתמיכתה בפשעי הכיבוש. היא אמרה שלישראל יש את הזכות להגן על עצמה, תוך שלילת זכותם של הפלסטינים להתנגד לכיבוש. ברמה הפנימית, גרמניה הידקה את אחיזתה בחופש הביטוי, והפעילה סוג של סחיטה על פליטים שמצאו מקלט בטוח בגרמניה לאחר שהנסיבות הפנימיות של מדינותיהם, כולל מלחמות, רעב ואתגרים כלכליים, אילצו אותם לחפש מקלט בגרמניה. גרמניה סירבה לכניסתם של אישים בינלאומיים רבים לשטחה כחלק מהסולידריות עם עזה.

"אנטישמיות" היא האשמה מוכנה בגרמניה 

כל גינוי לפשעי הכיבוש, לתמיכה בתושבי עזה, נחשב לאנטישמי, ועלול להכפיף את האדם לגירוש או הסרת תושבות, ואפילו הצבת שלט דומה עלולה לחשוף את האדם לעונש. זוהי הצורה החמורה ביותר של דיכוי חופש הביטוי. יתרה מכך, גרמניה קבעה הכרה בישראל בחוק ההתאזרחות האחרון.

המלחמה בעזה הראתה שקריאות המערב לכבד זכויות אדם אינן מציאותיות ונכשלו ביותר ממבחן אחד. המימון שלה לארגוני החברה האזרחית, בעיקר ארגוני זכויות אדם, היה מותנה במה שלא סתירה את המדיניות הכללית שלה אם יסתור אותה, המימון הזה ייפסק.

למרות כל זאת, יש לזכור שפעילות לכיבוד זכויות אדם היא הכרח חברתי ופוליטי, ועל כולנו להיאבק על כך. צדקת הסוגיה הפלסטינית גם מחייבת אותנו לנקוט תמיד עמדות מוסריות עקרוניות כלפיה. כישלון האמינות המערבית בהקשר זה לעולם לא אמור להרתיע אותנו מלהמשיך בכיוון הזה.

עם ההתנהגות הזו והסתירה הגסה הזו, ארצות הברית איבדה את אמינותה כשהיא קוראת לזכויות אדם. הסוגיה הפלסטינית היא מבחן מוסרי ומשפטי, והיא עילה צודקת.