תיעוד טרגדיה וגלות... רסיסי עזה

תשעה חודשים לפני ה-7 באוקטובר, התחלתי ללמוד צילום בהדרכתו של חברי מחמוד אבו סלמה, שהיה בעל מצלמת קנון מתנה יקרה.

אהבתי ללכוד רגעים, אבל בגלל שאני פרפקציוניסט, היססתי להשתמש במצלמה עד שהרגשתי שאני מיומנת מספיק. התחלתי לצפות בסרטונים באינטרנט על איך לצלם תמונות נהדרות, ולמדתי שסימטריה משפרת את היופי. לכן, בכל פעם שאני רואה משהו דומה, אני מרגישה רצון שאי אפשר לעמוד בפניו לצלם אותו.

מחמוד לא תמיד יכול היה להשאיל לי את המצלמה שלו, ולא היה לי כסף להחזיק אחת, אז החלטתי לקבל מצלמת לומיקס כפתרון זמני עד שאוכל לקנות מצלמה טובה יותר. עם לומיקס, גיליתי שדפוסי ספירלה מושכים את תשומת הלב של אנשים.

חודש אחד בלבד למסע הצילום שלי, קיבלתי מענק ארסמוס ללמוד סמסטר אחד בספרד כסטודנט חילופי מהמחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטה שלי, אל אקצא.

נסעתי ב-27 בינואר 2023. שם למדתי ששילוב של אלמנט אנושי הופך את התמונות למשכנעות יותר ושהתמונות הטובות ביותר הן אלו שמספרות סיפור.

בספרד הפסדתי את הלומיקס, אז הייתי מתוסכל. חשבתי שהשארתי אותו איפשהו, וכשחזרתי לחפש אותו, הוא נגנב. המצלמה הזו הכילה הרבה זיכרונות שקישרו אותי לעזה. עם זאת, הבנתי שאם מצלמות מצילות כמה רגעים, אז יש לנו את היכולת לשמור את הזיכרונות החשובים ביותר בתוכנו. עבורי אלו זכרונות מהבית האהוב שלי בעזה.

באוגוסט 2023 חזרתי לעזה. עד אז בניתי רשת חזקה של מערכות יחסים. אנשים רבים זיהו את עבודתי עם ארגונים לא ממשלתיים, והזדמנויות העבודה הפכו פתוחות וקלות למרות הציונים הנמוכים שלי, שהושפעו מהאתגרים של מגיפת הקורונה ומהפרידה הבלתי צפויה של הוריי.

הפכתי ליציבה כלכלית, יכולתי לשלם עבור השכלתי ולפרנס את משפחתי. אמי, שהייתה בחובות, קיבלה הקלה כשיכולתי לעזור. היחסים בינינו השתפרו מעט, והרגשתי גאה בהישגי.

הכל נראה מסודר, התכוננתי לקנות מצלמת קנון וגיטרה, ולבסוף הצלחתי להתמכר לתשוקה שלי.

רציתי לתעד את מה שפספסתי מעברי העשיר, ולתפוס את כל התחושות שלא צילמתי, שנעו בין התשוקה שלי לבית הספר והוכחת האינטליגנציה שלי, לשאיפות והעיסוקים האינטלקטואליים שלי.

השתוקקתי להיות חכם יותר, אדיב ומתחשב יותר. רציתי להתייחס לצער ולכעס הנגרמים מהעוני המערכתי שאנו נתונים לו בעזה; העוול שאנו עדים לו מאז כיבוש פלסטין; והבגידה הגדולה של העולם בזכויות האדם שלנו ושלילת קיומנו, וכל מה שהצטבר מילדותי ועד שנות העשרים המוקדמות שלי. רציתי להגשים את החלומות שלי לטייל בחופשיות וללא קשיים.

ב-7 באוקטובר הייתי אמור להתחיל את השנה האחרונה באוניברסיטה. הייתי להוט להתחייב לחלוטין ללימודים שלי, אבל במקום זאת, התעוררתי לקולות ההפצצה. האינטרנט היה נקודתי, אבל קיבלתי הודעות מהאוניברסיטה שלי שהודיעו שהשיעורים מושבתים; בגלל התקיפה בעזה. חיי התהפכו, והמצב שלי הפך מהתרגשות ואמביציה לעצב, חרדה ופחד.

הפכתי מסטודנט נלהב למישהו שמתעד עוולות והפרות של זכויות האדם של עמי. הייתי בהלם מהסטנדרטים הכפולים בעולם, ומהזיוף התקשורתי של תנאי הפלסטינים. למרות הגישה המוגבלת לאינטרנט, כתבתי מאמרים והצגתי אותם לכלי חדשות בכל עת שאפשר.

החיים בעזה לפני המלחמה כבר היו קשים. סבלנו מהפסקות מים, מחשמל מוגבל והגבלת נסיעות. אחרי ה-7 באוקטובר התגברו הקשיים שלנו. המים הלכו והצטמצמו, החשמל נותק לחלוטין, והנסיעות דרשו כמויות גדולות של כסף, אך לא הספיקו להבטחת יציאה. חיינו בפחד מתמיד, תחת הפצצה, ללא מקום בטוח ללכת אליו.

רוב המקומות שהכרתי ואהבתי נהרסו כליל, כולל הבית שלי. אם הייתי יודע שזה יהיה גורלה של עזה, הייתי מצלם יותר, ולוכד כל רגע. התכוונתי להיפרד מכל נקודה יפה שהכרתי בעזה.

בתי הספר שבהם סיימתי וזכיתי בפרס על הצטיינותי, המקומות שבהם יצרתי את החברות הכי חזקה וצחקתי, המקומות שבהם הרגשתי בבית, כולם נעלמו. הלב שלי כואב מזיכרונות ממה שהיה ומה שהפך למציאות לפניי בעזה.

לא הצלחתי לתפוס את השעמום שמנצח אותנו כשהטלוויזיה שותקת בזמן הפסקת חשמל, את הקרבה שאנחנו נהנים ממנה כשאנחנו משוחחים בלי שהאינטרנט מוסח את דעתנו, את השמחה שילדים מרגישים כשהאורות נדלקים שוב לאחר הפסקת חשמל, וכן נראה שהאמהות מרגישות כש... הבגדים התלויים מתנופפים לייבוש ברוח, והשמחה שממלאת מתנומה מתוקה אחרי יום ארוך באוניברסיטה.

לא יכולתי לעצור את רגעי הכעס על הממשלות המפוצלות שלנו מאז 2007, את ההשלכות והחזון הלא ברור לעתידנו. לא יכולתי ללכוד את הבוז שלנו לאלה שהרסו את ארצנו היפה, הרגו, גירשו, עינו, אזקו את הידיים, כוסו עיניים או עצרו את עמי, וגם לא את הלילות האפלים שבהם למדתי לאור נרות ששרפו לי את השיער על המצח ולקח זמן. לרפא מ.

הגאווה העזה שחשנו כשקראנו לשמות הכפרים והערים הפלסטיניות שאיבדנו ב-1948, הקשר השורשי שיש לנו עם ארץ שחזרה לימי קדם, הדמעות שאנו חשים כשאנו זוכרים את תבוסות אבותינו, כל אלה. זיכרונות חיים בתוכנו. אלו דברים שהמצלמה לא יכולה לתפוס, אבל הלב שלי הצליח לתפוס אותם.

יש לי מזל שאני מחוץ לעזה. ב-3 במרץ. עזבתי לאחר קמפיין גיוס כספים מוצלח, ובזכות תמיכתם של אנשים טובים והקשרים שפיתחתי במהלך עבודתי בהוראת ערבית ופרילנסר.

אמי וכמה מהאחים שלי בטוחים בקהיר, אבל אבא שלי נשאר בעזה עם האחים האחרים שלי. זה הותיר את הלב שלי קרוע, חלק מזה בעזה עם ההורים, האחים והחברים שלי, שני בקהיר, ושלישי אצל אחותי באלג'יריה, שם היא לומדת משפט בינלאומי במלגה. יש חלק אחד מהלב שלי שמת כשעזבתי את עזה.

אמי, אחיי ואני במצרים מתמודדים כעת עם קשיים וכאב של חוסר ודאות: מה יקרה אם תוכרז הפסקת אש? האם נחזור לעזה, או שנצטרך להישאר במצרים? שתי האפשרויות מפחידות באותה מידה.

הלב שלי עייף, ושום טיפול לא יכול לעזור לי להחלים. אני ארפא רק כשהמצלמה שלי תוכל לצלם תמונות של מטוסים אזרחיים בשמיים שלנו, לא מטוסי קרב ישראליים.

אני אתאושש כשאוכל להסתובב בבטחה מסביב לעולם ואגיד בגאווה שאני פלסטיני, כשאוכל לעבור בשדות תעופה פלסטיניים, כשזהותי לעולם לא מוטלת בספק וכאשר לא קוראים לי עוד פליט. רק אז אהיה סמוך ובטוח שהעם שלי לעולם לא יהיה עד שוב לעוול, ושהעולם התנצל ועמד למעננו.

זה הזמן שבו הסבל שלנו בפלסטין יסתיים.