הכיבוש הישראלי ומצב הבלבול במלחמה בעזה

נתניהו וקואליציית השלטון שלו סובלים מ"מצב של הכחשה" חסר תקדים בתולדות הכיבוש בהתמודדותם עם המלחמה ברצועת עזה. מנהיגי הכיבוש לא היו רגילים לרעיון התבוסה והכישלון, לאחר תיעוד היסטורי ארוך של "הצלחות" וכפיית הגמוניה אזורית וגלובלית. לאחר שחשבו שהם קרובים לסגירת התיק הפלסטיני וכניסה לאזור לעידן "הישראלי-אמריקאי".

נתניהו, שחשב את עצמו ל"מלך" הבלתי מוכתר של "ישראל" וחי במצב של יהירות והתנשאות, עדיין לא הבין את גודל ההפסדים שספג צבאו בידי מעטים "חלשים" מהמדינה. גדודי קסאם, גדודי ירושלים וכוחות ההתנגדות. וכי הוא וממשלתו חווים "פער" הולך ומתרחב בין רצונותיו ויעדיו לבין יכולותיו ופוטנציאל היישום שלו בשטח.

התוצאה היא שנפילה למצב של "הכחשה" וחוסר מציאות רק מביאה ליותר בלבול ואובדן כיוון, ולשלם יותר עלויות והפסדים, עד שהוא נאלץ "לרדת מהעץ". זה מה שגרם לנשיא ארה"ב להתערב ישירות בדחיפה להסדר עם חמאס, בניסיון "להציל את ישראל מעצמה", כפי שאמרו כמה אנליסטים!

ראשית: כישלון בהשגת יעדים:

מצב הבלבול הישראלי מופיע במספר ביטויים, ובראשם כישלון הכיבוש בהשגת אף אחת ממטרות המלחמה המוצהרות, כ-260 ימים לאחר הכרזתה. יש כישלון עגום ב"ריסוק חמאס", בכיבוש רצועת עזה, בשחרור "בני הערובה", בהטלת החזון הישראלי ליום המחרת ברצועת עזה, ובעקירת הפלסטינים, למרות השימוש בכל האכזריות. צורות הרג והרס, בעוד ההתנגדות נמשכה בתפארתה ובביצועיה ה"אגדיים". עם הכישלון הזה נפלו שלוש ההנחות הבולטות שעליהן ביסס הכיבוש את ציפיותיו:

השערת ריסוק החמאס וההתנגדות.

ההשערה של בידוד והפרדה של החממה הפופולרית, והפיכתה לסביבה עוינת להתנגדות.

ההשערה של הימור בזמן כדי למצות את ההתנגדות.

ההתנגדות לא נחלשה, וגם החממה הפופולרית לא זנחה את ההתנגדות, אלא היא התלכדה סביבה יותר ויותר, וביצועי ההתנגדות ביום 260 יעילים ואפקטיביים לא פחות מהביצועים שלו ביום הראשון. זה מה שגורם לכיבוש הישראלי לעמוד חסר אונים ומתוסכל, עם מצב של יהירות וכעס שמניע אותו להמשיך, אבל עם מצב של בלבול ואובדן כיוון.

שנית: מיצוי "בנק המטרות":

כישלון זה לווה באפיסת "בנק המטרות", שכן לא היו עוד אזורים שלא פלשו אליהם, וגם לא מטרות ותשתיות צבאיות, ביטחוניות ואזרחיות שלא נפגעו או נפגעו. הכיבוש מיצה בתוקפנותו את האינטליגנציה, הבינה המלאכותית והבריתות העולמיות שלו. עוד התברר שהפיגוע ברפיח נידון לכישלון. אולי "תדהמה" שוררת בקרב מנהיגים פוליטיים וצבאיים ישראלים ומערביים רבים. כי על פי הדיווחים, הנשק וחומרי הנפץ ששימשו בתוקפנות מספיקים להרוס את עזה עשר פעמים, ושווים לשימוש בשבע פצצות גרעיניות של אלו שהוטלו על הירושימה.

שלישית: יכולת ההתאוששות של חמאס:

מצד שלישי, ישנן עדויות רבות לכך שחמאס ממשיך להיות מסוגל לשמור על מערכת ה"שליטה והשליטה" שלו בניהול עבודת ההתנגדות ובניהול הסביבה העממית, כאשר עדויות נוספות מתגבשות להתאוששות וחמאס לשלוט במקומות מהם. הכובש נסוג, לאחר... חודשים של טבח, הרס וכיבוש - לאחר שהכיבוש חשב שהשיג את מטרותיו, וההנהגה הישראלית ראתה זאת במו עיניה בצפון ובמרכז עזה, ואף את הופעת הדיווחים הישראלים. הערכת מספר אנשי ההתנגדות בצפון עזה בלמעלה משבעת אלפים לוחמים - משמעות הדבר היא האבסורד של המבצע הצבאי הישראלי, לפי מה שהרבה פוליטיקאים, אנשי צבא, מומחים ומומחים הגיעו אליו.

רביעית: משבר פנימי:

מצד רביעי, המשבר הפנימי בישראל הולך ומסלים, אבל הדבר הגרוע ביותר בו הוא אובדן החזון והכיוון בקרב מקבלי ההחלטות (בממשלה ואפילו באופוזיציה) לקראת התמודדות טובה יותר עם רצועת עזה. אין חזון מעשי מציאותי לגבי היום שאחרי המלחמה, ואין חזון שניתן לכפות כדי למנוע מחמאס לשלוט ברצועת עזה ולפרק אותה מנשקה, ולא לספק ביטחון לאזורי עזה.

גם לגנץ, המועמד הבא לראשות הממשלה, ולפיד, יו"ר האופוזיציה הנוכחי, אין אלטרנטיבות שניתן לשווק לציבור, כי כולם נמנעים מלהכיר במציאות החדשה שכופה ההתנגדות, ובמחירים הגבוהים שעליהם לשלם. פרויקט שש הנקודות שעליו הכריז גנץ להצלת המצב לא היה מעשי ולא ריאלי. כי הוא יוצא מאותה מנטליות מתנשאת, גם אם היא פחות גרועה מהעמדה של נתניהו.

לאור זאת, אנו מודעים לרקע לפרישתם של גנץ ואייזנקוט מממשלת ישראל, שניהם נכנסו בעבר לתפקיד הפיקוד של צבא ישראל (רמטכ"ל). אנו מודעים גם להשלכות של נתניהו שנאלץ לפזר את המועצה המיני-מלחמתית. הבלבול הזה מלווה בהדלפות על סוג של כאוס במינהל הממשלתי, כמו חילופי תקשורת בין מפלגת השלטון והצבא על הביצועים הצבאיים ברפיח, והצהרה של נתניהו (לפי כתב ערוץ 14) שהוא לא מכיר. מי הוציא את החלטת ההפוגה הטקטית בדרום רצועת עזה, וגם לא מי ניתנה החלטה לשחרר את עזיז אל-דוויק.

חמישי: משבר כלכלי:

מצד חמישי, נראה שאין תרופה להחרפת המשבר הכלכלי הישראלי ולעלויות הנובעות מהמשך התוקפנות נגד רצועת עזה, ובכך ליכולת לממן את המלחמה, תוך הפיכת הסביבה הישראלית לסביבה דוחה. . אין מקום להיכנס לפרטי המשבר הזה, שכן חשבון המלחמה עולה על שישים מיליארד דולר, עם שיבוש התיירות, הידרדרות הפעילות הכלכלית, הירידה ב"הכנסה הלאומית" ובריחת ההשקעות.

שישית: תשישות הצבא הישראלי:

התשישות ממנה סובל הצבא הישראלי נותנת אינדיקציה שישית להיקף המהומה והבלבול שמהם סובל הממסד המדיני והצבאי הישראלי. זהו מצב מלווה בכישלון עלוב במלחמה הארוכה ביותר שניהל הצבא בתולדותיו, ואין "הישג" מלבד הדימוי הדמים הגרוע והמכוער ביותר שצבא יכול ליצור מעצמו, לאחר שהוא מיצה את כל אמצעים אכזריים... וכל מה שנותר לו הוא להמשיך "להתנגח בקירות".

הצבא הישראלי מנסה להסתיר את האבדות הכבדות המתמשכות שלו, כדי לא להשפיע לרעה על הגוש הציוני, ושולט מראש במקורות המידע. עם זאת, דליפות מעת לעת מעידות על אובדן אנושי וחומרי מרובים. ישנן אמירות רבות על הקושי במתן יחידות צבאיות למעקב אחר התוקפנות ברצועת עזה ועל משבר בכוחות המילואים.

כמו כן, מאמצי הממשלה להארכת תקופת שירות המילואים, ומאמצי הצבא וכוחות המפלגה הרבים להכניס את החרדים לשירות חובה, וכן הקמת חטיבה צבאית חדשה (חטיבה 96) של מתנדבים שיש להם. עבר את עידן המילואים, וחוסר יכולתו של הצבא להמשיך לשלוט על השטחים שהוא כובש ברצועת עזה, כולם אינדיקטורים לתשישות זו, ללא אופק לצאת מה"ביצה".

שביעי: בלבול בינלאומי:

מנגד, ההנהגה הישראלית מוצאת את עצמה במצב חסר תקדים של בלבול ברמה הבינלאומית כתוצאה ממלחמתה ברצועת עזה. מצב הביטחון בהשפעתו הגלובלית הגדולה, ומצב היוהרה הנובע ממעמדה כ"מדינה מעל החוק" במשך 75 שנה, פיתתה אותה לקיים את מעשי הטבח האכזריים ביותר, מעשי הטבח וצורות ההרס הגרועות ביותר. ולתרגל רצח עם ומלחמת רעב מלוכלכת נגד תושבי עזה מול העולם.

הדבר הוביל לכעס עולמי נרחב, למרות כל הכלים של השפעה תקשורתית, פוליטית ופיננסית של "ישראל" והלובי הציוני. זה הפך לישות מנודה עולמית, וסווג על ידי האו"ם כרוצח ילדים זה נלקח לבית הדין הבינלאומי לצדק, ומנהיגיו נלקחו לתירוצים שהישות תמיד קידמה בנה את תדמיתו בעולם על בסיסם, כמו "המונופול של הקורבן" ו"אנטישמיות", נפל ", "הגנה עצמית" ו"נווה המדבר של הדמוקרטיה" במזרח התיכון. ישראל הפכה לנטל על ארצות הברית ועל העולם המערבי.

הקרב בעזה הפך ל"מלכודת" ולמצוקה, שכן המשך הקרב מוביל לשחיקה והרס של העמדה הגלובלית הישראלית, ומשרת את עליית האהדה והתמיכה בהתנגדות, תוך עצירת המלחמה בפועל מובילה. לכישלון ישראלי חסר תקדים, ולהתנגדות שכופה את תנאיה והכריזה על ניצחונה.

שמינית: כוחות התנגדות בחו"ל:

ישראל סובלת מהגבלות המוטלות עליה כתוצאה מהסלמה בתפקידם של חיזבאללה בלבנון ואנצאר אללה (חות'ים) בתימן, מה שתורם למיצוי, החלשה ופיזור הכיבוש. למרות הכעס הישראלי, הרצון בנקמה והאיומים החוזרים ונשנים לפתוח ולהרחיב את "החזית הצפונית", הכיבוש הישראלי נמצא במצב של בלבול ואינו מסוגל ליישם את איומיו, בשל מצב התשישות שהוא חווה בעזה. רצועה, והיעדר גיוס אמיתי, יכולות אנושיות וחומריות לפתוח חזית עם הצפון, בנוסף להתנגדות של ארצות הברית ובעלות ברית מערביות להרחבת המלחמה לאופי אזורי.

סיכום:

לכן, מצב של "בלבול" ישלוט בהתנהגות הישראלית כל עוד היא מתעקשת על מצב של "הכחשה".

הכיבוש ינסה לקפוץ קדימה ולרכוש זמן בתקווה לשפר את עמדתו הצבאית והמשא ומתן, מה שעולה בקנה אחד עם רצונו של נתניהו להישאר בשלטון לתקופה המקסימלית.

הכיבוש ימשיך "לנהל בלבול" כדי לנסות להשיג הזדמנויות דמיוניות. אבל למרות הסבל העצום של עמנו ברצועת עזה, נראה שהזמן משחק לטובת ההתנגדות, שעלולה למצוא את עצמה בעמדה טובה יותר לכפות את תנאיה כל עוד ביצועיה החזקים יימשכו כפי שאנו רואים אותה.

העניין לא יהיה בלי ניסיונות אמריקאים ומערביים (ואפילו מצד מפלגות ערביות) לתמוך בעמדה הישראלית, לרוקן את הישגי ההתנגדות מתוכנם ולהעמידה שוב במצור ובסחיטה. הדבר מחייב שההתנגדות תילחם בקרב הפוליטי שלה באותה יעילות שבה היא נלחמת בקרב הצבאי שלה.