זהו מכתב פתוח לקורא הפלסטיני, ומראש אני יודע שפלסטינים יתקפו אותי ויבקרו את הכתוב בו: איך היהודי הישראלי הזה מעז להגיד לנו מה לעשות – שיגיד לממשלה הפָשִׁיסטִית שלו מה לעשות!
זה למעלה מ-46 שנה שאני עוסק בבניית גשרים בין ישראלים לבין פלסטינים והאמינו לי, כבר שמעתי הכול. למרות זאת אני דבק בעקרון היסוד – אפשר לכונן שלום בין שני העמים החיים בין הים לבין הנהר.
בשיחות בין ישראלים לפלסטינים במשך כל השנים האלה, הישראלים תמיד מדברים על שלום ואילו הפלסטינים תמיד מדברים על סיום הכיבוש, על שחרור, ועל חירות וכבוד. ישראלים ופלסטינים אינם מדברים אותה שפה. הם משדרים על תדרים שונים לגמרי, וכמובן אין סימטריה בין שני הצדדים האלה. ישראל היא מדינה חזקה ועצמאית כבר 76 שנה, מוכרת על ידי 165 מדינות ומקיימת יחסים כלכליים וביטחוניים עם עוד מדינות שאינן מכירות בה. ישראל היא מדינה דמוקרטית, אומנם מאותגרת, אבל עדיין דמוקרטית.
לעומתה, פלסטין נתונה תחת כיבוש צבאי ישראלי אכזר, אינה מוכרת על ידי מספר רב של מדינות ואינה חברה באו״ם, והנהגתה מחולקת ומשוסעת בין שתי טריטוריות לא מחוברות. פלסטין אינה דמוקרטית, ואין לה ממשלה לגיטימית בעיניי רוב הפלסטינים עצמם. כלכלתה חלשה מאוד ומוגבלת, בעיקר בגלל מגבלות ישראליות, אדמותיה נגזלות בידי ישראל להקמת עוד ועוד התנחלויות שאינן חוקיות על פי החוק הבינלאומי, ואלפי פלסטינים אסורים בבתי כלא בישראל.
אם לנסח את זה בבוטות: ישראל חזקה ופלסטין חלשה.
במשך 46 השנים שבהן אני עובד מעבר לקווי הסכסוך שמעתי פעמים אין ספור את הטענה שמכיוון שישראל היא הצד החזק והכובש, היא צריכה לנקוט את הצעד הראשון כלפי הפלסטינים לעבר השלום. טענה זו נכונה בעולם אידיאלי שבו הצדק קובע, אך זו אינה דרכו של העולם שאנו חיים בו, ואני מוכן להמר שהדבר הזה לא יקרה – בייחוד לא אחרי ה-7 באוקטובר.
המלחמה בעזה, שנכפתה עלינו באוקטובר 23, היא המלחמה הקשה בכל מלחמות ישראל-פלסטין. יותר אנשים נהרגו בה, יותר נזק ויותר הרס של בתים ובנייני ציבור התרחשו בה – יותר מאי פעם בעבר. המלחמה הזאת חייבת להיות המלחמה האחרונה בין ישראל לבין פלסטין. אסור לנו לאפשר לעוד מלחמה לפרוץ בין שני הצדדים. אני מכיר בכך לגמרי שיש סיבות מוצדקות בעליל לשנאה הדדית עכשיו. בשני הצדדים נדחקו תומכי השלום לשפל העמוק ביותר בחייהם בכל הזמנים, בשניהם אין כמעט מנהיגות תומכת שלום היום. איזה פוליטיקאי או מנהיג בישראל מוכן לדבר על סיום הכיבוש? בעצם, קשה מאוד אפילו להצביע על מנהיגות ראויה היום בשני הצדדים.
שינוי מתרחש כאשר קולות חדשים נשמעים, כאלה ששוברים את מחסום הקול באמירות שלא נשמעו עד כה. נלסון מנדלה שבר את מחסום הקול ומחסום האפרטהייד באמירתו החד משמעית שהוא אינו מבקש נקמה ובחזונו שבדרום אפריקה החדשה יחיו לבנים ושחורים ביחד בביטחון ובכבוד. מנדלה ניצח במאבקו כי הוא לא ראה את הלבנים כאויב שלו. מנדלה הבין שהפחד בתוך ציבור הלבנים הוא הוא האויב, וכדי להביס את הפחד הזה היה עליו לדבר אל לבבות הלבנים הדרום אפריקנים.
מצב דומה ישנו כאן בישראל/פלסטין. ישראלים יודעים שבארץ חיים שבעה מיליון פלסטינים, ושהם לא יעזבו את מולדתם (חוץ מ"קומץ" גדול מדי של קיצונים שנציגיהם יושבים בממשלת ישראל ומקדמים תוכניות של גירוש הפלסטינים). הרוב הגדול של ישראלים חשים שהם נתונים במלכוד וחיים במציאות שהם אינם רוצים בה. ישראלים אינם רוצים לחיות בפחד משכניהם הפלסטינים. אך מה שאירע ב-7 באוקטובר, כפי שאפשר להבין, הגביה בתוכם את הפחד לשיאים שהופכים את המחשבה על חיים בשלום למדע בדיוני.
כל ישראלי בר דעת יודע שחייהם של הפלסטינים קשים מאוד, ורבים מהם אף מכירים בזה שישראל היא המקשה על חייהם וששורש הרע הוא הכיבוש. מצד אחר מעטים הם הישראלים שמאמינים כי הפלסטינים באמת מוכנים לחיות בשלום לצד מדינת ישראל. רוב הישראלים משוכנעים שהיעד האמיתי של הפלסטינים, ולא רק של חמאס, הוא להחריב את מדינת ישראל עד היסוד. כאשר ישראלים מוכנים להקשיב לפלסטינים, מה שהם שומעים מהם בדרך כלל הוא הנרטיב של קורבנוּת, ושישראל היא המקרבן. ואילו ישראלים רבים, אולי הרוב של הישראלים, חשים שהם עצמם הקורבן, ושהפלסטינים המקדשים את המוות ולא את החיים הם המקרבן. תחרות הסבל והקורבנות נמשכת זה זמן רב מדי. זה הנרטיב המשותף שאיתנו כבר 76 שנה, וה"הישג" היחיד שלו הוא הסלמת האיבה והסכסוך בינינו.
איך נפרוץ את מעגל הקסמים הזה? כאמור, בעולם אידיאלי הצעד הראשון ליציאה ממנו היה צריך לבוא מהצד החזק. מאחר שאיננו חיים בעולם כזה, אני סבור שפריצת הדרך יכולה לבוא דווקא מקולות פלסטיניים – קוהרנטיים, רציונליים – קולות משכנעים שמדברים שלום. אני מכיר פלסטינים שמדברים באומץ בשפה הברורה הזאת – הם רואים את עצמם כנושאים באחריות על ההתקפה המזוויעה של חמאס ב-7 באוקטובר היות שהיא נעשתה גם בשמם, ומגנים בנחרצות ובלי סייג את חמאס שחצה קווים אדומים מוסריים במעשיו. אבל הם גם מזכירים לישראלים שגם ישראל עברה קווים אדומים מוסריים בסכסוך הזה.
אותם פלסטינים אמיצים אומרים שכמוסלמים (שהם הרוב הגדול של הפלסטינים) הם חייבים, לפי הכתוב בקוראן, להכיר בעובדה שיהודים תמיד היו בארץ ישראל, ושאכן הזיכרון ההיסטורי היהודי והדת היהודית שייכים למקום הזה בין הנהר לבין הים. אך הם גם מזכירים שהיהודים לא היו כאן אף פעם לבד – תמיד היו אחרים, ושהיום האחרים הם הפלסטינים. הם מודים באומץ וביושר שמעולם לא היו לפלסטינים מנהיגים ראויים; שבמאה השנים האחרונות היו להם בעצם שלושה מנהיגים כושלים: חאג׳ אמין אל חוסייני, יאסר ערפאת ומחמוד עבאס – שלושתם כשלו בהבאת העם הפלסטיני לחיים בחירות, בדמוקרטיה ובכבוד. הם טוענים שהפלסטינים זקוקים היום למנהיגים חדשים צעירים, לא מושחתים שמאמינים בדמוקרטיה, דורשים בחירות ומדברים בשפה של שלום.
אני יודע שהקולות האלה קיימים בפלסטין. אני שומע פלסטינים שמבינים ויודעים שאם לישראל לא יהיה ביטחון, לפלסטינים לא יהיו חירות וכבוד, ושאם לפלסטינים לא יהיו חירות וכבוד, לישראל לא יהיה ביטחון. האנשים האלה מדברים אל הלבבות של הישראלים ואומרים "אנחנו מכירים בסבל של העם היהודי, במיוחד בשואה, ואנחנו מכירים בטראומות של העם היהודי במשך כל הזמנים. איננו רוצים להרוג את היהודים או להחריב את מדינת ישראל. אנחנו רוצים להשתחרר מהכיבוש ולבנות את מדינתנו בכבוד ובחירות – לצד מדינת ישראל ולא במקומה".
היה נבון מצד הפלסטינים הללו אילו גם הצהירו שהורדת חמאס משלטונו היא חובה לא רק עבור ישראל והיהודים, אלא למען הפלסטינים ושאיפתם לחיי חירות וכבוד; ואילו אמרו מפורשות כי במדינת פלסטין צריך להיות שלטון אחד, דמוקרטי, שיהיה הריבון היחיד הרשאי להפעיל כוח, ושלא תהיה שום מיליציה חמושה המסכנת את השלום. פלסטינים אלו יכולים בקלות לצטט אמירה חשובה מתוך מגילת העצמאות הפלסטינית מנובמבר 1988 (בתרגום חופשי):
״מדינת פלסטין תהיה מדינה שוחרת שלום, שתקפיד על עקרונות הדו-קיום בדרכי שלום, ותצטרף לכל המדינות והעמים על מנת להבטיח שלום קבע, שיבוסס על צדק וכיבוד זכויות לכול ויתרום לפוטנציאל הרווחה של האנושות; פלסטין תהיה מדינה שתחרות שתתקיים בה תהיה על מצוינות, ושבה אמונה בעתיד תבטל את הפחד של אלה שצודקים ושהצדק הוא הדרך היחידה לחיים.״
מילים מעוררות השראה אלו של מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, צריכות להיות כוכב הצפון של הפלסטינים שיהיו נציגיו של דור חדש – שלא ישכח את עברו מצד אחד, ומצד אחר יפנה מבט ממוקד לעבר מטרה בהירה של חיים בחירות ובכבוד, קוד התנהגות מוסרי של צדק ותחושת מציאות חדה וברורה. הפלסטינים של הדור החדש צריכים להבין שכדי להשיג את מטרתם, לא די להיות צודקים, צריך גם להיות חכמים, ושלהיות חכם במקרה הזה פירושו להביס את הפחד הישראלי, לא את ישראל.
شارك برأيك
מכתב פתוח לקורא הפלסטיני