ישראל.. האם יש הפסקה עם עצמו?

נראה חריג כאשר מאמר נכתב לישראל, לא רק להנהגתה הפוליטית ולמוסדות החקיקה, השיפוט והביטחוני שלה, אלא לחברה הישראלית כולה, בתקווה שאדם רציונלי מביניהם יקרא את המאמר הזה, אשר עלול לגרום לו לנקוט בהפסקה, שלדעתי משמעותה פעם אחת חשיבה מחודשת, האחת היא אופי המדיניות שנוקטות ממשלות ישראל השונות ויכולתן להשיג את יעדי המדינה או לא.

אני מתחיל את המאמר בהתייחסות למעגלי קבלת ההחלטות והקבלת ההחלטות החשובים ביותר בישראל, ואני מתכוון לממשלה הנוכחית בלי קשר להיותה אחת הממשלות הקיצוניות ביותר בתולדות המדינה, כפי שהוכרה על ידי האופוזיציה הישראלית. במגזרים רבים בחברה הישראלית, אני מכיר בכך שכל ממשלה בעולם שואפת להשיג את האינטרסים של אנשיה, אבל השאלה שתישאל כאן מופנית בעיקר לקואליציה השלטת: האם המדיניות הנוכחית שהיא נוקטת משיגה את האינטרסים של עם ישראל בביטחון, יציבות ושגשוג? או האם ההפך הוא הנכון?

הרשו לי להיכנס לעומק העניין ולבקש מישראל להגדיר את המטרות הטבעיות שהיא מבקשת להשיג כאן אתנדב ואנסה להגדיר את המטרות החשובות ביותר, שמבחינתי, מיוצגות על ידי ה. מטרות כביכול של כל מדינה, שהן ביטחון, יציבות, פיתוח ופיתוח בתחומים שונים, ולמדינה תהיה מעמד משלה במישור האזורי והבינלאומי, ולכל מדינה יש את הזכות לנוע כדי להשיג את מטרותיה , אך בהתאם להוראות המשפט הבינלאומי ומבלי להפר את זכויותיהם של אחרים.

מנקודת מבט זו, אני קורא לממשלת ישראל לקחת הפסקה רצינית ולשאול את עצמה שאלת מפתח: האם היא הצליחה, לאחר קרוב למאה או רבע מאה מאז קום המדינה, לחיות כרגיל בסביבתה האזורית ? או שמא עדיין, אחרי עשרות שנים, חיים במצב מלחמה כאילו המצב לא השתנה הרבה מ-1948 ועד עכשיו? את התשובה הזו אשאיר למקבלי ההחלטות בישראל, ואני קורא להם לתת מענה כנה, הרחק מתנשאות וקיצוניות, שיהיו להן השפעות שליליות חסרות תקדים על עתיד המדינה.

בהקשר זה עלי להיות ישיר ומפורט יותר בפנייה לישראל במונחים הבאים: מה אופי ההימורים עליהם היא מהמרת? מהם היסודות שעליהם היא מבססת את עמדותיה הקיצוניות? האם אתה חושב שהאלמנטים החיצוניים התומכים בו יישארו במקומם לנצח? האם לא הרווחנו מההשפעות הרצופות של מלחמת עזה, שחשפה בבירור שתמיכה חיצונית אינה ולא תהיה מה שהייתה קודם? האם העניין הפלסטיני, שמנסים שנים רבות לדכא, נגמר? או שמא היא חזרה לאור הזרקורים בכוח, ללא קשר להשלכות שיגרמו לה בעתיד? האם גורם הזמן יהיה אינטרס שלו בטווח הבינוני והארוך, בעיקר מבחינה דמוגרפית, כמו גם בהיבטים כלכליים, מדיניים וצבאיים, שישתנו לחסרונו עם הזמן? האם אתה חושב שהיא תישאר ללא הגבלת זמן המדינה היחידה באזור שמחזיקה בנשק גרעיני? או אפילו עליונות צבאית על מדינות ערב ביחד? האם אתה רואה שהסיכויים להשתלבותו במערכת האזורית מתקרבים כפי שקיוותה? או שזה מתרחק כצפוי? האם הסכמי הנורמליזציה הערבים סיפקו לה את הביטחון, השלום וההתקדמות הכלכלית שהיא מבקשת? או שאולי אמנות אלו יושפעו לרעה לאורך זמן?

האם החלום לשלום עם סעודיה הפך לאפשרי? או שזה הפך לבלתי ניתן להשגה והוא יושג רק בתנאים שאולי לא תוכל ליישם, וכך תאבד את אחד ההישגים החשובים ביותר שאתה מבקש להשיג בשלב הבא? האם ישראל יכולה לחיות באקלים מתוח במיוחד זה בחזיתות שונות לתקופות ארוכות? עד כמה המדינה יכולה לשאת את הלחצים והדלדולים הללו הנגרעים מאוד ממאזנה בכל הרמות הפנימיות והחיצוניות?

האם מצבה האזורי והבינלאומי של ישראל היה הופך לשלילי כל כך עכשיו אם הנושא הפלסטיני היה מוצא את דרכו לפתרון? האם המלחמה הנוכחית בעזה ויצירת דורות עוינים וסביבה אזורית הנזהרת ממנה, כמו גם המדיניות שהיא נוקטת בגדה המערבית ובירושלים, ישיגו את הביטחון שהיא מבקשת? האם ישראל במצבה הנוכחי מסוגלת להשתלב במערכת האזורית ולהגיע לנורמליזציה ערבית נוספת? איפה החזון הישראלי לפתרון הדילמה הפלסטינית?

לפיכך, אני קורא למקבלי ההחלטות בישראל לשקול מחדש את חישוביהם לפני שיהיה מאוחר מדי למרות כל המתיחות הנוכחית, עדיין יש הזדמנות לפתוח דף חדש בתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי שמתחיל בפתרון. הנושא הפלסטיני למרות שיש הרואים בכך אידיאלי, והם צודקים בכך, זה עשוי להיות ישים בתנאי אחד, שהוא שלישראל יש קודם כל רצון אמיתי לשלום, בהתחשב בכך שהיא המדינה היחידה בעולם. שעדיין מסרב להקים מדינה פלסטינית תחת טענות לא מוצדקות ואשליות של התרחבות שלא יתממשו.

בסופו של דבר, נקודת המוצא הנכונה ואף היחידה, לדעתי, היא הצורך שישראל תשתכנע שהמשך המצב הנוכחי לא יהיה לטובתה, ושאין מקום לאף ממשלה ישראלית אלא לשים את תהליך השלום בראש סדר העדיפויות שלו אם ברצונה להשיג את האינטרסים של אנשיו, אבל אחרת הוא ימשיך להסתובב במעגל קסמים של חוסר ביטחון ויציבות, ולא יצליח להשיג את מטרת ההשתלבות באזור, לא משנה כמה חזק כוחו הצבאי או כמה זמן הכיבוש שלו. היא גם תישאר שבויה במפלגות קיצוניות וצרות אופקים, המעוניינות רק בקולות תומכיה, למרות ידיעתה שמדיניות זו מובילה את המדינה אל הלא נודע.

..........

האם מצבה האזורי והבינלאומי של ישראל היה הופך לשלילי כל כך עכשיו אם הנושא הפלסטיני היה מוצא את דרכו לפתרון? האם המלחמה הנוכחית בעזה ויצירת דורות עוינים וסביבה אזורית הנזהרת ממנה, כמו גם המדיניות שהיא נוקטת בגדה המערבית ובירושלים, ישיגו את הביטחון שהיא מבקשת? האם ישראל במצבה הנוכחי מסוגלת להשתלב במערכת האזורית ולהגיע לנורמליזציה ערבית נוספת?