הקורא המשתוקק שאני

אתמול, המהדורה החדשה שלי (A Fifth Dimension/Tones Drawn from the Earth's Symphony) ראתה אור בטקס הכרזה וחתימה במוזיאון הלאומי לאמנויות יפות.

זהו הספר העשרים וארבעה שלי בקריירה המשתרעת על פני רבע מאה. אבל זה לא ספר. במקום זאת, זו מסיבת צבעים שנתנה לי אמא שלי כדור הארץ.

את המונח "מימד חמישי" שאלתי מדודתי, פיזיקה, כפי שאני מכנה זאת, שהייתה ההתמחות האקדמית הראשונה שלי לפני שנסחפתי לחופי התקשורת המודרנית, העיתונות והאקדמיה. זה מתייחס לזמן הדמיוני שיכול לנוע לכל הכיוונים, בשונה מהזמן האמיתי שזז הישר מההווה לעתיד. זוהי העלאת הדמיון שלי, כפי שאני רואה אותו כמקביל לידע, אם לא חשוב ממנו. בהתענגות על חיינו ולכידת צבעיה.

מניסיוני, אני שואבת בעין הלב גוונים מהסימפוניה של כדור הארץ. להיקרא כפי שהצופה רוצה בעיניו ובדמיונו. מבעד לעדשת המצלמה של הטלפון הנייד שלי, אני רואה את הפרח ישן בסלע, את האבן נופלת מעץ, את הענן עולה עם מעיין, ואת הגחלת מזילה דמעה אני רואה את כולם כשירים שמעשירים את חיינו , להכפיל אותם, ולקרב אותנו להתאהב בהם או בהם.

והנה אני משלים את הפרויקט שלי, "תרבות הפרחים", שאני רואה אותו כממחיש את חיי ונותן להם את המשמעויות שרציתי כשהתנגחתי בכל ליבי עם אמי, כדור הארץ, לפני יותר מעשור "תיק הרועה ” הייתה אנציקלופדיה שבעזרתה ניסיתי למשוך את דמיונם ולבם של אנשים לטבע, לקסם שלו וליכולת שלו להזרים אלינו אנרגיה.

ב"מימד חמישי", או באלבום או בקונצרט הצבעוני הזה, תפסתי, במבט מונחה לב, תמונות של פרחים, עצים, אבנים, מים, אש ואוצר המילים הכללי של כדור הארץ; בפומבי תרמתי, ולו במעט, להעשרת טעם אסתטי המרחיב ומעמיק את מרחב חיינו כך שנוכל לקבל את צלילי הסימפוניה הזו, ולהיות מסוגלים להגן על בעליה מפנינו.

תמצאו פרצוף מחייך על גזע עץ לזאב, או תרגישו עץ ישן על גזע סלע או בעלים של מי העמק, או תקראו על נווה מדבר קטן שנוצר בעקבות דהיית גחלת בקצה. של אפר. או אולי תגלו שתוכלו להציע גוונים מרווחים יותר שאתם מציירים עם הלב והדמיון מאוצר המילים שאנחנו רגילים לא לראות בעודנו איתנו.

העולם שלנו חולק שלושה מימדים: אורך, רוחב וגובה, והוא שקוע בזמן כממד רביעי, נצחי, בעוד שנשמתו של הנמען הופכת למימד חמישי המוסיף ייחודיות לכל צילום, תמונה, מילה, טון או מכה נצחית של צֶבַע.

לכן אני חוזר ואומר: אני הקורא של הכמיהה, אני מרגיש פרצוף שבורח מסלע התשובה, ועולה על גדותיו ברוך בצמא הנמלים, וממטיר מקום לתחנות הנשפכות. דבורה מתפלשת בתאוות הצוף, שיר שנשרף בדופק המים, אנחת השמש הנמוגה עם געגועיהם של עפרונים. אני שבלול ענבים שהפך ליין, יום שעולה על גיבנת הכאב, חונק מנגינות בסוף הלילה, ומפרה צבעים ואחריו סימפוניה של החיים.

בעין הלב, אני שואב צלילים מהסימפוניה של כדור הארץ; להיקרא כפי שהצופה רוצה בעיניו ובדמיונו.