עם עלות השחר של יום שני עצר כוח צבאי ישראלי צעיר פלסטיני שניסה לחצות את מכשולי הגבול ברצועת עזה.

לדברי דובר צבא ישראל, הצעיר נעצר בגבולות מרכז רצועת עזה, מה שמעיד כי אין ברשותו נשק והוא הועבר לחקירה.

כוחות הכיבוש הישראלי פתחו, עם עלות השחר ובבוקר יום שני, במסע מעצרים ופשיטות באזורים נפרדים בגדה המערבית וירושלים הכבושה.

לפי מקורות מקומיים, כוחות אלו עצרו את העורך, השייח' ריז'ק אל-רג'וב, וג'מאל מוחמד דודין, לאחר שהסתערו על ביתם בעיירה דורה, דרומית לחברון.

בתוך כך, כוח מיוחד עצר את הצעיר, מוחמד בהא עיאש, מביתו במחנה ג'לזון, מחוז רמאללה.

בשכם, שני הצעירים, עבד אל-מג'יד עיסא המאייל וקטאיבה המאייל, נעצרו במהלך הפשיטה על העיירה ביתא.

בזמן שכוחות הכיבוש הסתערו על כמה שכונות בעיר העתיקה, פשטו על ביתו של השהיד ואדיח אל-חוח ובית קפה, הרסו את תכולתו וירו לעבר הצעירים כדורים חיים וגז רעיל, מה שהוביל לפציעתו של צעיר עם כדורים חיים בכף הרגל.

בבית לחם עצרו כוחות הכיבוש 3 צעירים, מאהר אל-וואלאג'י, יאזן עיאד ואיברהים עיאד, כולם ממחנה דיישה.

בג'נין נורה צעיר ועשרות אחרים נחנקו מגז רעיל, במהלך כוחות הכיבוש הישראלי הסתערו על העיירה זבאבאדה.

בירושלים הכבושה עצרו כוחות הכיבוש את הצעיר סדאם בדואן, לאחר שפשטו וערכו חיפוש על ביתו בעיירה בידו.

ישראל היא הבית שבחרתי לחיות את חיי בו. החלטתי שאהפוך את ישראל לביתי כבר בגיל 16. בגיל 22 עליתי ארצה מניו יורק, ומעולם לא התחרטתי על החלטתי. ישראל אף פעם לא הייתה מדינה מושלמת, אף מדינה אינה מושלמת, אבל כשעליתי לישראל ראיתי בה ארץ של תקווה והזדמנויות, והיום אני מתקשה מאוד לראות זאת. בין סיום לימודיי בתיכון ובין תחילת לימודיי באוניברסיטה באתי לארץ בשנת 1975-1974 במסגרת התוכנית החד-שנתית של תנועת יהודה הצעיר, ובה חצי שנה חייתי בקיבוץ עין חרוד וחצי שנה הייתי בלימודים בירושלים. ממדריכיי בתנועה למדתי אז שעלייתנו המתוכננת לארץ אין משמעותה רק שינוי כתובת, אלא שינוי במהות חיינו מתוך מחויבות אישית לעזור להפוך את ישראל למדינה טובה יותר. באותה שנה למדתי שישראל ניצבת בפני שלוש בעיות קרדינליות: פערים ומצוקה כלכליים-חברתיים בין אזרחים (הפערים היו אז בעיקר בין יהודים אשכנזים למזרחים), מעמד האזרחים הערבים של ישראל (אחד מכל שישה ישראלים היה אז ערבי; באותן שנים כינינו אותם "ערביי ישראל"), ושאלת עתיד השטחים הכבושים והיחסים עם העם הפלסטיני שחי תחת ממשל צבאי ישראלי.

הנושא שעניין אותי ביותר היה השאלה הפלסטינית עוד לפני עלייתי ארצה. כסטודנט באוניברסיטה בארצות הברית התחלתי ללמוד ולקרוא עליה, ולפגוש פלסטינים וערבים אחרים כדי לנסות להבין מה הם בעצם רוצים. ביקרתי במשרד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בניו יורק, שהיה אז במעמד של ארגון משקיף באו"ם. נפגשתי עם שגריר אש"ף באו״ם והצעתי לו שהארגון יכיר בישראל ויקבל פתרון של הקמת מדינה פלסטינית על השטחים שישראל כבשה במלחמת יוני 1967. תשובתו הייתה "על גופתי המתה; אתם היהודים גנבתם את אדמתנו, ואנחנו ניקח אותה בחזרה". אף שתגובתו לא הייתה בלתי צפויה, היא הייתה מדכאת. בלב ליבי סברתי שיום יבוא ואש"ף יתמודד עם מציאות קיומה של ישראל, ויחליט שעדיף לפלסטינים לשחרר חלק מאדמתם מאשר להישאר בלי כלום. כשעליתי לישראל ב-1978, החלטתי שעד שהנושא הפלסטיני "יבשיל" אקדיש את מרצי לעזור ליצור ישראל דמוקרטית ושוויוניתיותר באמצעות ניסיון לשפר את היחסים בין אזרחיה היהודים והערבים. הצטרפתי לארגון מתנדבים בשם "ניצני שלום", והלכתי לגור ולעבוד בכפר הערבי כפר קרע במשך שנתיים.

מניסיון עבודתי בהתנדבות בכפר קרע הסקתי שיחסי יהודים-ערבים בישראל חייבים להיות באחריותה של המדינה, שמתפקידה להבטיח שוויון מלא בין האזרחים משני העמים, וששיפור היחסים בין אלה לאלה אינו צריך ליפול על כתפי ארגונים של החברה האזרחית. כתבתי מכתב לראש הממשלה, מר מנחם בגין, ובו הצעתי שמדינת ישראל תעסיק אנשים בנושא הזה כעובדי מדינה רשמיים. ראש הממשלה בגין ענה למכתבי והוזמנתי לירושלים לפגישה עם היועץ שלו לענייני ערבים. מאותה פגישה הופניתי לשר החינוך מר זבולון המר מהמפד''ל, המפלגה הדתית לאומית, והתקבלתי לעבודה במשרד לאחר שבסיועו של חבר הכנסת מוחמד וטד ממפ"ם נמצא בתקציב המדינה סעיף למימון תפקידי. התחלתי לעבוד במשרד החינוך כעובד מדינת ישראל הראשון, שתחום אחריותו הוא קירוב בין יהודים לבין ערבים אזרחי המדינה – הייתי בחור צעיר, עולה חדש וקיבלתי תפקיד בכיר במשרד החינוך! אליעזר שמואלי, מנכ״ל המשרד פתח לפניי את מסמך המדיניות של המשרד ״חוזר המנכ״ל״, ובאמצעותו הוא אפשר לי להשפיע על מדיניות החינוך של מדינת ישראללעידוד בתי ספר יהודיים וערביים להשתתף במפגשי תלמידים. נאבקתי על תקציבים לשם סיוע לבתי ספר בקיום המפגשים, ובסופו של דבר קיבלתי כסף לעבוד איתם. עם נווה שלום - ואחת אלסלאם, היישוב היהודי-הערבי שנוסד לא מכבר, פיתחנו תוכנית הדרכה להנחיה משותפת של מנחים יהודים וערבים, ובחוזר המנכ״ל עודדתי בתי ספר לקיים מפגשי תלמידים ביישוב חדש וייחודי זה. עם מר אלוף הראבן ממכון ון ליר, הקמנו ועדה ממלכתית של משרד החינוךלהערכת החינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום (המונח "דו-קיום" הומר מאוחר יותר ל"בניית חברה משותפת"), שבראשה עמד סמנכ"ל המשרד מר אריה שובל,ואני הייתי חבר בה. ההמלצה האופרטיבית העיקרית שלנו הייתה להקים במשרד החינוך מחלקה לחינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום, וזו יושמה בידי שר החינוך הבא, נשיא ישראל לשעבר מר יצחק נבון. באותה תקופה שבה הוקמה המחלקה אני הקמתי את המכון לחינוך לדו-קיום יהודי-ערבי, שנרשם כעמותה, וניהלתי אותו בשיתוף עם משרד ראש הממשלה ומשרד החינוך במימון של קרן הנס זיידל הגרמנית.

סברתי אז, ובמשך שנים רבות לאחר מכן, שישראל תוכל למלא את דרישתההגדרה שלה כמדינה הדמוקרטית של העם היהודי בתנאי שהעם הפלסטיני יוכל לחיות במדינתו העצמאית בשטחים שנכבשו בידי ישראל ב-1967.האינתיפאדה הראשונה והכרזת העצמאות הפלסטינית שלאחר מכן בנובמבר 1988 תמכו בעמדתי. בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת בא לעולם תהליך השלום ואיתו הבסיס לשלום עתידי – פתרון שתי המדינות. סברתי גם שלא מוסרי ולא צודק שאנחנו, היהודים שסבלנו מרדיפות כה רבות, נתייחס לעם הפלסטיני באותה צורה שבה התייחסו אלינו. יתר על כן, מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית עבור ישראל בקהילה הבינלאומית – היה בשלום ישראלי-פלסטיני היגיון ברור, והוא היה ללא ספק אינטרס של ישראל.

אבל נכשלנו. לא עשינו שלום. המדינה הפלסטינית לא קמה. ההתנחלויות התרבו והתרחבו. הכיבוש הישראלי התפשט והעמיק, והפלסטינים סובלים מידי ישראל בדרכים שאף בן אנוש המביט באובייקטיביות על המצב אינו יכול לקבל. נכון, לישראל ישנה הזכות להגן על עצמה, אך בעיניי ובעיני אחרים השותפים לדעתי הגנה זו אינה יכולה לכלול שלילת זכויות פוליטיות, אזרחיות וזכויות אדם ממיליוני אנשים. הטרגדיה שלנו היא שלעת עתה דווקא המתנגדים לשלום עם הפלסטינים ניצחו. פתרון שתי המדינות כנראה כבר אינו בר קיימא, אבל היעדרו אינו מוחק את העובדה הבסיסית והבהירה שמיליוני יהודים ומיליוני פלסטינים חיים על פיסת האדמה הקטנה הזאת שבין הנהר לים. העובדה הזאת הפכה לעניין קיומי, היום יותר מאי פעם. אבל אני מסרב להיכנע לייאוש. הישרדותנו כעם תלויה בעשיית שלום עם העם הפלסטיני יותר מאשר בכל דבר אחר. גם אם אין כעת פתרון ברור ומוגדר לסכסוך הזה, אמשיך לפעול בכל יום כדי לנסות לעזור לכולנו למצוא את הדרך חזרה לשולחן המשא ומתן ובחזרה לתקווה שיום אחד נחיה בשלום.

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפושדרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילובפיתוח כלכלי בפתרון הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניףהמזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICC - International Communities Organization). חבר מייסד שלמפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.

התגלו חילוקי דעות ישראלים בנוגע להתערבות השב"כ בתיק הפשעים המתגברים מתחילת השנה בקרב הפלסטינים בתוך ישראל.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, קיים ישיבת חירום כדי לדון בהתערבות השב"כ בפרשה המתדרדרת במהירות זו, במיוחד עם העלייה במספר הפשעים בימים האחרונים.

לפי הודעת לשכת נתניהו, נתניהו הנחה את ההיערכות לשלב את השב"כ במאבק בפשיעה זו, ולגבש צוות ללימוד הנושא, לאור ההבדלים בשילוב מלא של הסוכנות במלחמה בפשיעה.

ראש השב"כ, רונן בר, וכן היועצת השיפוטית, גלי ביהרב מאיארה, התנגדו לשילוב מלא של השב"כ בטיפול בעבירות אלו, והזהירו כי הדבר עלול "לפגוע בדמוקרטיה", בעוד מה שמכונה השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, התעקש לשלב את הסוכנות בתיק. לפי האתר העברי, ynet.

גדי אייזנקוט, לשעבר הרמטכ"ל של צבא ישראל, וכיום חבר כנסת מטעם "המחנה הלאומי", חשף פיגוע מסיבי שביצע כוחותיו בעת שהיה בראש תפקידו, בשנת 2015, נגד דאעש. במדינה שכנה, מה שהוביל למאות הרוגים ופציעות מהארגון.

אייזנקוט אמר במהלך מושב במכון למחקרי ביטחון לאומי: המערכה נגד המדינה האיסלאמית הייתה אינטנסיבית ביותר במדינה אחת, ותוצאותיה במקומות מסוימים היו מעבר לכל דמיון, מבחינת סוג המבצעים והפיגועים שהיו. בוצעו, וחלק מהפעולות בוצעו על ידי יחידות צבאיות שונות בצבא, מכוחות הצבא, חיל האוויר, יחידות מיוחדות וקשרי חוץ.

הוא הוסיף: תופעת דאעש קיבלה אצלנו תפנית ב-2015, אז התרחש אירוע במקום מסוים והתבקשנו לבצע פיגוע, וביצענו פיגוע גדול יחסית ופגענו במספר רב של גורמי דאעש.

והמשיך: אין הרבה מדינות בעולם שיודעות לאתר מטרות בגודל של פלטפורמה ולשים טיל על מטרה ברדיוס של 1,000 קילומטרים מסביב לישראל.. האמריקנים ראו את זה, ומי שיודע טוב יותר. היקף העבודה של הצבא הישראלי בכל המזרח התיכון הם אנשי דאעש כי הם שילמו את המחיר של מאות הרוגים ופצועים, והם ידעו מי מבצע את הפעולות הללו.

ולפי ערוץ 12 העברי, ההערכות, לפי העיתון "ניו יורק טיימס" דאז, הצביעו על תקיפות שביצעה ישראל בסיני לבקשת מצרים, במיוחד לאחר הפלת המטוס הרוסי על ידי דאעש ב-2015. וכי ייתכן שהמתקפה המאסיבית הייתה זו שכוונה למאות אנשי דאעש לאחר שתקפו עשרות אתרים צבאיים. הצבא המצרי אבד אבדות כבדות לאחרונים.

ביום ראשון בערב אישרה ועדת שרים ישראלית תיקונים להצעת חוק שמטרתה גביית קנסות כספיים שהונפקו נגד פלסטינים בגדה המערבית.

בערוץ 7 העברי נמסר כי מה שמכונה ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת החוק, שעניינה בעיקר לגביית קנסות המוטלים על ידי בתי המשפט הצבאיים בגדה המערבית כדי להעבירם לאוצר ממשלת ישראל.

באישור ועדת השרים לחוק הגיוס, הוא יועבר בהמשך להצבעה על מליאת הכנסת.

צבא הכיבוש הישראלי הודיע, ביום ראשון, כי מפקד אזור הדרום כביכול בכוחותיו, אליעזר טולדנו, ביקר מוקדם יותר היום בבירת מצרים, קהיר.

לפי הודעת צבא הכיבוש, הן בעברית והן בערבית, כי ראש היחסים הבינלאומיים בכוחותיו, אבי דוורין, וקצין נוסף משירות הביון, ליוו את טולדנו בביקורו בקהיר.

והוא ציין כי המטרה היא להמשיך בחקירה המשותפת עם גורמי צבא מצרים בפעולת השוטר המצרי, מוחמד סלאח, שהרג 3 חיילים ישראלים לפני מותו בשלישי ביוני.

הוא ציין כי החקירה המשותפת החלה ביום התאונה כאשר משלחת הכוללת בכירי צבא מצרים ביקרה במקום התאונה בישראל, שכן החקירה המשותפת נמשכת בימים אלה, ושני הצדדים הביעו את מחויבותם לבצע -חקירה מעמיקה והגעה לאמת. כפי שנאמר בהודעת צבא הכיבוש.

ביום ראשון בערב הטיל חמאס על הכיבוש הישראלי אחראי להפצת הפשיעה בפנים הכבושים, וקרא לתושבי הפנים להגן על שלום האזרחים ועל אחדותם הלאומית מול תוכניות הכיבוש.

בהצהרה של חמאס נמסר: "אנו עוקבים בדאגה רבה אחר סדרת הרציחות והפשעים בקרב עמנו, אשר מתחילת השנה הביאו ליותר מ-100 קורבנות, על רקע הזנחה מכוונת של המשטרה וכישלון של רשויות הכיבוש. להתערב כדי לעצור אותם, אלא שתיקתם על כניסה והפצה של נשק". בין כנופיות וקבוצות פשע מאורגן ומעורבות שירותי הביטחון הישראליים בהם.

והיא קראה להמוני עמנו בתוך המולדת הכבושה ולמוסדות הלאומיים, האישים והכוחות בה להפעיל במהירות את תפקידם הלאומי והדתי כדי למנוע את הסלמה של הפשעים הללו, ולהחמיץ את ההזדמנות לכיבוש המכוון את אחדות עמנו.

חמאס אישר את תמיכתו המלאה בכל המאמצים שמטרתם לעצור את המעשים הזרים הללו נגד עמנו, תוך שימת דגש על אחדותנו בהגנה על הפרויקט הלאומי הפלסטיני שלנו ובהקמת המדינה הפלסטינית העצמאית שלנו עם אל-קודס אל-שריף כבירתה.

מנהיג האופוזיציה הבריטית קייר סטארמר דרש ביום ראשון בחירות כלליות לאחר ששלושה חברי פרלמנט שמרנים, כולל בוריס ג'ונסון, פרשו מהפרלמנט בשל חקירת "המפלגת", כלומר מפלגות המתארחות במטה הממשלה תוך הפרה של מגבלות בריאות הקשורות לקוביד-19.

סטארמר, שעומד בראש מפלגת הלייבור, אמר בציוץ כי ראש הממשלה רישי סונק צריך "לכנס לבחירות ולתת לציבור להחליט על 13 שנות כישלון של המפלגה השמרנית".

הוא הוסיף, "הפארסה הזו חייבת להיפסק ולאנשים נמאס מממשלת טורי מושחתת ומראש ממשלה חלש שאף אחד לא הצביע עבורו".

ביום שישי הודיע ג'ונסון על התפטרותו מהפרלמנט על רקע החקירה הפרלמנטרית על שערוריית "שער המפלגה".

ג'ונסון, בן 58, אישר כי החלטתו נכנסת לתוקף באופן מיידי, מה שמחייב עריכת בחירות משנה שיפעיל לחץ פוליטי יותר על ראש הממשלה הנוכחי רישי סונק.

שנה לאחר הרחקתו מרחוב דאונינג ביוזמת הרוב, לאחר שלוש שנות השלטון שהיו עדות לשורה של שערוריות, ג'ונסון נותר כפוף לחקירה פרלמנטרית כדי לקבוע האם הטעה את הפרלמנט בתיק "המפלגת".

ועדת חקירה פרלמנטרית חייבת לקבוע אם ג'ונסון שיקר לפרלמנט כשאמר שוב ושוב כי כל ההגבלות הבריאותיות הקשורות לקוביד מכובדות במושבה של ממשלת בריטניה.

"אני עצוב מאוד לעזוב את הפרלמנט - לפחות לעת עתה - אבל מעל הכל אני מתרעם על כך שנאלצתי לעזוב בצורה כל כך לא דמוקרטית", אמר ג'ונסון, והאשים את הוועדה ב"הטיה בוטה".

התפטרותו של בוריס ג'ונסון תוביל אוטומטית לבחירות משנה במחוז הבחירה שלו בצפון מערב לונדון, שם זכה ברוב של לא יותר מאלפי קולות בודדים.

ואחת מבעלי בריתו הקרובים ביותר, שרת התרבות לשעבר, נאדין דוריס, שעדיין הייתה חברת פרלמנט, התפטרה, בעוד שאחרת, נייג'ל אדמס, התפטרה בשבת.

לפיכך, יהיו בחירות מקומיות בעלות סיכון גבוה בשלושה אזורי בחירה או יותר אם בעלות בריתו של ג'ונסון ימשיכו להתפטר.

כך, ראש הממשלה רישי סונק, המכהן בתפקיד מאז אוקטובר, עומד בפני מבחני בחירות שנראים קשים בתקופה שבה סקרי דעת קהל מראים ירידה משמעותית לשמרנים לאחר 13 שנים בשלטון.

בתחילת מאי ספגו השמרנים הפסדי ענק בבחירות המקומיות באנגליה.

משרד הפנים והביטחון הלאומי בעזה פרסם היום, יום ראשון, פרטים על מות הקדושים של סגן חאלד מוסלה, שנורה למוות על ידי אחד המפורעים, בעת מילוי תפקידו באכיפת החוק במחנה הפליטים נוסייראת במרכז הרצועה. רצועה, בשבת בבוקר.

מהמשרד נמסר בהודעה לעיתונות: "בבוקר אתמול, שבת, המקביל ל-10 ביוני 2023 לספירה, בשעה (9:27), יצאה סיור ממחלקת ההוצאה לפועל של משטרת מחנה נוסייראת במרכז רצועת עזה. בשליחות סדירה ליישום מספר צווי מעצר שניתנו נגד מספר מבוקשים. צווי מעצר שניתנו על ידי בתי המשפט על רקע מספר תיקים, ביניהם (עיסאם סולימאן אלנבאהין), בן 33, נגדו (11) הוצאו צווי מעצר במקרים של גניבה.

והוסיפה: "כשהסיירת המשטרתית הגיעה לביתו של המבוקש "אל-נבאהין" כדי לעצור אותו, הוא נמלט מאחורי הבית ושני חברי הסיירת עקבו אחריו, אחד מהם היה סגן השהידים ( חאלד מוחמד מוסלה); על מנת לעצור אותו, אך הם הופתעו מכך שירה ישירות לעברם והוא נמלט. הם נמלטו, והכדורים פגעו בבטנו של השהיד "מוסלה" מה שהוביל למותו.

והמשרד המשיך: "מיד הזעיקה המשטרה, סגרה את זירת התאונה והחלה בחיפושים ומעקבים למעצר המבוקש הנמלט, ותוך פחות משעתיים מהתאונה הצליחה המשטרה לעצור אותו. והיה ברשותו כלי הפשע, שהוא אקדח בקליבר (0.45), והוא הופנה." לחקירה והשלמת הליכים משפטיים.

היא רחמה על נפשו של שהיד החובה, סגן/חאלד מוחמד מוסל'ה (27 שנים) ממשכורות המשטרה הפלסטינית, והגישה למשפחתו ולקרוביו הנכבדים תנחומים ואהדה כנים, והדגישה כי תמלא את חובתה ואחריותה. כלפי משפחתו של השהיד כקדושת החובה הלאומית.

המשרד אישר כי פשע זה, שנדחה ונדחה על ידי כל שכבות החברה הפלסטינית, לא ישפיע על ביצועי המשטרה ושירותי הביטחון בתפקידם לאכוף את החוק ולשמור על שלום אזרחי וקהילה.

והיא הדגישה כי מי שתוקף שוטרים ואנשי ביטחון לא יחמוק מעונש, וכי יד הצדק תעניש את כל העבריינים והמתעסקים בביטחון עמנו.

מהמשרד נמסר כי ימשיך לנקוט בצעדים משפטיים נגד העבריין, "אל-נבאהין", על מנת להשיג צדק מהיר.

היא ציינה כי המשטרה ושירותי הביטחון ממלאים את חובתם לאכוף את החוק ולשמור על הסדר הציבורי מהווה שסתום ביטחון עבור עמנו וחברתנו, והדגישה כי שמירה על הביטחון היא חובה קדושה שלא יאפשרו לאף אחד להפריע להם לשאת. הַחוּצָה.

גורמים פלסטינים הדגישו את חשיבות ביקורו של הנשיא הפלסטיני אבו מאזן בסין, המגיע בהזמנת עמיתו הסיני שי ג'ינפינג, ושיבחו את היחסים הפלסטינים-סינים ואת תמיכתה של סין בעם הפלסטיני ובעניינו.

דוברת משרד החוץ הסיני הואה צ'וניינג הודיעה ביום שישי כי הנשיא עבאס יגיע לביקור ממלכתי בסין בין ה-13 ל-16 ביוני, בהזמנת נשיא סין שי ג'ינפינג.

הנשיאות הפלסטינית אמרה בהצהרה רשמית כי ביקורו של עבאס מגיע לרגל יום השנה ה-35 לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות הידידותיות ובמסגרת הלהט של ההנהגות הפלסטיניות והסיניות לקדם ולגבש יחסים דו-צדדיים חזקים. בכל התחומים.

בהודעה הוסיפו כי הנשיא עבאס ידון במהלך הביקור ופגישתו עם הנשיא שי בחיזוק היחסים הבילטרליים ויחליף דעות על ההתפתחויות האחרונות בעניין הפלסטיני ובנושאים אזוריים ובינלאומיים בעלי עניין משותף.

בתורו, השגריר הפלסטיני בסין, פאריז מהדאווי, אמר לרדיו הרשמי ((קול פלסטין)) כי סין מקבלת את הנשיא עבאס כמנהיג הערבי הראשון מאז תחילת השנה, מה שמעיד על עומק היחסים ההיסטוריים בין שני צדדים.

מהדאווי הוסיף כי הביקור נושא סמליות מיוחדת לפיה פלסטין נמצאת בסולם האינטרסים של ההנהגה הסינית, שכן היא הנושא המרכזי ליציבות אזור המזרח התיכון והמפתח ליחסיה עם העמים הערביים.

מהדאווי הוסיף כי היחסים בין פלסטינים לסין הם היסטוריים ויקבלו ממדים חדשים במהלך ביקורו של הנשיא עבאס, מכיוון שהצד הפלסטיני והסיני נמצאים בתהליך של העלאת רמת היחסים לרמה גבוהה מזו.

הוא ציין כי ביקורו של הנשיא עבאס יתמקד במספר היבטים, שהחשוב שבהם הוא המדיני, באמצעות קיום שיחות רשמיות עם הנשיא שי ויידע אותו על ההתפתחויות האחרונות בשטחים הפלסטיניים ועל האתגרים העומדים בפני הפלסטינים.

הוא המשיך ואמר כי הביקור יתמקד גם בהיבט השיתופי והפיתוח, ומבטא את שאיפתו של הצד הפלסטיני להביא חברות סיניות לעבודה בשטחים הפלסטיניים.

מהדאווי גם הביע את תקוותו שסין תמלא תפקיד חשוב בתהליך השלום באזור המזרח התיכון, במיוחד מכיוון שהיא נמצאת כעת בעוצמה באזור ויחסיה תופסים תאוצה רבה בכל הרמות, פוליטית, מסחרית וכלכלית.

סין הייתה אחת המדינות הראשונות שהכירו בארגון לשחרור פלסטין, ולאחר מכן הכירה בפלסטין, כך שביקורו של עבאס בסין יתמוך ביחסים החזקים הקיימים, לפי מהדאווי.

ביקורו של עבאס בא לאור הפסקת המשא ומתן לשלום עם ישראל מאז 2014, סירובן של ממשלות ישראל עוקבות לשבת ליד שולחן המשא ומתן, ולאור הביקורת של הפלסטינים על הממשל האמריקני על כך שלא מילא את תפקידו בחסות תהליך שלום.

עבדאללה עבדאללה, סגן הנציב ליחסים בינלאומיים של תנועת השחרור הלאומי הפלסטינית (פת"ח), מצידו אמר לכתבים ברמאללה כי ההנהגה הפלסטינית עובדת על גיוס בינלאומי מסין בשיתוף מדינות אחרות לחיזוק עמדות התומכות בימין הפלסטיני. לעצור את "ההפרות" שמבצעת ישראל בשטחים הפלסטיניים.

עבדאללה הוסיף כי סין נכנסה בתקיפות לאזור המזרח התיכון כשותפה מדינית וכלכלית של מדינות ערב, ולאחרונה הצליחה לתווך בין ערב הסעודית לאיראן, ועלינו להרוויח מהמאמצים הסינים לטובת המטרה הפלסטינית.

עבדאללה שיבח את עמדותיה של סין בתמיכה בעם הפלסטיני ובעניינו, וציין כי סין היא המדינה הלא-ערבית הראשונה שפותחת משרד לארגון השחרור של פלסטין, והיחסים בין שני הצדדים הם היסטוריים ומתפתחים כל הזמן לטובה.

עומר עוודאללה, עוזר שר החוץ הפלסטיני לאו"ם והארגונים המיוחדים שלו, סבר מצידו שסין היא אחת המדינות הידידותיות שעמדותיהן לא השתנו במהלך 35 השנים מאז כינון היחסים הדיפלומטיים עם פלסטין.

עואדאללה אמר שסין נשארה אותו אח תומך וידידותי שעומד לצד פלסטין, והיא אחת המדינות הפעילות מאז החלה להתגבש המערכת הבינלאומית.

עוודאללה הוסיף כי סין "לא שינתה את עמדותיה ולא השתמשה בשיטת הבריונות והסחיטה כדי לכפות את האג'נדה שלה על אף אחד בעולם, והיא מדינה מרכזית והראשונה על סדר היום של הקהילה הבינלאומית מבחינה כלכלית. מונחים וכעת הוא ממלא תפקיד פוליטי חשוב ביציבות של אזורים ומדינות רבות, במיוחד מה שקרה לאחרונה בתיווך." בין ערב הסעודית לאיראן.

עוודאללה הדגיש כי היחסים הפלסטינים-סינים ממשיכים להתפתח, וביקורו של הנשיא עבאס הוא שיא היחסים הללו, שקיימים כבר 35 שנה.

היום, יום ראשון, הודיעה ועדת העצירים המינהלית על כוננות בבתי הכלא, לקראת שביתת הרעב הפתוחה ב-18 ביוני.

הוועדה המזוהה עם ועדת החירום הלאומית העליונה בבתי הכלא הצהירה בהצהרה כי מצב ההתגייסות הכללי יהיה בכל בתי הכלא בהם מוחזקים עצירים מנהליים לקראת השתתפות בשביתת הרעב הפתוחה בסיסמה: ( מהפכת החירות - מרד המנהלים), שתתחיל ב-18/6/2023.

במועדון האסירים נמסר לאחרונה כי רשויות הכיבוש החלו לזמן קבוצת עצירים מנהליים, ואיימו עליהם, על רקע ההכרזה של ועדת העצירים המינהלית על החלטת שביתת רעב ב-18 ביוני.

לדבריו, "הכיבוש נועד להפעיל לחץ על העצורים כדי להרתיע אותם מלהשתתף בשביתת רעב, והוא גם שידר בכוונה 'הבטחות' לקבוצה מהם, שאם יחזרו בהחלטתם, יהיו אין פקודות חדשות נגדם".

שני חיילים תימנים נהרגו בהתקפה של ארגון אל-קאעידה הקיצוני ביום ראשון, שתקף אתר צבאי בשבווה, דרומית למרכז המדינה מוכת המלחמה, כך מסרו שני גורמי ביטחון לסוכנות הידיעות הצרפתית.

גורם ביטחוני ממשלתי בשבווה אמר: "שני חיילים נהרגו בהתקפה של אל-קאעידה בנקודה צבאית" במחוז, והוסיף: "התקיפה התרחשה עם עלות השחר ביום ראשון, והביאה לפציעתם של מספר חיילים. (...) והתוקפים".

בתורו, פקיד תימני אחר אישר את התקיפה ואת הריגתם של שני החיילים.

תימן, המדינה הענייה ביותר בחצי האי ערב, עדה לסכסוך עקוב מדם מאז 2014 בין כוחות פרו-ממשלתיים למורדים החות'ים.

הסכסוך הסלים עם התערבותה של ערב הסעודית בראש קואליציה צבאית במרץ 2015 כדי לעצור את התקדמות החות'ים הנתמכים על ידי איראן לאחר שהשתלטו על הבירה צנעא.

מאז, הסכסוך הרג עשרות אלפי תימנים וגרם למשבר הומניטרי שהאו"ם הגדיר כגרוע ביותר בעולם, עם עקירת מיליוני בני אדם.

אל-קאעידה ניצל את הכאוס בתימן כדי להתרחב בה, תוך שהוא תוקף את כוחות הממשלה והחות'ים בפעולותיו. ארצות הברית רואה באל-קאעידה בחצי האי ערב אחד הענפים המסוכנים ביותר של רשת הג'יהאד העולמית.

עם זאת, התקפות הארגון פחתו בשנים האחרונות, לאחר פעולות שפתחו נגדו כוחות הממשלה והקואליציה בראשות סעודיה.

כמעט ולא עובר יום מבלי שכוחות הכיבוש פולשים לערים, לעיירות, לכפרים ולמחנות של הגדה המערבית, מלבד הצעדים שננקטו לייהוד ירושלים והחרמת אדמות, הרחבת ההתנחלויות והגדלת מספר המתנחלים בשטח הפלסטיני הכבוש, אשר הופכים מביכים לא רק את הרשות הלאומית הפלסטינית, אלא גם את סיעות הפעולה הלאומיות והאסלאמיות. סיעות ההתנגדות, וכולם מציגים טיעונים לא להתעמת עם ההפרות והפשעים הישראלים הללו, שרבים מהם מבוצעים לאור יום בערים ובעיירות תחת הסמכות הלאומית, על פי הסכם אוסלו, שממנו המדינה הכובשת השאירה רק את שמה, תוך שהיא מסרבת ליישם אף אחת מהוראותיו, למרות שהיא אינה עומדת ברמת המינימום של זכויות לאומיות פלסטיניות.

ואם הרשות הפלסטינית לא יכולה למנוע מכוחות הכיבוש ועדרי המתנחלים לעשות כל מה שהם עושים נגד עמנו, אדמתם וכל רכושם וקדושתם, אז כל הפלגים, בין אם הם תומכים או מתנגדים לרשות בשמות שונים, עושים זאת. לא לספק שום דבר מוזכר כדי להגן על עמנו ולמנוע את המשך הכיבוש. ועדרי מתנחלים.

אז ההסתערות על רמאללה בליל חמישי/שישי והריסת ביתו של האסיר אסלאם אלפרוך, עיר שאינה רק כפופה לריבונות הרשות הפלסטינית, אלא גם מכילה את כל המוסדות הפלסטיניים הרשמיים, בראש ובראשונה של שהוא מטה הנשיאות הפלסטינית, ללא כל עימות עם כוחות אלו המפרים את כל ההסכמים, החוקים והנורמות הבינלאומיות, למעט אזרחים בראשם עמדו הצעירים, אשר התעמתו עם כוחות אלו בחזהם החשוף, אשר גרם לפציעות קשות לרבים מהם, כולל שני עיתונאים.

כאן עולה שוב השאלה; מה הטעם בדבוקה של הרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו, ומה הטעם להישאר כפי שהיא ללא כל תפקיד עבורה?! מה שמעודד את הכיבוש להמשיך בהפרותיו ובכך להראות את הסמכות לעמנו שאינו יכול להגן עליו מפני הכיבוש הישראלי ומעדרי המתנחלים, וכי קיומו או לא זהה, וכך גם לגבי שאר המדינות. סיעות ללא יוצא מן הכלל.

כאן אין אנו קוראים להילחם במדינה הכובשת במובן המסורתי, דהיינו התמודדות מולה עם נשק, כי מאזן הכוחות אינו פועל כיום לטובת ההנהגה והסיעות, אלא יש אמצעים אחרים להתמודד עם זה, ה- הבולט שבהם הוא מתן כל תמיכה ותמיכה לאזרחים כדי שיוכלו לא רק להתעמת עם הכיבוש כפי שקורה כעת בחזהם בעירום, אלא גם על ידי חיזוק יציבותם על אדמתם כדי לסכל את תוכניות הכיבוש באמצעות שימוש כוח נגדם לאלץ אותם לעזוב, להקל על הליכי המשך הסיפוח, הרחבה והקמת התנחלויות נוספות.

עמידתם האיתנה של האזרחים על אדמתם היא שמדאיגה את המדינה הכובשת ומונעת את יישום מדיניותה וכישלון תוכניותיה לספח את הגדה המערבית, ובמיוחד את בקעת הירדן.

מכאן שחובת הרשות הפלסטינית ושאר הפלגים לפעול בכל האמצעים המעשיים ולא להוציא הצהרות על איתנותם של האזרחים המגינים על המדינה ומוכנים להקריב יותר למענה.

בעולם הרחב הזה בעיות סביבתיות ומה שקשור להתחממות כדור הארץ הן כבר לא בעיית השורש. התלבטויות מתרבות, וצץ סוג חדש של התחממות כדור הארץ המשפיע על הסביבה החינוכית ושחוק את מערכת החינוך. הוא בעל חולשה וחוסר תושייה להתמודד עם אתגרי העבודה, החיים ודרישות הגיל.

הסביבה החינוכית התמלאה במורים חסרי תשוקה והתלהבות לעבודה והופיעו סימפטומים של אבטלה סמויה, למרות קיומה של משרה רשמית, תפקיד זה אינו עונה על צרכיו ורצונותיו של המורה ואינו פועל להדגשת מלוא שלו. יכולות. עבודה רשמית זו מנוגדת לרוב לגחמת המורה ואינה עומדת בדרישותיו.

תת תעסוקה היא בעיה חברתית וכלכלית, שכן עובדים בכלל ומורים בפרט סובלים מחוסר שביעות רצון בעבודה וירידה במוטיבציה לעבודה, המשפיעה לרעה על הצמיחה הכלכלית ועל רמת החיים של הפרטים והחברות בכלל. הסיבה לתעסוקה עשויה להיות מיוחסת להיעדר הזדמנויות אמיתיות להתפתחות מקצועית, הנובעת לרוב משחיתות ורפיון מינהלי.

כיצד שחיתות ורפיון ניהולי במערכת החינוך יכולים לתרום לאבטלה מרומזת?
אחת הסיבות הבולטות והשכיחות היא כפילות התמודדות והעסקה לא הוגנת על סמך קריטריונים לא אתיים, מתעלמים מאנשים בעלי כישורים ויכולות גבוהות, מה שמוביל למינוי אנשים לא מוסמכים לתפקידים חינוכיים ולקידום מי שאינו ראוי לכך. כתוצאה מכך, מערכת החינוך עלולה לסבול ממחסור בכישורים ובכישורים הדרושים למתן חינוך איכותי, דבר המשפיע על איכות החינוך ומצמצם את אפשרויות העבודה לבוגרים מוסמכים. המצב מחמיר בשל חוסר שקיפות ואחריות, שכן משאבים חינוכיים והזדמנויות מופנים לבתי ספר או אזורים בעלי קשרים חזקים עם פקידים, בעוד שתחומים שעלולים להיות זקוקים מאוד לתמיכה נשארים מאחור. הדבר מוביל לאי שוויון בהזדמנויות חינוכיות ומגביר את פער ההזדמנויות בין התלמידים, איכות חינוך ירודה ובידוד ההתפתחות המקצועית.

סיבות אלו מהוות גורם מרכזי בהרס והחלשת המורל של אותם מורים העושים מאמצים כנים כל זמנם ובכך רואים במו עיניהם שהם שווים לאלו היושבים ומבזבזים את זמנם עד גמר העבודה ומקבלים את אותו שכר, ובכך נכנסים לסתירה ברורה בין הישארות על עקרון הכנות והמסירות לעבודה לבין ניצול זמנם לפיתוח עצמו ולהביא לשינוי במקום העבודה באמצעות ייצור ועבודה רצינית, מה שגורם לו להרגיש שהוא מבלה את זמן עבודתו על משהו מועיל לו ולעבודתו, ובכך להגביר את הביטחון העצמי שלו. או להדביק את הסירה הרופסת? הוא עובד על בזבוז זמן ומקבל שכר והטבות ללא כל פיצוי, מה שמוביל לעלויות גבוהות של מוצרים ושירותים ללא כל משמעות או תועלת. אין ספק שהאחריות הגדולה ביותר מוטלת על אותם מנהלים ובעלי תפקידים בשדה החינוכי המשתמשים בסמכותם בדרכים לא חוקיות, כגון תיקון החלטות המבוססות על אינטרסים אישיים ומתן התפשטות של שחיתות, נפוטיזם, העדפה, נפוטיזם ואינטרסים אישיים, כך שהם התפשטות, עם או בלי כוונה, אבטלה סמויה.

לכן, נותרת השאלה: מהי הדרך הטובה ביותר לצמצם את תופעת האבטלה הסמויה?
התפקיד הציבורי הוא בעצם משימה שאינה מכובדת העבודה בה תלויה ביצירתיות ולא בטלה וישיבה רק מחכה לקבל את השכר.התקדמות והתפתחות דורשות חשיבה ורצינות בעבודה ויציאה מתבנית החיקוי והחיקוי של אחרים לעולם היצירתיות והחדשנות. אין ספק, קיימות שיטות טיפול רבות לתופעה זו, הטמונה בהגדרת סמכויות המנהלים בעת קביעת מינויים להישאר מבוססים על בסיס מדעי ואובייקטיבי ולהתבסס על יכולת, מיומנות ושוויון הזדמנויות במסגרת התאמה של כישורים ו ניסיון עם תיאור התפקיד. ושמורים מוערכים מדעית על סמך דוחות חודשיים והרחק מהעדפות והתאמה אישית, ושעקרון התגמול והתגמול יתחזק במטרה ללמוד, ולכן לא הגיוני לתגמל את מי שלא עובד עם מי שעובד, כי זה מהלל את הרפיון והורס את המורל של החדשן, כמו גם להתרחק לחלוטין מנושא העסקה הקבועה והנצחית. הוא עובד בחריצות וראוי להישאר בראש עבודתו. אחרת, הרשויות הנוגעות בדבר חייבות לשלוח אותם לקורסי הכשרה שונים על מנת להפוך לגורמים יצרניים, בין אם הם נשארים במקום עבודתם ובין אם בכל מקום עבודה אחר.

מערכת החינוך נושאת בנטל גדול בבעיית הרפיון והאבטלה המרומזת, משום שכל הקדרים האנושיים העובדים נמנים עם תפוקותיה, והם נושאים בנטל הגדול ביותר בשינוי המבנה האינטלקטואלי וההתנהגותי של חבריה כך שיוכלו להוביל את החברה. ולפתור בעיות בשיטות המבוססות על רציונליות, מודעות, שקיפות ותעוזה מודעת. מערכות חינוכיות חייבות לספק אקלים אינטלקטואלי פתוח לסביבותיהן ולחברות שלהן, המסוגל לפתח הרגלים נפשיים המעבירים את התלמידים מרמת המגבלות, הנאיביות והפשטות בהבנה ובתפיסה לרמה של ניתוח ביקורתי הרחק מאשליות ופנטזיות, וכן לבנות דורות המסוגלים להתמודד ביעילות עם הנתונים של המאה העשרים ואחת.

אין אף אחד בעולם שיודע כמו הפלסטינים את חשיבות ה"בית" עבור המשפחה וחבריה, על כל הקונוטציות החברתיות, הפסיכולוגיות והחומריות המשתמע מהמושג "בניין", "בית" ו. "הביתה". המלחמות שאינן מפסיקות, לבנות חיים המגלמים את יציבותו והישרדותו ומתאימים לו ולאנושיות שלו שהכיבוש רוצה לגזול.

כל זה מובן גם לנו וגם לכובשים, אבל האם תאוות ההרג ורצון הנקמה מצדיקים הפשטה של ​​מערכה צבאית מאסיבית של חמישים כלי רכב צבאיים, ומאות חיילים בגיבוי חיל האוויר, מל"טים וטכנולוגיה מתקדמת? אילו יכולות מספיקות כדי לכבוש עיר גדולה, רק כדי להרוס או לחבל בבניין של משפחתו של אסלאם אל-פארוך השבוי? על ידי הפיכתה לבלתי ראויה למגורים עבור משפחתו ושכניו?

ככל הנראה העניין מנוגד להיגיון המדיני והצבאי ולכל כללי המשפט, לא יעלה על הדעת שמדינה צועקת יומם וליל על איום הגרעין האיראני ועל טילי ה"חיבר" ו"אלפתח" ארוכי הטווח. , ומבצעת תמרונים מתמשכים לקראת מלחמות רב-חזיתיות, מבזבזת את האנרגיות הצבאיות על המשך רדיפה אחר נוער פלסטיני בסמטאות הכפרים והמחנות, התעללות בעובדים ובחקלאים, הגנה על מתנחלים כאשר הם שורפים יבולים וגונבים בעלי חיים, והריסה בתים פלסטינים כאילו היו מתקנים להעשרת אורניום.

מבחינה משפטית, מדיניות אכזרית זו מהווה הפרה יסודית ובוטה של ​​כל עקרונות הצדק, כגון עקרון "אישיות הענישה", המיוצג בהגבלת הענישה לאדם שנגדו מוכחות ההאשמות, ואינו יכול. להיגרם לכל אחד אחר, אפילו לקרוביו ובני משפחתו. עונשים ברבריים אלו סותרים גם את עקרון "הענישה השיפוטית", הקובע כי אין להטיל עונש אלא אם צוין בו נוסח משפטי מפורש וההחלטה ניתנה ע"י גוף שיפוטי מיוחד. החלטות להריסת בתים פלסטינים מבוצעות ע"י. קצינים בצבא הכיבוש ומיושמים באישור שר הביטחון. אלו עונשים שאין להם שום קשר להיגיון של מדינת החוק והמוסדות. אלא מדובר בשיטות אכזריות בהשראת מסורות של מאות שנים ועברו. סיפורי התורה שנכתבו בדמיון פרוע.

ישראל מסתמכת ביישום עונשי הריסת בתים על תקנות החירום המחייבות שעדיין מיושמות בשטחים הפלסטיניים הכבושים, והן מייצגות מורשת קולוניאלית מכוערת ומבישה לבריטניה ולמדינה הכובשת, שהמערב עדיין רואה בה נווה מדבר של דמוקרטיה. במדבריות המזרח התיכון שלנו, למרות שכל העובדות מאשרות שהמשך היישום של שתי מערכות שתי ישויות משפטיות נפרדות באותו אזור גיאוגרפי, ולמשך תקופה ארוכה וממושכת, הוא הביטוי המובהק ביותר לשיטת ההפרדה והאפליה הגזעית ( אפרטהייד) הקשורים לכיבוש הקולוניאלי.

למרות שהתקשורת הבינלאומית והאזורית רואה את מותרותה של העיר רמאללה מזווית יחסה למעמדה של עיר זו כמרכז למוסדות ומנהיגי הרשות, ומה זה מייצג מבחינת פרובוקציה לרשות והתעלמות ממנה. קיומו, אין בכך כדי למנוע מאיתנו לראות את התמונה המלאה במונחים של המבצע בהיותו חלק מהמתקפה המקיפה המתרחשת. ממשלת הקיצוניות הפשיסטית בישראל משלמת אותה נגד כל מה שהוא פלסטיני עבור מספר פנים וחוץ סיבות. במישור הפנימי הישראלי מטרת הקמפיין היא להחזיר את תדמית הכוח, ולשגר מסרים של הרגעה לציבור הישראלי, שאינו סומך עוד על יכולת ממשלתו לספק ביטחון, ולהוכיח כי ידה הארוכה של ישראל מסוגלת להגיע לכל מקום בכל מחיר, ובין הסיבות הדוחפות את ישראל לבצע פעולות כאלה, כמו גם להשאיר את הציבור הישראלי קשור לאתגרים וסיכונים ביטחוניים וצבאיים, ושלילתה של המדינה הכובשת מכל זכויות פוליטיות על ידי הטעיית העולם שישראל מתמודדת מולה קיומית. איומים.

עבור הפלסטינים, התהליך נושא מספר מסרים: הראשון שבהם הוא ביסוס עיקרון ההרתעה הישראלית, המבוסס על תשלום לכל העם הפלסטיני את מחיר תמיכתו בהתנגדות והאדרתה. פעולות, הריסת בתיהם והגבלת חייהם בכל דרך, לרבות אישורי עבודה ונסיעה, ובכך נוצרת שכנוע בקרב קבוצות גדולות של אנשים כי ההתנגדות מהווה נטל עליהם ואינה אמצעי להשגת מטרותיהם, ואף לא מנוף לתוכנית הלאומית שלהם.

מבצע זה הוא חלק מהמתקפה המדינית והצבאית שמטרתה ליישם את הפרויקט ליישוב הסכסוך בכוח ברזל ואש ולא באמצעות משא ומתן, ולכן הוא מהווה חוליה בשורה של הפלישות, ההרג והביזה היומיומית של אדמות פלסטיניות. לשמור על הפלסטינים כל הזמן תחת המכות, לרדוף אחרי תוצאות התוקפנות ולחשוב להציל את עצמם ואת ילדיהם.

ישראל מבינה שהמבצע הזה, כמו כל שאר פעולות הפלישה לערים, ביצוע הוצאות להורג, מעצרים, הריסות ואפילו סגירת מוסדות בשעווה אדומה, מביך ומחליש את הרשות ומראה שהיא לא מסוגלת להגן על אנשיה. ישראל מסכמת אותו עם בינלאומיים ו מפלגות אזוריות, ואפילו עם הרשות עצמה, כפי שקרה בישיבות עקבה ושארם א-שייח. אבל ישראל שואפת מאחורי זה לשלוח מסרים אחרים ולהשיג יעדים פוליטיים ברורים, כפי שהיא אומרת לרשות הפלסטינית בשפת האש והכדורים: אם אתם, הרשות, לא תקחו יוזמה לבלום ולמנוע התנגדות, עצרו את המתנגדים. ולאסוף נשק, אז הצבא הישראלי יבצע את המשימה הזו בעצמו, ללא קשר לתוצאות. . זה חלק מלחץ מתמשך על הרשות להחליש אותה ולצמצם את תפקידה לסוכן ביטחוני בלבד ולמחסום בין המדינה הכובשת לעם הפלסטיני, ולא לגרעין של פרויקט לאומי פלסטיני.

פעולת רמאללה, שהביאה לפציעתם של עשרות אזרחים, ולעימותים נרחבים שכללו כמה שכונות בעיר ובסביבתה, לא עברה בקלות ובקלות כמתוכנן, אך הייתה עדה להתנגדות הירואית, גם אם ספונטנית, באמצעים מוגבלים ופרימיטיביים. , ומכיוון שזה לא יהיה הראשון ולא האחרון, זה הופך לחובת כל הכוחות הגופים הפלסטינים צריכים להיערך כיצד להתמודד עם מבצעים דומים וצפויים בקרוב, במקום להוציא הצהרות מוכנות ומוכנות של הוקעה ובגידה מראש.

ישראל היא הבית הנבחר שלי. בגיל שש עשרה החלטתי להפוך את ישראל לביתי. בגיל 22 עברתי מניו יורק לישראל ומעולם לא התחרטתי על החלטתי. ישראל מעולם לא הייתה מדינה מושלמת, ואף מדינה לא הייתה. אבל כשעליתי לישראל, זו הייתה ארץ של תקווה והזדמנויות שאני לא רואה היום. כשביליתי את שנת הביניים בישראל בשנים 1974-1975 לתכנית שנת הלימודים של נוער יהודה, ביליתי שנה בקיבוץ וחצי שנה בלימודים בירושלים. למדתי מהמורים שלי שעלייה לארץ היא לא רק שינוי כתובת, זה צריך להיות שינוי במהות חיינו. להיות ישראלי פירושו התחייבות להפוך את ישראל למדינה טובה יותר. במהלך אותה שנה למדתי שישראל ניצבת בפני שלוש בעיות בסיסיות: פערים סוציו-אקונומיים בין אזרחים (פערים בין יהודים אשכנזים למזרחים), שאלות בנוגע לאום של אזרחי ישראל הערבים (אחד מכל שישה ישראלים כונה לאחר מכן "ערביי ישראל". ), והעניין של העם הפלסטיני והאדמה שנכבשה על ידי ישראל ביוני 1967 ובשליטה צבאית ישראלית.

הנושא שהכי התעניינתי בו היה הנושא הפלסטיני. כסטודנטית באוניברסיטה בארצות הברית, התחלתי ללמוד ולהכיר עוד פלסטינים וערבים כדי לנסות להבין מה הם רוצים. ביקרתי במשרד של הארגון לשחרור פלסטין, שם לארגון לשחרור פלסטין יש מעמד של משקיף באו"ם. In 1976, I met with the High Representative of the Palestine Liberation Organization and suggested to him that the PLO recognize Israel and accept a Palestinian state on land Israel captured in the June 1967 war. His response was, "Over my dead body, you Jews גנבנו את אדמתנו ואנחנו ניקח אותה בחזרה". למרות שלא היה צפוי, התגובה הייתה מאכזבת. האמנתי בלבי שיום אחד אש"ף יתמודד עם מציאות קיומה של ישראל ויחליט שעדיף להם לשחרר חלק מאדמתם מאשר אין כלום. כשעליתי לישראל ב-1978, החלטתי שעד שהעניין הפלסטיני יבשיל, אקדיש את מרצו לעזור ליצור ישראל שוויונית ודמוקרטית יותר על ידי ניסיון לשפר את היחסים בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. הצטרפתי לארגון מתנדבים בשם מתמחים לשלום והלכתי לגור ולעבוד בכפר הערבי כפר קרע במשך שנתיים.

למדתי שיחסי יהודים-ערבים בישראל חייבים להפוך לאחריותה של המדינה להבטיח שוויון ולא רק עבודתם של ארגוני החברה האזרחית התנדבותית. כתבתי מכתב לראש הממשלה מנחם בגין ובו הצעתי שמדינת ישראל צריכה לגייס אנשים שיעבדו בנושא הזה. ראש הממשלה בגין השיב למכתבי והוזמנתי לבוא לירושלים כדי להיפגש עם היועץ הזה לענייני ערבים. מאותה פגישה הופניתי לשר החינוך מר זיפלון חמר מהמפלגה הדתית לאומית.

בעזרת ח"כ מוחמד וואטד מפ"ם, שמצא בתקציב המדינה הפרשה למימון תפקידי, התקבלתי לעבודה והלכתי לעבוד במשרד החינוך. הייתי בחור צעיר, עולה חדש וקיבלתי תפקיד גבוה במשרד. מסמך המדיניות המרכזי של המשרד שהוציא המנכ"ל אליעזר שמולי חתם על המדיניות החדשה שפיתח לרבות עידוד בתי ספר יהודים וערבים להשתתף במפגשים ביניהם. נלחמתי על תקציבים שיעזרו לי בתוכניות האלה ובסופו של דבר קיבלתי תשלום כדי לעבוד איתן. עם נווה שלום-והט סלאם, פיתחנו תוכנית הכשרה להנחיית מפגשים משותפת. יחד עם אלוף הרווין ממכון ון ליר, הקמנו ועדה ממשלתית להערכת חינוך לדמוקרטיה ודו-קיום (כפי שכינינו אותה בניית חברה משותפת בזמנו). בראש הוועדה עמד המשנה למנכ"ל אריה שובל ואני הייתי חבר בוועדה. המלצת היישום העיקרית שלנו הייתה הקמת מחלקת חינוך לדמוקרטיה ודו קיום, אותה יישם שר החינוך הבא, נשיא ישראל לשעבר יצחק נבון. לאחר מכן הקימה את המכון לחינוך לדו-קיום ערבי-יהודי, אותו ניהלה בשיתוף עם משרד ראש הממשלה ומשרד החינוך, במימון בעיקר מקרן הנס זיידל הגרמנית. I did that until the first intifada exploded when I left that job to start addressing the issue of Israel and Palestine.

האמנתי אז ובמשך שנים רבות שישראל תוכל למלא את תנאי ההגדרה שלה כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי בתנאי שהעם הפלסטיני יוכל לחיות בארצו, בשטחים שנכבשו על ידי ישראל ב-1967, לצד לצד ישראל. האינתיפאדה הראשונה והכרזת העצמאות הפלסטינית שלאחר מכן בנובמבר 1988 נתנו אמון בטענותיי. I believed that if there was peace between Israel and Palestine, the Palestinian Arab citizens of Israel would not be viewed as suspects because of their identity with their people and not their state, and then true equality could be achieved within the State of Israel. זה היה הבסיס לתמיכתי בפתרון שתי המדינות. גם אני חשבתי שזה לא מוסרי ולא הוגן שאנחנו היהודים, שסבלנו מרדיפות כל כך הרבה, נתייחס לפלסטינים כמו שהתייחסו אלינו. יתרה מכך, מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית עבור ישראל בקהילה הבינלאומית - השלום הישראלי-פלסטיני היה הגיוני והיה עבורי, וברור שהוא האינטרס של ישראל.

אבל נכשלנו. לא עשינו שלום. המדינה הפלסטינית לא הוקמה. ההתנחלויות גדלו והתרחבו. הכיבוש הישראלי עמוק ונרחב מאי פעם, והפלסטינים סבלו מידי ישראל בדרכים שאינן מקובלות לחלוטין על כל מי שיכול להסתכל באופן אובייקטיבי על מצבנו. לישראל יש את הזכות להגן על עצמה, אבל הגנה זו אינה כוללת שלילת זכויות פוליטיות, אזרחיות וזכויות אדם של מיליוני אנשים. הטרגדיה שלנו היא שהמתנגדים לשלום עם הפלסטינים ניצחו לעת עתה. פתרון שתי המדינות אולי כבר לא בר-קיימא, אבל זה לא שולל את העובדה הבסיסית שמיליוני יהודים ומיליוני פלסטינים חיים על פיסת האדמה הקטנטנה הזו בין הנהר לים. הנושא הזה קיומי מתמיד ואני מסרב להיכנע לייאוש. הישרדותנו כעם תלויה יותר בעשיית שלום עם העם הפלסטיני מאשר בכל נושא אחר. ללא פתרון סופי לסכסוך הזה, אמשיך לעבוד מדי יום כדי לנסות לעזור לכולנו למצוא את הדרך חזרה לשולחן המשא ומתן ולחזור לתקווה שיום אחד נוכל לחיות בשלום.

אני לא מסתיר שמה שהניע אותי לכתוב על סודן הוא לא העובדות המהותיות, לרבות מה שקשור לאסטרטגיה הקושרת בין פלסטין לסודן בלבד, אלא מה שמצביעה האהדה הרבה בין הסודנים לפלסטינים, הרבה יותר מאשר מה שאנשים רבים חושבים, כולל הפלסטינים והסודנים. It is my belief that the Israelis are the ones who understand and still understand this interdependence between Palestine and Sudan, who have worked and are still working to destabilize it in one way or another.

בפגישות הרבות שהפגישו אותי עם ידידי הסודני עותמאן, חברים אחרים נהגו לצחוק עלינו באומרו, "העלוף האומלל על התקווה הנכזבת". נהגנו לקבל את ה"שיפוט" הזה, בלי לחשוב הרבה על הריאליזם שלו, ובלי לנסות בעצמנו לקבוע מי מאיתנו "אומלל" ומי "מאוכזב", עד שנפגשנו בפעם האחרונה אחרי "המהפכה" האחרונה סודן, ומה קרה מ"נורמליזציה" של היחסים עם ישראל, כאשר עותמאן, שבדרך כלל היה לו קול חזק, אמר לי בקול נמוך שנשא הרבה רגשות התנצלות... "האומלל בגד בתקווה, ידידי." רק אז הוגדרו המשמעויות, והתברר שהאומלל הוא סודן, ושהחסרי תקווה מאוכזבים זה פלסטין, לפחות בהקשר הזה.

אנחנו, אנשי המזרח הערבי, לא ידענו הרבה על סודן והסודנים, למרות החיבה הגדולה בינינו, כפי שאמרתי. כל מה שידענו על אותה מדינה עצומה הוא מה שהוזכר בשיעור הגיאוגרפיה שהיא "סל המזון" של העולם הערבי, בנוסף לרושם שקיבלנו מהקולנוע המצרי - שאלוהים יסלח לה - שהסודנית היא שומר הסף של הארכיטקטורה "חמודה וקלילה" בסרטי שנות השישים והשבעים. אולי בגלל זה, הופתעתי כשביקרתי בז'נבה, ונודע לי שהמלון שבו התארחתי היה בבעלות סודני, ושהקהילה הסודנית שם היא אחת המוצלחות ביותר.

הערך האסטרטגי של סודן
כדי שהתמונה של מה שאנחנו מדברים עליו תהיה ברורה יותר, מדינת סודן, שהיא חלק ממה שנקרא היסטורית אזור סודן, המשתרע מהים האדום דרך צ'אד, ניז'ר, מאלי והדרומה. גבולות אלג'יריה למאוריטניה, ובה מתערבבים שבטים ערבים ואפריקאים, היא מדינה חשובה מאוד מבחינה אסטרטגית, בגלל מיקומה יוצא הדופן, שכן היא נחשבת ל"שער" של אסיה ואפריקה, ועושרה הבלתי מוגבל.

שטח סודן, לאחר שאיבד שליש מאדמותיו עם הפרשת מדינת הדרום (שיש לה שטח מכלל השטח של עיראק, סוריה ולבנון), הפך שווה לשטח של גרמניה, צרפת, איטליה וספרד ביחד. לאחר ההפרדה היא הפכה למדינה הערבית והאפריקאית השלישית מבחינת שטח, לאחר שהייתה הגדולה ביותר לפני כן.

סודן היא מדינה שיש לה גבולות עם שבע מדינות חשובות. מצרים, לוב, צ'אד, דרום סודן, אריתריאה, אתיופיה ומרכז אפריקה, בצד השני של הים האדום נמצאות ערב הסעודית ותימן, עם כל החשיבות של שתי המדינות הללו.

חופי סודן משתרעים על הים האדום למרחק של 850 ק"מ. זה מעמיד אותו בעמדה לשלוט בביטחון הים האדום, כלומר באב אל-מנדב ותעלת סואץ, בדרכי התקשורת בין האוקיינוס ​​ההודי לים התיכון, כמו גם בביטחון החשוב מאוד של הקרן. של אפריקה.
ובגלל נהר הנילוס, החותך את סודן מדרום לצפון, תפקידה של סודן נחשב למכריע בסוגיית אבטחת המים של האזור, במיוחד עבור מצרים.

לסודן יש חשיבות רבה גם לביטחון התזונתי של האזור. בנוסף לאזורי העיבוד העצומים, אותן אדמות שמדינות המפרץ, במיוחד סעודיה ואיחוד האמירויות, החלו להשקיע בהן רבות, יש עושר עצום של בעלי חיים, אם כי. אחוז גדול ממנו אינו מוסיף הרבה לכלכלה הסודנית, מכיוון שהוא משמש רק כאינדיקטור לערך החברתי של בעליה, השבטים והפרטים שלה.
סודן מחזיקה גם בעושר מינרלים עצום, בעיקר זהב, וזו אחת הסיבות לסכסוך הנוכחי בין מנהיגי סודאן.

סוציולוגיה של סודן
החברה הסודנית מורכבת בעיקר משבטים ערבים ואפריקאים, שרובם מצהירים באסלאם, בנוסף לאחוז של נוצרים ופגאנים. שבטים רבים ממוצא אפריקאי הם חקלאים העובדים בחקלאות, בעוד שהשבטים הערבים, שהזכרנו, משתרעים מעבר לגבולות סודן ועד צ'אד, ניז'ר ​​ומאלי, עובדים במרעה בקר.

ברור שהיחסים בין חקלאים ורועים מתוחים, והעניינים מסתבכים יותר כאשר הזהות האתנית והדתית של שני הצדדים מתרבה, כאשר פסטורליסטים מוסלמים ממוצא ערבי "מתנגשים" עם איכרים אפריקאים בעלי השתייכות דתית שונות, כך שהסכסוך מקבל זהות ואופי אינטלקטואלי שקשה לשלוט בו. צורת סכסוך מורכבת זו שררה באזור דרפור, החל משנת 2003. שם הרגישו השבטים ה"ערבים" חלשים מול השבטים ה"אפריקאים", ולכן השלטון המרכזי בחרטום, שראה בשבטים הערבים שלוחותם הטבעית. , זכה בניצחון לאותם שבטים, והקים את מיליציות הג'נג'וויד, שמהן יצאו מאוחר יותר כוחות התמיכה המהירה להילחם ב"מורדים". זאת על מנת שהממשלה תמצא תומכים באותם שבטים, והקרע העמיק בין השלטון לחלק חשוב מהעם, ובין מרכיבי העם עצמם.

הטיפול הלא נכון של המשטר במספר זהויות בסודן, והפנייתו ה"חשודה" לחוק האסלאמי כדי לפצות על שחיקת הלגיטימיות שלו, היו לעתים קרובות מניע לחוסר היציבות של המדינה, היציאה שלה לפעמים למלחמות אזרחים ולהתנתקות, כפי שקרה עם הדרום.

משטר נימאירי, שהיה לאומני וסוציאליסטי בחיתוליו, "אימץ" את החוק האסלאמי כדי להתעמת עם מתנגדיו, במקביל לקשירת קשר עם ישראל להקל על העברת הפלאשות האתיופיות לישראל דרך סודן.

לאחר ההפיכה של פילדמרשל סוואר אל-דהב נגד אל-נומאירי ב-1985, והופעתו של שלטון אזרחי לאחר מכן, תפס לוטננט גנרל עומר אל-באשיר את השלטון בתמיכת החזית האסלאמית בראשות אל-טוראבי, וכפה את האיסלאם. חוק, שתרם לכך שהדרום עבר להיפרדות, ולפרוץ הלחימה בדרפור לפני כן.

בכל הנוגע ללחימה המתרחשת כעת בין צבא סודאן לכוחות התמיכה המהירה, למרות אכזריות הלחימה והסבל שנגרמו לעם השליו כתוצאה מכך, העובדה שהסכסוך הזה אינו לוקח ממד זהות או אזורי עושה אפשרות התערבות למציאת פתרון מהיר לבעיה אפשרית, שכן הלחימה הזו היא לא יותר ממאבק בין שני "מנהיגים", כל אחד עם שלוחותיו הבינלאומיות והאזוריות, המתחרים על כוח ועושר בסודן.

סודן בעיצומו של סכסוך בינלאומי
ישנן מדינות רבות העוסקות בסוגיה הסודנית, שבה האינטרסים של אותן מדינות מחליטות על מדיניותן כלפי אותה מדינה, והתיישרותן בסכסוך המתמשך שם כעת.

מצרים נחשבת למדינה המושפעת ביותר ממה שקורה בסודאן, שכן יציבותה היא יציבות עבורה, שכן יש לה גבול עם סודן של 1,200 ק"מ, ודרכו יוצא נהר הנילוס, שהוא הכרחי לשניהם, והם גם לשתף את הביטחון של ים סוף. סודן מהווה נתיב להגירה בלתי חוקית למצרים ודרכה לאירופה, והיא עשויה להוות מקור ל"טרור" על צורותיו השונות.

גם ערב הסעודית, מול סודן בים האדום, מודאגת מהמתרחש שם. היא בעלת ברית במלחמתה בתימן, ויש בה השקעות אדירות, אז מצאנו שהיא משתתפת בארצות הברית ביוזמה לשים קץ לסכסוך בה.

במקביל לסעודיה, לאיחוד האמירויות יש קשרים הדוקים עם כוחות התמיכה המהירה והעומד בראשה, חמידי, לאור היחסים המסחריים הגדולים בין שני הצדדים, בעיקר בתחום הזהב, והשקעות גדולות גם בתחום הקרקעות. כשאיפתה לנהל נמלי סודן, שכן איחוד האמירויות להוט "לשלוט" על התחבורה הימית באמצעות נמלי בעלות באזורים חשובים שונים בעולם.

באשר לאמריקה, היא עוסקת היסטורית בסודן, מכיוון שהיא נקודת מוצא לשאר אפריקה, והיא זירה להתעמת עם ההשפעה ההולכת וגוברת של סין ורוסיה ביבשת, והיא רוצה שסודאן לא תהפוך שוב לעולם. בעלת ברית של איראן וארגונים פלסטיניים.... לכן היא הטילה עליה סנקציות, ולכן הסירה אותן.

בנוסף למדינות אלו, ישנן סין, רוסיה, אתיופיה וצ'אד, וכן ישראל.

סודן, שהיא המדינה של שלושת ה"לא" של "אין שלום, אין הכרה, אין משא ומתן" עם ישראל, הייתה בין המדינות הקרובות ביותר לעניין הפלסטיני, לא רק מבחינת אהדה עממית כלפיה, אלא גם באמצעות תמיכה שהיא סיפקה להתנגדות הפלסטינית.
בשל כך, בנוסף לסיבות נוספות הקשורות למיקומה של סודן ביחס למצרים, מדינת ערב המרכזית, והמערך הבינלאומי הגדול והסכסוך הבינלאומי על אפריקה, סודן סבלה רבות בעשורים האחרונים מתוקפנות אמריקאיות וישראליות ישירות. וכן מבעיות פנימיות שנבעו מהתנהלות "חסרת אחריות" ממשלות סודן עוקבות עם המבנה החברתי בפסיפס, והמערב מסתמכים על סוציולוגיה זו ומתמודדים איתה על מנת לתדלק קונפליקטים פנימיים, שהובילו לפרישה של דרום סודן , ונוכחותן של תנועות אחרות באזורים מסוימים בצפון, שיכולות ללכת, אם לא יטופלו בצורה רציונלית, לחטיבות אחרות.

כמנהג המערב ואמריקה בפרט, בשימוש סלקטיבי בזכויות אדם, ללחוץ וסחיטה על מדינות שאינן מסכימות איתו, הוטלו סנקציות אמריקאיות על סודן, ומנהיגי סודאן, כולל הנשיא לשעבר עומר אל-בשיר. , נתבעו בבית הדין הפלילי הבינלאומי, ולבסוף הגיע ברכאת. האביב הערבי להפלת משטר אל-בשיר, והופעת משטר "חדש" בראשות בכירי המשטר הקודם בצבא וכוחות התמיכה המהירה.

קשה למצוא אינדיקציה כלשהי ל"הצלחה" של האביב הערבי במדינות שאליו הגיע, מלבד יציאה לנורמליזציה עם ישראל. ביכולתו של קאדיר, ובאמצעות עסקת חליפין שהוציאה את סודן מרשימת הטרור, והבטיחה הלוואה של 1.2 מיליארד דולר, וקצת סיוע הקשור לקורונה, נפגש ראש מועצת נשיאות המעבר הסודנית, הגנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן. עם נתניהו באוגנדה, וסודאן הפכה ממפלגה אנטי-ישראלית לבעלת ברית, וייסדה יחסים כלכליים בין "שתי המדינות" ופתיחת המרחב האווירי הסודני לישראל. היחסים הגיעו לכדי תיווך ישראלי בין שני הקטבים של ההנהגה הסודנית בסכסוך האחרון ביניהם.

כאשר ארצות הברית החליטה "לצמצם" את נוכחותה במזרח התיכון כדי להתמסר ללחימה בסין וברוסיה, היא "הקצתה" את ישראל להיות הסוכנת הבלעדית שלה להגמוניה באזור. הנורמליזציה של היחסים עם ישראל הפכה להיות בגדר "הטבלה" של כל משטר שרוצה להוכיח את "טוהר המידות" שלו לארצות הברית.

ארצות הברית השתמשה בכל אמצעיה הצבאיים והכלכליים, והאשימה אותה בטרור, "חוק בינלאומי", קונספירציה "אזרחית" ובלחץ "קרובי משפחה" כדי לאלץ את סודן לנרמל את היחסים עם ישראל עד שתצליח לעשות זאת. זוהי נורמליזציה שקרובה יותר ל"אונס" בפועל של הקורבן מאשר לכל דבר אחר.

ישראל פועלת כעת לרקום יחסים עם כוחות צבאיים ואזרחיים שונים בסודן. בכך היא שואפת להנציח את נוכחותה, ואת נוכחות המערב, באפריקה, ולהטיל מצור על מצרים, שיחד עם פלסטין מהווה את הלב האסטרטגי של האומה, לשמור עליה מדינה חלשה, חרדה ותלויה במדינה. כדי לשלוט בו ולהשתמש בו כפי שהוא רוצה.

כל מה שאנו רואים על התעסקות ישראלית בגורל העולם הערבי ובגורל "המזרח" בכלל, והמופיעה היום בסודן בצורתה הברורה ביותר, בא בהקשר של ניסיונותיה של אמריקה לדבוק בהגמוניה שלה על העולם, ולשם כך היא משקיעה - במקרה של סודן - את כל החולשות שלה, במיוחד ברמת המבנה החברתי והזהותי שלה, ומנצלת את החולשה ה"בלתי מוצדקת בהיבטים רבים" ממנה סובלת מצרים (הלב) הסימפטומים משתקפים בבירור במדינות "הפריפריה" של האומה.

הפלסטינים חייבים להבין שמה שקורה עכשיו בסודן הוא מצב של "אובדן איזון" זמני וחולף, שאינו משקף את המהות האמיתית של סודן כלפי פלסטין (וגם לא כלפי סודן עצמה). ישנם כוחות חיים בסודאן, המיוצגים על ידי חברה אזרחית מודעת ופעילה, ובמפלגות פוליטיות עתיקות יומין שעמדתן על פלסטין היא חלק מהותי ממודעותן, ובאיגודים היסטוריים שצמחו על תרבות השחרור שאינה שלמה אלא ב. פלסטין, ובשני עמים "מעוותים" בהבחנה בין דגליהם.

הרשתות החברתיות הפיצו הודעה שהפנה עורך הדין וליד אבו טאיה לנשיא אבו מאזן וביקש ממנו... "ברכתך ואישורך להשתתפות תושבי ירושלים בבחירות המוניציפליות בירושלים". האח וליד מסביר במכתבו כי הוא נולד בנצרת ובעל אזרחות ישראלית וכי הוא תושב ירושלים הערבית הכבושה כבר 44 שנים. במכתבו הוא אומר כי החליט להתמודד בבחירות המוניציפליות שיתקיימו באוקטובר הקרוב.

אלו חלק מהסיבות שהוא מציין במכתבו, אך לא כולם, ובגינן החליט להתמודד על ראשות וחברות בעיריית ירושלים:
1. חוסן והישרדות, שימור הנוכחות הפלסטינית ועצירת העקירה.
2. שמירה על זכויות הדיור והקניין, העבודה, הנרטיב הפלסטיני והזכויות הנרכשות של תושבי ירושלים.
3. להפסיק להרוס בתים ולהפסיק להחרים אדמות.
4. גביית היתרי בנייה ובניית שכונות ערביות חדשות.
5. שמירה על מקומות קדושים למוסלימים ולנוצרים
6. הפיכת העירייה למצע מדיני ומשפטי לצדקת מטרתנו הלאומית
7.  הנהנים היחידים מאי השתתפותנו הם ישראל ותושבי ירושלים היהודים, שרק להם יש את הכנסות העירייה, שמגיעות מדי שנה ללא פחות משבעה מיליארד דולר, והישראלים לבדם הם שלוקחים את המשאבים של מזרח ומערב ירושלים, והישראלים לא רוצים שאף אחד יחלק איתם את העוגה, ועיריית ירושלים מרוויחה מתושבי מזרח ירושלים רווח נקי, אחרי הוצאות ועלויות, לא פחות משני מיליארד דולר בשנה.
8. דו קיום בשלום בירושלים הפתוחה, מזרח ומערב, הוא מודל ומיני מדגם לפתרון של מדינה אחת בפלסטין ההיסטורית, בנוסף לרעיון של ירושלים בינלאומית עם בית לחם קורפוס נפרד. "
ציטוט סוף.

אף על פי שהאמור לעיל הוא דרישת עדיפות לכל פלסטיני, זה נאיבי להאמין שהשתתפות בבחירות המוניציפליות יכולה להשיג כל אחת מהוראותיה.

תרחישים להשתתפות בבחירות
בכל מקרה, הוויכוח על ההשתתפות בבחירות המוניציפליות בירושלים הכבושה אינו חדש, אלא הוא נדון בכל מחזור בחירות מוניציפלי מאז שנות השמונים. תנועת מרצ דחקה בפלסטינים מירושלים להשתתף בבחירות המוניציפליות, וחלקם הגיעו לכדי האשמת הפלסטינים בכישלונו בבחירות. בשני העשורים האחרונים הבחינו שחלק מהפלסטינים משכונות ערביות התמודדו על מועמדותם, אך אף אחד מהם לא הצליח, כי בעיר יש קונצנזוס לאומי נגד השתתפות בבחירות, כי ירושלים הערבית היא חלק בלתי נפרד מהפלסטינים. שטחים שנכבשו מאז 1967. השתתפות בבחירות הנערכות על פי החוק הישראלי מהווה קבלה. ולגיטימציה לכיבוש והכרה שירושלים כפופה לסמכות השיפוט המשפטית הישראלית.

מנגד, יש מיעוט שולי שאומר שבחירות מוניציפליות אינן בחירות פוליטיות או ארציות, אלא בחירות שירות, ולכל תושב ירושלים יש זכות לבחור במועצת העירייה שנותנת לו שירות, וכי נוכחות פלסטינים במועצת העירייה תגן על הזכויות והאינטרסים של הירושלמים, כולל חלק ממה שהם כללו. הודעת האח וליד טייה הנ"ל.

אם היינו עוסקים בנושא באופן תיאורטי, היינו אומרים שיש היגיון בשתי נקודות המבט וניסינו לאזן ביניהן כדי לבחור את הטוב ביותר, אך התיאורטי לא מתיישב עם היישום והמציאות.

מה שיקרה הוא שהיהודים הדתיים והלאומנים והגזענים הקיצוניים ינצלו את הדיבורים על השתתפות הפלסטינים בבחירות כדי להסית נגדם וידרשו ביהודים ללכת לקלפי עם המוניהם כדי להציל את ירושלים מהמדינה. ערבים, בעוד שלערבים אין הזדמנות כזו ולא יוכלו להניע את המוני הירושלמים לקלפי מסיבות פוליטיות ולאומיות. הנ"ל, ואז, גם אם הערבים יזכו בכמה מנדטים, הרוב יהיה ב ידיהם של החברים היהודים, ונצא עם עירייה גרועה פי אלף מהעירייה הנוכחית, בעוד שנהיה לפני העולם כפי שנתנו לגיטימציה לעיריית הכיבוש ונרמלנו את הכיבוש ושלו. חוקים בירושלים. לכן יש להימנע מכל פעולה שממנה ניתן להבין שהפלסטינים ישתתפו בבחירות המוניציפליות בישראל.

לפיכך, אין תועלת ערכית או מעשית לפלסטינים בירושלים מהשתתפות בבחירות מוניציפליות המתנהלות על פי החוק הישראלי. הבחירות המוניציפליות בירושלים חייבות להיות פוליטיות ולהסתכל מנקודת מבט פוליטית גרידא, לא מהיבט שירות.

התמודדות עם המציאות
מנגד, יש הסבורים שאפשר להתמודד עם הסטטוס קוו בירושלים, אבל בלי לערב את התנועה הלאומית הפלסטינית בעיר, הנהגת אש"ף או הרשות הפלסטינית בבחירות הללו, ובלי לתת לישראל את הלוקסוס לטעון כי חומת הסירוב להשתתף בבחירות קרסה, או לתת הזדמנות לימין ולקיצוניות יהודית לנצל את ההשתתפות הערבית כדי להאיץ ביהודים ללכת לקלפיות באופן פרובוקטיבי. האח עורך דין וליד טייה, למרות שהוא מתגורר בירושלים הערבית הכבושה כבר 44 שנים, כפי שהוא אומר, הוא, כפי שהוא אומר במכתבו, ישראלי מלידה. אמנם אין לי סטטיסטיקה מדויקת, אבל המקורות שהצלחתי למצוא אומרים שמספר האחים הישראלים המתגוררים בקבע בירושלים נע בין 11-15 אלף, ויש כעשרים אלף תושבים באזור בית צפאפא שהיה. כפופים לישראל. מאז 48 יש להם אזרחות ישראלית, ויש גם ירושלמים שקיבלו אזרחות ישראלית, ויש הערכות סותרות לגבי מספרם. בעוד שיש אומרים שמספרם אינו עולה על 15,000, אחרים מתעקשים שמספרם עלה על 30,000 , וכי קבלת אזרחות ישראלית נעשית בהסתייגויות ובסודיות. ניתן לומר כי בירושלים מתגוררים כחמישים אלף ערבים שיכולים להשתתף בבחירות המוניציפליות ללא מבוכה פוליטית.

הם מוסיפים כי, לפיכך, ישנה אפשרות להשתתף בבחירות המוניציפליות, בין אם ברשימה בודדת ובין אם ברשימה קואליציונית עם תנועת מרצ. בין אם היא לבדה או בקואליציה עם מרצ, היא לא צריכה להציג את עצמה כרשימה פלסטינית ולא לחפש את הלגיטימיות שלה במסדרונות החרם ברמאללה, ולא להכביד על הקהילה הירושלמית הפלסטינית בעול עבודתה, והיא צריך להציג את עצמו כרשימה ישראלית-ערבית. בהקשר של הדיבור על ההשערה שיש כחמישים אלף ערבים בירושלים המחזיקים באזרחות ישראלית, יש לקחת בחשבון את האפשרות של מספר ירושלמים להצטרף אליהם למטרות אישיות הקשורות למקומות עבודתם, כפי שקרה. וקורה עם חלק מהעובדים והעובדים מתחילת הכיבוש כעובדים ועובדי עירייה או כאלו שמעסיקיהם מנוצלים הם סוחטים אותם להצביע למפלגת המעסיק. אני לא שולל שהרשימה הערבית תפעל שאנשים כאלה יצביעו לה, ואני לא רואה את האינטרס לשפוך אור על אנשים כאלה, אלא להתעלם מהם.

עירייה עצמאית... ותחיית עיריית ירושלים
לבסוף, יש שיערערו על ההכרח להחיות ולהפעיל את מועצת עיריית ירושלים, תוך שהם מזכירים שהבעיה העיקרית העומדת בפני הירושלמים היא בעיית הארגון והיתרי הבנייה, ושאין לעיריית ירושלים שליטה על כך. עיריית ירושלים גדולה מסתם מענה לבחירות המוניציפליות בישראל, והיא נושא היא רבת פנים, והחייאת האמון היא עניין חיוני בעל ערך מדיני ומוסרי גבוה מאוד, ואני מקווה להתייחס אליו במאמר הקרוב בקרוב.

לסיכום, אני אומר:
אסור להנהגה הפלסטינית להתערב בבחירות המוניציפליות בישראל בירושלים, ועליה לדבוק בעמדה המסורתית שהיינו נוקטים בה, שהיא דוחים את הכיבוש ומסרבים לתת לגיטימציה להחלת הכיבוש. חוקים לירושלים הערבית הכבושה.
אין כל פגיעה בהשתתפות ערביי הפנים המחזיקים באזרחות ישראלית בבחירות, שכן מדובר בעניין הקשור אליהם, בדגש שהשתתפותם אינה השתתפות פלסטינית, אלא מתוקף תפקידם כאזרחים ישראלים. .

לבסוף, על ההנהגה הפלסטינית לגבש תוכנית, לקדם אותה ולפעול להצלחתה בפורומים בינלאומיים, תוך חתירה לביצועה, מתוך הטענה שבחירות מוניציפליות הן בחירות שירות, ודורשת מישראל להימנע מפעולותיה של עיריית ישראל. השליטה במזרח ירושלים כאדמה כבושה שעדיין נמצאת על שולחן המשא ומתן כאחת הסוגיות של מעמד הקבע, ומאפשרת לאזרחי ירושלים הערבית לבחור מועצה עירונית נפרדת לירושלים הערבית עם תקציב עצמאי ואחריות פיננסית עם סמכויות מלאות, לרבות. תכנון, בנייה, חינוך ופעילות חברתית, תוך הבעת נכונות להשתתף במועצה מתאמת המתאמת בין שתי המועצות העירוניות בשני חלקי ירושלים המערבית והמזרחית כצעד הכנה האווירה לכל הסדר עתידי בנושא ירושלים. השגת קיומה של מועצה עירונית כזו בתקרת המצב הקיים ובאופן זמני אינה סותרת את החייאת והפעלת עיריית ירושלים כהרחבה למעמד המשפטי שהיה קיים לפני הכיבוש ב-1967, שהדיח את המזכיר ושיבש. עבודת מועצת העירייה.

אני מוצא את עצמי נאלץ להתייחס לנושא זה פעם נוספת כדי להפנות את תשומת הלב של מקבל ההחלטות לחשיבות ההכנה המוקדמת. ביום 2-8-2023, פרסם בית המשפט בהולנד החלטה המסדירה את ההליכים המשפטיים ומגבלות הזמנים להצגת הצהרות, הערות ותגובות בכתב בעניין מתן חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בנוגע להשלכות המשפטיות הנובעות מההשלכות המשפטיות של ישראל. מדיניות ונהלים בשטח הפלסטיני הכבוש, כלומר על (מהו הכיבוש החוקי).

בית המשפט החליט שהאו"ם והמדינות החברות בו, כמו גם מדינת פלסטין המשקיפה, מסוגלים לספק מידע על השאלות שהוגשו לבית המשפט כדי לקבל חוות דעת מייעצת בהתאם לסעיף 66 לתקנון, וקבע 25- 7-2023 כמגבלת זמן להגשת הצהרות בכתב על שאלות לבית המשפט. והתאריך הוא 25-10-2023 כמגבלת זמן למדינות וארגונים לאחר הגשת הצהרות כתובות, הם רשאים להגיש הערות או השגות בכתב להצהרות הכתובות הוגש על ידי מדינות או ארגונים אחרים.

בית הדין הבינלאומי לצדק הוא האורגן השיפוטי העיקרי של האו"ם ומורכב מ-15 שופטים שנבחרו על ידי העצרת הכללית ומועצת הביטחון של האו"ם לתקופה של תשע שנים. לבית המשפט יש תפקיד כפול:

ראשית: יישוב מחלוקות משפטיות שהגישו להן מדינות בהתאם לחוק הבינלאומי באמצעות הוראות בעלות תוקף מחייב ואינן נתונות לערעור עבור הצדדים הנוגעים בדבר (בוררות).

שנית: מתן חוות דעת מייעצות בנושאים משפטיים שהופנו אליו על ידי אורגנים וסוכנויות של האו"ם המוסמכים כדין (המקרה הפלסטיני).

לבקשת פלסטיני, הוועדה הרביעית של האסיפה הכללית של האומות המאוחדות אימצה את ההחלטה לבקש חוות דעת מייעצת מהגוף השיפוטי הבינלאומי העליון (בית הדין הבינלאומי לצדק) על אופי הכיבוש, דבר הכרחי מאוד עבור מקבל ההחלטות:

לא לזלזל בירידה בשיא ההצבעה בקרב מספר המדינות התומכות בהחלטות התומכות בימין הפלסטיני. יש צורך לעקוב ולעבוד קשה כדי לזכות במדינות הנמנעות הללו, או לכל הפחות, לא לאפשר את מספר המדינות התומכות לבטל.

לומדים ובונים מהניסיון של 2004, אז ניתנה חוות דעת מייעצת על ידי בית הדין הבינלאומי, המדגישה את החובה להקים מדינה פלסטינית בהקדם האפשרי. חוות הדעת של בית המשפט אישרה את אי חוקיות החומה והטילה אחריות על האו"ם. עם זאת, חוות הדעת המייעצת לא נבנתה כהלכה ובסופו של דבר אינה מחייבת.

כשהמערכת הבינלאומית מודעת לנחישותה של ממשלת ישראל להמשיך בכיבוש ולערער את זכות ההגדרה העצמית הפלסטינית, הפעם, לבית המשפט לתת חוות דעת מייעצת לגבי הלגיטימיות של הכיבוש הישראלי ארוך הטווח, יש צורך השאלות שיסתובבו סביב חשיפת מטרת ההתנחלות האובססיבית של הארכת הכיבוש, המהווה הפרה ברורה של נורמות מחייבות לפיכך, על מקבל ההחלטות הפלסטיני להכין צוות משפטי בינלאומי שיציג הצהרות, הערות ותגובות בכתב על מנת לגבש שאלות מתאימות. ושפה משפטית נכונה המשיגה את האינטרס הפלסטיני העליון.

לאור פרסום המועדים להליכי בית המשפט, על הפלסטינים להפעיל מחדש את הוועדות הלאומיות והמשפטיות כדי לגייס ולאחד מאמצים למעקב אחר התיק ולהימנע מבזבוז כל הזדמנות, שכן נותרו 45 ימים בלבד!!

ההערה שאני רוצה לקחת בחשבון היא שאין זה חכם שבית הדין הבינלאומי לצדק לחזור על כך שמשא ומתן דו-צדדי בין הפלסטינים לממשלת ישראל הוא "הכלי היחיד והמספק" להשגת שלום ולהבטחת פלסטיני עצמאי מבחינה מדינית. יש צורך מאוד להסב את תשומת ליבו של בית המשפט לשקול אמצעי שלום ואמצעים ליישוב סכסוכים מלבד "משא ומתן" להשגת אותה מטרה.

ניתן לפנות לגישור, פישור או בוררות מתוך השיטות שבית המשפט יראה עדיף, כשהמטרה הסופית תישאר בעינה, כדי למנוע עיכוב נוסף ולהשיג הגדרה עצמית פלסטינית, שהיא זכות בלתי מעורערת בעולם הבינלאומי. מערכת.

החשיבות של הגשת בקשת מקלט זו לבג"ץ עולה בקנה אחד עם ממשלת ישראל קיצונית עקובה מדם. הצעד הפלסטיני בבקשת חוות דעת מייעצת מהווה התקדמות חיובית עם יוזמה פלסטינית לצאת ממעגל האבודים בפרטים לכיוון הכובד סביב ה"כיבוש" והצורך להתחיל לסיים אותו.

אם בית המשפט יחליט לעסוק בכיבוש כסוגיה משפטית, אזי תהיה הזדמנות לפלסטינים להיפטר מההצדקה למשא ומתן ולשיחות שלום, כי נושא הכיבוש הופך, בהחלטה בינלאומית, למשפט של האו"ם. נושא ולא נושא למשא ומתן.

- דלאל עריקאת: פרופסור לדיפלומטיה ותכנון אסטרטגי, הפקולטה ללימודי תואר שני, האוניברסיטה הערבית-אמריקאית.

היום, יום ראשון, הודיעה הרשות הכללית לעניינים אזרחיים בהצהרה כי גופת השהיד אחמד יעקב טהא (בן 39) תתקבל מהעיירה בידיא בנפת סלפית, היום בבוקר, על ידי צוות הרשות ואנשי השהיד. משפחה מהכניסה הצפונית לעיר סלפית.

בהודעתה ציינה הרשות כי השהיד טהא נהרג מפגיעת כדורי הכיבוש ב-27-04-2023, צפונית לעיר סלפית.

המתאם ההומניטרי של השטח הפלסטיני הכבוש, לין הייסטינגס, אמרה כי מאות פלסטינים בירושלים הכבושה נמצאים בסיכון של פינוי בכוח.

בציוץ בעמוד הטוויטר הרשמי שלה, אמרה רכזת האו"ם: "היום, יום ראשון, יתכן שיפנו קשישים ממשפחת סוב לבן מביתם בו הם גרו מאז 1954 בעיר העתיקה בירושלים".

היא הוסיפה, "מאות פלסטינים נמצאים בסיכון של פינוי כפוי במזרח ירושלים. יש להפסיק את הפרקטיקה ההרסנית הזו - המנוגדת לחוק הבינלאומי".

היום, יום ראשון, האחד עשר ביוני, קבעו רשויות הכיבוש הישראלי מועד אחרון לפינוי משפחת סוב לבן מביתה לטובת המתנחלים.

וביום חמישי האחרון, משרד האיחוד האירופי אמר בציוץ שפרסם בעמוד הרשמי שלו ב"טוויטר" כי "כ-150 משפחות פלסטיניות במזרח ירושלים נמצאות בסיכון של פינוי ועקירה בכפייה" מרשויות הכיבוש הישראליות.

האיחוד האירופי אישר מחדש את התנגדותו למדיניות ההתנחלויות הישראלית ולצעדים שננקטו בהקשר זה, לרבות פינוי כפוי.

בית משפחת סוב לאבן ממוקם בבניין בעקבה אל-חלידיה בעיר העתיקה, המשקיף ישירות על מסגד אל-אקצא המבורך, בו מתגוררים מוסטפא סאב-לבן בן השבעים ורעייתו נורה. מתנחלים. תפס בעבר חלק עליון של הבניין וחלק נוסף ממנו לפני מספר שנים, ונשאר בית משפחת סוב לבן, באמצע המבנה, המוקף בהתנחלויות מכל עבר.

ראוי לציין כי הוגש תיק נגד משפחת סוב לבן בניסיון לפנותם בכוח מביתם בשנת 1978, והמשפחה נכנסה למערבולת של בתי משפט ותיקים עם הכיבוש הישראלי והמתנחלים, וניהלה שבעה קרבות משפטיים. כולל בשנת 2000, כאשר המשפחה ניצחה בתיק ונשארה בבית.

בשנת 2010 העבירו רשויות הכיבוש את הנכס לעמותת ההתיישבות "עטרת כהנים", שהחלה להגיש תיקים נגד המשפחה בניסיון לגרש אותה בכפייה. בשנת 2016 הוציא בית המשפט העליון בישראל החלטה למניעת הימצאות ילדים ונכדים בבית, במטרה למנוע מהם לתבוע את הזכות להגנה כדור שלישי, בזמן שבני הזוג נשארים בו.

כוחות הכיבוש הישראלי עצרו עם עלות השחר ובבוקר יום ראשון 9 אזרחים מאזורים נפרדים בגדה המערבית.

לפי מקורות מקומיים, כוחות אלו פשטו על העיירה יעבד בג'נין, ועצרו את הצעיר הפצוע, גאנם בסאם חמארשה, עבד ג'עפר אל-טאהר, והילד, עבד מוחמד חמארשה, לאחר שפשטו על בתיהם של קרוביהם.

כוחות אלו פשטו גם על בתי אזרחים רבים, כולל העורך טארק קבהא, תוך עימותים עם צעירים זועמים.

בעוד הצבא הישראלי אמר כי בנוסף ליאב"ד, הוא עצר מספר מבוקשים, מנילין שבמחוז רמאללה ומחוסאן בבית לחם, וכי מצא נשק במהלך הפשיטות.

פלסטיני נהרג, אמש, כתוצאה מרצח שהתרחש בג'לג'וליה, במשולש הכבוש.

זהו הפשע השני שהתרחש אתמול בתוך שעות, לאחר הרג נוסף בקלנסווה.

לפי רשות השידור הציבורי דובר ערבית, ההרוג בג'לג'וליה הוא אשרף חרוב (בן 49), והוא נורה על ידי אלמונים, בעוד שאשתו ואחותה נפצעו בדרגות שונות באותו פשע.

לפי החקירות, מדובר בפעולת נקמה, שכן בנו שנרצח נעצר בחודש שעבר בחשד למעורבות בהריגת מהדי חרירי, בנו של אחד ממובילי הפשע המאורגן, אך הוא שוחרר מחוסר של ראיות מספיקות, ואז הוא נסע לטורקיה.

הוועדה ציינה כי 13 פלסטינים נהרגו ברציחות מאז השבוע שעבר, מה שהביא את מספר הקורבנות הכולל מתחילת השנה ל-102.

אמש נהרג אזרח מירי במחנה הפליטים ג'נין, בצפון הגדה המערבית.

לדברי דובר המשטרה, אלוף-משנה לואי ארזיקת, 3 אזרחים נוספים נפצעו במהלך קטטה שהתרחשה בתוך המחנה, מה שמעיד על כך ששירותי הביטחון פתחו בהליכי חקירה לאחר שהשתלטו על המקום וסיימו את המריבה.

מקורות מקומיים אמרו כי ההרוג הוא, חליל מסבח, ששוחרר לפני כחודש לאחר שישב כ-20 שנה בבתי הכלא של הכיבוש.

עשרות אלפים הפגינו בתל אביב, בנוסף למאות מול המלון שבו נפגשים נתניהו ולוין בקיסריה, זה השבוע ה-23 ברציפות.

במוצאי שבת חודשו בתל אביב ובעשרות יישובים וצמתים מרכזיים, זה השבוע ה-23 ברציפות, שבו ההפגנות נמשכות נגד ממשלת נתניהו והתוכנית להחלשת מערכת המשפט.

עשרות אלפים הפגינו בהפגנה המרכזית ברחוב "קפלן" בתל אביב, שכללה דקת דומייה לנפגעי הרציחות ביישוב הערבי, לאחר שמניין ההרוגים הגיע ל-95 מתחילת השנה ועד כה.

בקיסריה הפגינו מאות מול המלון בו נפגשו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר המשפטים ירליב לוין, על רקע נוכחות כוחות משטרה מתוגברים שמנעו מהמפגינים להתקרב למלון.

המפגינים קראו לשר המשפטים הישראלי לצאת ולהקשיב להם, ואמרו שהם קראו "לוין, פה זה לא פולין".

בבאר שבע הפגינו למעלה מאלף בני אדם, בהם ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק, שקרא להסלמה במחאות ובאי ציות אזרחי.

ברק אמר, "הפרויקט של נתניהו עבר בפולין ובהונגריה, אבל הוא לא יעבור כאן כי אנחנו נמשיך למחות ואנחנו לא מפחדים מאף אחד ומשום דבר, וגם לא יהיה משא ומתן עם מי שינסה לרסק את הדמוקרטיה".

פשע ירי שבוצע בעיר קלנסווה הביא למותו של גבר בן 28 שנפטר מפצעיו הקשים, והעלה את מניין ההרוגים באוכלסיה הערבית מתחילת השנה ל-95.

צעיר בן 28 מת מפצעיו הקשים בפשע ירי שביצע בעיר קלנסווה, בעוד 3 צעירים נפצעו בשתי קטטות נפרדות בנגב, במוצאי שבת.

לפי המידע שהתקבל, הפשע בוצע ברחוב סמוך לבית העלמין במגזין, כאשר הצעיר נפצע בפלג גופו העליון.

צוות רפואי של "אנשי דוד" ביצע פעולות החייאה לפצוע, שסובל מפצעים אנושיים בגופו, לאחר מכן הוא הועבר במהירות לבית החולים "מאיר" בכפר סבא להשלמת טיפול, אולם מותו אושר לאחר ניסיונות להציל את חייו כשלו.

המשטרה הגיעה לזירת הפשע ופתחה בחקירת נסיבותיו. מבלי לדווח על מעצרם של חשודים כלשהם.

בעיר רהט נפצעו שני צעירים (בני 31 ו-18), המתוארים באורח בינוני, לאחר שספגו פשע ירי בעקבות קטטה שאירעה בנתיב 2.

צוות רפואי העניק טיפול ראשוני לפצועים, לאחר מכן הם פונו לבית החולים סורוקה בבאר שבע להשלמת טיפול.

בשאקב אל-סלאם נפצע צעיר בן 21 בקרב, שהוגדר כבינוני.

הפצוע סבל מפצעים בגופו, והוא הועבר לקבלת טיפול בבית החולים סורוקה לאחר שהעניק לו טיפול ראשוני.

פשעים בלתי מבוקרים באוכלסיה הערבית

הפשעים נמשכים באוכלסיה הערבית מדי יום, בשעה שהאוכלסיה הערבית הייתה עדה אתמול, יום שישי, להפגנות זועמות המגנות את הפשע המשתולל וחוסר המעש של המשטרה, במיוחד לאחר הרצח ההמוני שהתרחש ביפו נצרת, בו 5 צעירים נהרגו ביום חמישי.

הפשעים באים גם לאור כישלון המשטרה בביצוע עבודתה במאבק בפשיעה, עימות עם כנופיות פשיעה ומעצרם של העבריינים, על רקע אינדיקציות לשיתוף פעולה של שירותי הביטחון הישראליים עם ארגוני פשיעה.

95 הרוגים באוכלסיה הערבית מתחילת השנה

עם פשע זה, עלה מספר קורבנות הרצח בקהילה הערבית מתחילת שנה זו ועד היום, ל-95, בהם 6 נשים, צעירה ושני ילדים.

החברה הערבית עדה לשורה אינסופית של אירועי אלימות ורציחות, בשעה שהמשטרה לא מצליחה לבצע את עבודתה לבלימת פשיעה, לרדוף אחרי כנופיות פשע ולהעמיד לדין את העבריינים.

ירי ורציחות ברחוב הפכו בשנים האחרונות לדבר שבשגרה בחברה הערבית, שמוצאת את עצמה מותירה לגורלה ובת ערובה לפשע המאורגן.

זה בא על רקע תחושת החסינות של הפושעים, שכן מבצעי הירי מאמינים שהכל מותר להם, ומציינים כי רוב הפשעים קשורים לעבודה בריבית, בשוק השחור ובהסדרת ציונים בין כנופיות פשע.

משפחות החללים שגופותיהם מוחזקות על ידי רשויות הכיבוש ארגנו הערב, שבת, דוכן במרכז העיר רמאללה, לדרישה לשחזר את גופות ילדיהם, וכן דרשו את שחרורו המיידי של אסיר חולה, וליד דקה.

במהלך העמדה קראו המשתתפים נגד מדיניות הכיבוש נגד האסירים, והעלו סיסמאות הדוחות את מדיניות הרשלנות הרפואית, והדגישו את הצורך של הקהילה הבינלאומית לעבור לסיום ההליכים הנהוגים נגדם.

לאחר המשמרת ארגנו המשתתפים צעדה מכיכר אלמנרה לבית משפחתו של האסיר אסלאם אלפרוך ב"רמאללה אל תחטה", שפוצץ על ידי כוחות הכיבוש לפני יומיים, שם נאמרו מספר מילים. בתמיכה במשפחתו ובאישור שהעם שלנו עומד לצידם.

ראוי לציין כי האסיר וליד דקה, שנכנס לשנתו ה-38 בבתי הכלא הישראלים, מתמודד עם מצב בריאותי קשה, כתוצאה מתסמיני בריאות חמורים האחרונים שלו, בנוסף לסבל מסוג נדיר של סרטן הפוגע מח העצם ומכונה "מיאלופיברוזיס".

במוצאי שבת פרצו עימותים בין צעירים לכוחות הכיבוש הישראלי, בעיירה כפר קדום, מזרחית לקלקיליה.

מקורות מקומיים דיווחו כי מתנחלים מההתנחלות "קדומים", שהוקמה בכוח על אדמות כפר קדום, התאספו סמוך לג'בל אלכדן, מצפון לעיירה, בחסות חיילי הכיבוש, בניסיון להסתער על אזור. .

מאות תלמידים מבית הספר "אל-קסטל" בנצרת השתתפו במשמרת, היום, שבת, במחאה על האלימות והרציחות המשתוללות בחברה הפלסטינית ב-48 השטחים ועל כישלונה של משטרת ישראל להילחם בה.

במהלך המשמרת שארגנה הנהלת בית הספר, הצוות החינוכי וועד ההורים, הניפו התלמידים כרזות בגנות אלימות וקראו בקול רם כדי להדגיש את הצורך לדבר בשפת הדיאלוג בחברה ולדחות כל צורות של אלימות, הרג והפחדה. .

התלמידים גם העלו סיסמאות המגנות אלימות ופשע, וקראו נגד "המצב האומלל" אליו הגיעה החברה הערבית, לרבות אלימות, הרג, דיכוי, בריונות והתנהגות שלילית אחרת.

ביום חמישי האחרון נצפה בישוב יפה אל-נצרת לאחד מאירועי הירי הפליליים העקובים מדם, בו נהרגו חמישה צעירים, אחד מהם קטין בן 15, כתוצאה מהתחשבנות בין שני ארגוני פשע הפעילים במדינה. קהילה ערבית.

עשרות משמרות יערכו בעיירות ערביות נגד הסלמה באלימות והתפשטות הפשיעה, לאור כישלון הרשויות הישראליות במאבק בתופעה זו, בהזמנת תנועת המעקב הגבוהה של ההמונים הערבים.