תנועת חמאס עומדת היום בצומת דרכים נדיר בתולדותיה הפוליטיות, לאחר מלחמה שהותירה את עזה הרוסה והעמידה את התנועה בפני מבחן אסטרטגי מקיף. אין מדובר כאן רק בבחינה טקטית, אלא במיקום מחדש אפשרי שעשוי להגדיר מחדש את תפקידה בתוך הפרויקט הלאומי הפלסטיני ואת מעמדה באזור. בין האפשרות להשתלב במסלול ערבי ובינלאומי הפותח אופק לשיקום ויציבות, לבין הישארות בבידוד הנכפה על ידי עקרונותיה וחישובי העבר, נראה שעזה היא מראה לאתגרים האזוריים הגדולים יותר, שבהם מצטלבים אינטרסים ערביים ובינלאומיים עם הימורי התנועה על עתידה הפוליטי.
בהקשר זה, מועצת השלום האמריקאית, שהוכרזה על ידי הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, ממלאת תפקיד מרכזי כגורם משפיע בהכוונת בחירותיה ואסטרטגיה של חמאס. עבודת המועצה לא הסתכמה בהצגת מסגרות פוליטיות וכלכליות לניהול עזה, אלא גם קבעה מנגנונים לפיקוח על יישום כל הסכמים ופיקוח ישיר על תהליכי הביצוע ברצועה. נוכחות מתמשכת זו הופכת כל מהלך של חמאס לתלוי בסטנדרטים בינלאומיים וערביים משותפים, ומהווה גורם לחץ המדרבן את התנועה לאמץ מדיניות ממושמעת יותר ומגיבה ליוזמות ערביות ובינלאומיות, במקום להמשיך בהיגיון העימות הבלתי מרוסן.
המלחמה האחרונה, עם ההרס חסר התקדים והעלות ההומניטרית העצומה שהותירה, לא רק יצרה הלם במציאות העזתית, אלא גם חשפה את גבולות המודל ששלט בניהול הסכסוך לאורך השנים האחרונות, והראתה בבירור שהמשך באותו היגיון אינו אפשרי ואינו בר קיימא. מכאן, שהדיבור הגובר על הפיכת חמאס לשחקן פוליטי המתאים לשלב הנוכחי אינו יכול להיחשב כתמרון רטורי, אלא כאינדיקציה להבנה עמוקה שהשלב הבא דורש כלים שונים ומיקום שונה.
שינוי זה מתרחש ברגע אזורי ובינלאומי מורכב, שבו ארגון מחדש של הזירה הפלסטינית, ובמיוחד בעזה, מצטלב עם מאמצים ערביים ברורים לנהל את הסכסוך עם ישראל במסגרת עלויות נמוכות יותר וניתנות לשליטה. ההכרזה על מסגרות לניהול עזה, וניסיונות להקים ועדות בעלות אופי טכנוקרטי, אינן ניתנות להפרדה מרצון ערבי להוציא את הרצועה ממעגל העימות המתמיד, ולהציג מחדש את הסוגיה הפלסטינית לעולם, ובמיוחד לארצות הברית, במסגרת פוליטית רציונלית המתמקדת ביציבות, שיקום ומניעת התפוצצות כוללת. בהקשר זה, חמאס מוצאת את עצמה בפני הבחירה להשתלב במסלול זה בתנאים, או להישאר בעמדת התנגדות שעלולה להוביל לבידוד נוסף ולשחיקה.
החזרה לחיק הערבי והאזורי נראית כאן כמרכיב מרכזי במיקום מחדש של חמאס. חיק זה אינו יכול להצטמצם לממד הסוני בלבד, אלא הוא חיק ערבי כולל, סוני ושיעי ערבי, שהחל לבחון מחדש לעומק את כלל הסכסוכים שנכפו על האזור בעשורים האחרונים. הניסיון הוכיח כי קישור הסוגיה הפלסטינית לצירים אזוריים חוצי גבולות, ובראשם הציר האיראני, היה בחירה יקרה, שלא שירתה את פלסטין כפי שהפכה אותה לזירה בתוך סכסוך אזורי על השפעה ומעמד בין איראן לישראל. סכסוך זה, במהותו, אינו קשור לזכויות הפלסטינים ולא לשאיפותיהם הלאומיות, אלא לחישובי כוחות אזוריים המשתמשים בגיאוגרפיה הפלסטינית ככלי לחץ מתקדם.
המעניין הוא שהבנה זו אינה עוד נחלתן הבלעדית של האליטות הפוליטיות הסוניות הערביות, אלא החלה להשתרש גם בקרב חוגים שיעים ערביים, הרואים בבירור שהפרויקט האיראני, בנוסחו האידיאולוגי הנוכחי, אינו משרת את האינטרסים הלאומיים שלהם ואינו מחזק את יציבות מדינותיהם, אלא מתיש אותם ומעמיד אותם בעימות מתמיד עם סביבתם הערבית. שינוי זה בתודעת השיעים הערבים מהווה התפתחות חשובה ביותר, מכיוון שהוא מחזיר את הכבוד לרעיון הערביות הפוליטית המאחדת, ושם קץ לניסיונות לצמצם את הסכסוכים לבינאריות עדתיות חדות. במסגרת זו, פלסטין הופכת שוב לסוגיה ערבית מאחדת, ולא קלף בסכסוך עדתי או בפרויקט התפשטותי.
ברית חמאס עם איראן, שנכפתה בשלב מסוים תחת לחץ המצור והבידוד, ניתנת לתיאור כיום כטעות אסטרטגית גדולה. ברית זו העניקה לתנועה תמיכה צבאית בעלת השפעה פוליטית מוגבלת, אך עלתה לה באובדן עומקה הערבי, החלישה את יכולת התמרון שלה, וסיפקה לישראל נרטיב מוכן מראש לתאר את הסכסוך כחלק מעימות אזורי עם איראן, ולא כסוגיית כיבוש וזכויות לאומיות. גרוע מכך, עזה נדחפה, שוב ושוב, להיות זירת ניסוי למסרים אזוריים שאין להם קשר לחיי תושביה ולא לעתידם.
מנגד, נראה שהמדינות הערביות והאזוריות הסוניות כיום מעוניינות יותר להכיל מחדש את חמאס במקום לשטן אותה, ולהציג אותה מחדש לעולם במסגרת ערבית ממושמעת, הפותחת ערוצים עם וושינגטון ומפחיתה את רמת העוינות הבינלאומית. אין זה אומר הלבנת פני התנועה או קבלה בלתי מותנית שלה, אלא הבנה שהדחתה המלאה אינה עוד מציאותית, וכי שילובה במשוואה פוליטית ערבית עשויה להיות פחות יקרה מלהשאיר אותה בת ערובה לצירים חיצוניים. מסלול זה עולה בקנה אחד עם גישה ערבית רחבה יותר המבוססת על ניהול הסכסוך עם ישראל במקום לפוצץ אותו, והשגת רווחים הדרגתיים, ויהיו מוגבלים ככל שיהיו, במקום להידרדר למלחמות פתוחות חסרות אופק.
ברקע כל זאת, בולטת מגמה גוברת במדיניות האמריקאית שניתן לקרוא אותה כניסיון לסגור את פרק הסכסוכים האידיאולוגיים במזרח התיכון. ארצות הברית נראית כמי שמבקשת להוציא את איראן מהמרחב הערבי, לא באמצעות הפלתה צבאית, אלא באמצעות פירוק השפעתה האזורית ונטילת תפקידה האידיאולוגי חוצה הגבולות. המטרה, כפי שמובן מגישה זו, היא לדחוף את איראן להפוך למדינה מופנמת יותר בענייניה הפנימיים, פחות מייצאת משברים, ויותר מתעניינת ביחסי שכנות טובים, כולל עם מדינות ערב ואף עם ישראל. מסלול זה, אף שנראה שאפתני או לא מובטח בתוצאותיו, משקף אמונה אמריקאית שהמשך הסכסוך האיראני-ישראלי באמצעות שליחים מתיש את האזור ומערער כל יציבות אפשרית.
למרות כל הנתונים הללו, השאלה הבולטת ביותר נותרה לגבי יכולתה וכנות כוונתה של חמאס לשינוי. התנועה, על פי זהותה ועקרונותיה הקשורים לאחים המוסלמים, דבקה בחזון אידיאולוגי נוקשה, המשלב את הממד הדתי והפוליטי, ומציבה בלב שיחיה את ההתנגדות כאפשרות יחידה לשחרור. מחויבות אידיאולוגית זו מקשה על ניבוי מידת נכונותה לשינוי אסטרטגי אמיתי, או אם כל שינוי עשוי להיות מוגבל וזמני, קשור לדרישות טקטיות שאינן חורגות מניהול המשבר הנוכחי.
בתוך נוף מורכב זה, הופך שינוי חמאס לחלק מהנדסה אזורית רחבה יותר, ולא רק החלטה פלסטינית מבודדת. ניתוק קשריה עם הציר האיראני, וחזרתה למרחב הערבי, עולה בקנה אחד עם מגמה אזורית ובינלאומית השואפת לטהר את זירות הסכסוך באמצעות שליחים, ולהגדיר מחדש את הסכסוכים במסגרות פוליטיות ניתנות לשליטה. שינוי זה, אם ינוהל היטב, עשוי לפתוח אופק חדש לעזה, ולהציג מחדש את הסוגיה הפלסטינית כסוגיית זכויות וכיבוש, ולא כתיק ביטחוני או קלף אזורי.
לסיכום, חמאס עומדת בפני רגע מבחן היסטורי, או שתקלוט את התמורות המתחוללות ותמקם את עצמה מחדש בחיקה הערבי הטבעי, תוך ניצול שינוי מצב הרוח האזורי והבינלאומי, או שתשאר שבויים למשוואות שהוכיחו את כישלונן ואת מחירן היקר. הצלחת שינוי זה אינה תלויה בחמאס לבדה, אלא בנכונות ערבית אמיתית להציע חלופה, וביכולת הפלסטינים להחזיר לעצמם את החלטתם הלאומית העצמאית. בטוח שהשלב הבא לא יהיה דומה לקודמו, וכי הישארות בהיגיון העבר עלולה להיות הסכנה הגדולה ביותר לעתיד הסוגיה הפלסטינית עצמה.
