פתרון שתי המדינות אינו מבוטל, אלא ננטש למות ללא הכרזת לוויה. זו אינה אמירה רטורית, אלא תיאור מדויק של האופן שבו מתנהלת הסוגיה הפלסטינית כיום, ובמיוחד תחת מה שמכונה "מועצת השלום של טראמפ", המוצגת כמסגרת בינלאומית חדשה, בעוד שלמעשה היא ביטוי מרוכז למעבר הסכסוך מזירת הפוליטיקה לזירת הניהול, ומהיגיון הפתרונות להיגיון הטיפול.
הגישה של מה שמכונה מועצת השלום אינה מוגבלת לניהול השלב שלאחר המלחמה, אלא נשענת בעומקה על תפיסות כלכליות רווחות בתוך מעגלי קבלת ההחלטות האמריקאיים, הרואים בעזה מרחב הניתן לעיצוב מחדש מאפס, ולא חברה פוליטית בעלת זכות להגדרה עצמית. בתפיסות אלו, הסוגיה הפלסטינית מצטמצמת לשאלת שיקום ארוך טווח המנוהל באמצעות חוזי השקעה הנמשכים עשרות שנים, שבמהלכן הריבונות מושעית בשם היציבות, והזכות הפוליטית נדחית למועד בלתי מוגדר בתירוץ של "שיקום החברה" ו"דה-רדיקליזציה". הסכסוך כאן אינו עוד סכסוך על אדמה וזכויות, אלא בעיה של ניהול אוכלוסייה שניתן להעביר זמנית, לחלק מחדש, ולהכפיף למודלים חינוכיים ומשפטיים כפויים מבחוץ, בעוד שהאפוטרופסות מוצגת כהכרח מעבר, והכיבוש מוגדר מחדש כהשקעה, והשליטה כשותפות.
במועצה זו, עזה אינה מופיעה כחלק מגיאוגרפיה לאומית פלסטינית הקשורה לגדה המערבית במסלול הקמת מדינה עצמאית, אלא כמרחב נפרד המנוהל בנפרד מכל אופק פוליטי כולל. עזה כאן אינה שאלת ריבונות או זכות להגדרה עצמית, אלא תיק של שיקום, ביטחון, יציבות והשקעה. במובן זה, מועצת טראמפ אינה באה להחליף את פתרון שתי המדינות, אלא להפוך אותו לבלתי רלוונטי מבלי להכריז רשמית על מותו. הפתרון הישן נשאר על המדף, בעוד שגישה חדשה נבנית המתעלמת מרעיון המדינה מיסודו.
הדבר הברור ביותר הוא שגישה זו משקפת את מנטליות הנשיא טראמפ: הוא אינו רואה ברשות הפלסטינית גורם רשמי בעל סמכות החלטה, ואינו מאמין שהפלסטינים מסוגלים לוותר על זכויותיהם. בעיני טראמפ, הדרישות הפלסטיניות המבוססות על יישום החוק הבינלאומי – כגון הזכות להגדרה עצמית, זכות השיבה, והפסקת ההתנחלויות – נחשבות לדרישות רבות מדי, וכי הפלסטינים לא יישאו בנטל של ויתורים כלשהם. לכן, הפתרון הישיר הפך לבלתי רצוי. התוצאה: כפיית פתרונות מוכנים מראש וניהול המציאות בשטח ללא התייעצות עם הפלסטינים, גישה חדשה לחלוטין בתולדות הסכסוך, המציבה את הפלסטינים מחוץ למשוואה והופכת את הרשות למשקיף שקט יותר מאשר לצד משפיע.
מה שקורה בעזה היום אינו יוצא מן הכלל, אלא מודל לניהול שטח הרוס מחוץ לחוק הבינלאומי, ללא סמכות או"ם מחייבת, ועם רצון פוליטי יחיד שיש לו את הזכות לפרש, לשנות ולהטיל וטו. כאשר נשיא ארצות הברית הופך לסמכות הסופית של "השלום", רעיון הלגיטימיות הבינלאומית מתבטל, ומוחלף בהיגיון הכוח והעסקה. כאן בדיוק נפגע פתרון שתי המדינות אנושות, מכיוון שפתרון זה, עד כמה שהיה שביר, הניח קיומה של מערכת בינלאומית המכירה בכיבוש, בזכויות העם הנתון תחתיו, ובמסלול משא ומתן ברור המוביל לסיומו.
מועצת טראמפ אינה מכירה כלל בהנחות אלו. היא מתייחסת לסכסוך כאילו הוא משבר שלטון מקומי באזור לא יציב, ולא כסוגיה של שחרור לאומי. לכן עולות שאלות כמו: מי מנהל את עזה? מי מפקח על הביטחון? מי מממן את השיקום? בעוד שהשאלה המהותית נדחקת הצידה: מהו המעמד המשפטי והפוליטי של עזה בתוך פלסטין הכבושה? דחיקה מכוונת זו של הפוליטיקה היא הצורה החדשה ביותר לקבור את פתרון שתי המדינות, לא באמצעות דחייתו, אלא באמצעות התעלמות ממנו.
המסוכן ביותר הוא שמסלול זה מצטלב עם האינטרס של ישראל כפי שלא קרה מעולם. ישראל, הדוחה בגלוי את פתרון שתי המדינות, אינה צריכה כיום להכריז על דחייה זו, כל עוד המציאות מעוצבת מחדש באופן שהופך את הפתרון לבלתי אפשרי ללא רעש. הפרדת עזה מהגדה, הפיכת הראשונה לישות מנוהלת בינלאומית, והאצת בליעת השנייה באמצעות התנחלויות, כל אלה הם צעדים היוצרים מציאות חדשה שאינה זקוקה למשא ומתן, אלא לניהול ארוך טווח. במציאות זו, הדיבור על מדינה פלסטינית קרוב יותר לתרגיל לשוני מאשר לפרויקט פוליטי.
בנוסף לכך, קיים גורם פלסטיני חשוב ביותר: הרשות הפלסטינית עדיין לא הבינה את גודל הסכנה, והסתפקה לרוב בשתיקה או בברכה עקיפה להרחקתה מהמשוואה. שתיקה או היעדר פעולה זה מאפשרים לארצות הברית ולישראל לעצב מחדש את המציאות הפלסטינית בהדרגה ללא התנגדות חזקה מצד כל גורם פלסטיני. יש הרואים בכך שהרשות מאמינה שאין לה כעת את היכולת להשפיע בשל התמקדותה בסיום המלחמה והסבל ההומניטרי בעזה, מה שהופך את עמדתה לפחות יעילה ומגביר את שבריריות נוכחותה הפוליטית.
במצב זה, פתרון שתי המדינות נותר במצב של מוות קליני. איש אינו מכריז עליו כעל סופי, מכיוון שההכרזה כופה התמודדות עם השאלה הבאה: מהי החלופה? ואיש אינו מוכן לשאת בעלות של שאלה זו. המדינה האחת עם זכויות שוות נדחית על ידי ישראל מכיוון שהיא מבטלת את האופי היהודי של המדינה. המשך הכיבוש בצורתו המסורתית יקר מבחינה מוסרית ופוליטית. לכן, הבחירה הקלה ביותר היא לנהל את הפלסטינים ללא ריבונות, ולהעניק להם אוטונומיה מורחבת כאן, וניהול בינלאומי שם, ופרויקטים כלכליים המפחיתים את המתח מבלי לגעת במהות הסכסוך.
עזה, בהקשר זה, הופכת למעבדה לניהול שלאחר הריבונות. אם נוסחת הניהול הבינלאומי ללא ריבונות תצליח, ואם ניתן יהיה להפריד את השיקום מהפוליטיקה, ולהכיל את ההתנגדות ללא פתרון שורשי, אזי המודל יהפוך לניתן להכללה. אז פתרון שתי המדינות לא יהיה אפילו בעיה, אלא יהפוך לזיכרון בלבד משלב קודם שבו העולם דיבר על החוק הבינלאומי ברצינות רבה יותר.
המלכוד האמיתי הוא שהיעדר חלופות אינו מעיד על נכונות המסלול הקיים. מתן אפשרות לפתרון למות לאט אינו מבטל את הסכסוך, אלא משנה את צורתו ומאריך אותו. ומה שמוצג היום כשלום ריאלי עשוי להפוך מחר לניהול קבוע של משבר פתוח, ללא אופק וללא סוף. ברגע זה, השאלה אינה אם פתרון שתי המדינות הסתיים, אלא אם המערכת הבינלאומית עצמה מסוגלת לייצר פתרון כלשהו החורג מהיגיון הכוח החשוף.
תחת מועצת טראמפ, ועזה המנוהלת ולא המשוחררת, נראה שהעולם בחר בדרך הקלה ביותר: קבורת הפתרונות הגדולים בשקט, ודחיית ההתמודדות עם האמת למועד בלתי מוגדר.
שתף את דעתך
פתרון שתי המדינות ננטש למות בשקט: עזה בין ניהול כלכלי לריבונות אבודה