מאה ימים לאחר התוקפנות, ישראל עומדת למשפט בפני העולם

מאה ימים לאחר התוקפנות הישראלית ברצועת עזה, הממסד השולט בישראל ובעלת בריתה, ארצות הברית, מתנגשים בארבע עובדות שלא ניתן להימנע מהן:
ראשית, התוקפנות הישראלית לא הצליחה להשיג את מטרותיה המוצהרות והחבויות, לרבות כישלונה בביצוע הטיהור האתני של רצועת עזה, כישלונה לעקור את ההתנגדות, כישלונה בהרחבת השליטה בכיבוש וכישלונה בהשבתה של ישראל. אסירים.
שנית, ישראל אינה יכולה להמשיך בתוקפנות זו ובמבצעים צבאיים מתמשכים ללא הגבלת זמן בשל חוסר יכולתה להתקיים במקביל למלחמה ארוכה, או אפשרות לאובדן אנוש, או אבדות כלכליות בסדר הגודל שאליו היא חשופה.
שלישית, ישראל וארה"ב הפסידו מבחינה מוסרית ואתית את המלחמה הזו ברמה העממית, אפילו בתוך ארה"ב עצמה.
רביעית, האסטרטגיה הישראלית ששררה לאורך העשור האחרון, שהתבססה על חיסול הסוגיה הפלסטינית באמצעות נורמליזציה עם הסביבה הערבית, קרסה, והסוגיה הפלסטינית חזרה לקדמת הבמה העולמית, שכן היא סוגיית שחרור האדם העיקרית. של זמננו.
סצנה זו הגיעה לשיאה בפתיחת ישיבות של בית הדין הבינלאומי לצדק, ביוזמת דרום אפריקה, לשפוט את ישראל על ביצוע פשע רצח עם.
לפי מה שכתב שליח העיתון הישראלי "ידיעות אחרונות" למעקב אחר ההליכים בבית המשפט, ישראל הפסידה במערכה השיפוטית בתקשורת, ללא קשר להחלטות השופטים.
למעשה, גרירת ישראל לבית הדין הבינלאומי השיגה שתי מטרות, לפני שהשופטים החלו בדיונים. הראשונה היא כי כינוס בית המשפט, כשלעצמו, והכריחה של ישראל להשתתף בו, ולהציג בפניו את הגנתה בתגובה למסמך האישום של בית המשפט, שדרום אפריקה ניסחה היטב, היוו גורם הרתעה יעיל כלפי ישראל. מאלץ אותה לסגת, אפילו מילולית בזמן הנוכחי, מכמה מיעדיה, כמו הצהרת חוסר כוונתה ליישם טיהור אתני, נכונותה לאפשר לתושבי צפון עזה לחזור לבתיהם, ולהכריז על כוונתה. לכבוש מחדש וליישב את רצועת עזה.
שנית, זו הפעם הראשונה שישראל מאבדת את החסינות לה היא נהנית מאז הקמתה לפני 75 שנה בתמיכת ממשלות המערב, מה שגורם לה להתנהג כאילו היא מעל אחריות ומעל לחוק הבינלאומי. היא נאלצה להתמודד עם האשמות, אחריות ואחריות מול כל העולם.
הטיעונים של המשלחת הישראלית נראו עלובים וסותרים.
טענתה כי לדרום אפריקה אין זכות להגיש את התביעה לבית הדין הבינלאומי לצדק, משום שאין מחלוקת בינה לבין ישראל, מופרכת בנוסח מסמך "רצח העם", המניח ואף כופה כל חותם לאמנה הרלוונטית להתמודד עם כל מקרה של "רצח עם". היא גם מפריכה את ההתכתבויות של דרום אפריקה עם ישראל בדרישה להגיב להאשמה שהופנתה נגדה.
המשלחת הישראלית נפלה בפח שטמנה לעצמה כשטענה כי הצהרות שרים ישראלים הקוראים להשמדת תושבי עזה, או הטלת פצצה גרעינית עליהם, או תיאורו של סמוטריץ' את כל תושבי רצועת עזה, לרבות. מיליון ילדים, כנאצים, אינם מייצגים רשמית את ממשלת ישראל ואת מוסד מועצת המלחמה שמנהל את התוקפנות. שימו לב כי את ההצהרות הקשות ביותר פרסם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עצמו, כולל קריאתו לגירוש כל תושבי העיר. רצועת עזה, והשימוש שלו בביטויים תלמודיים הקוראים להשמדה מקיפה של הפלסטינים. הטענה הישראלית הופכת חסרת ערך, בהתחשב בכך שהמדיניות הכללית של ממשלת ישראל אינה נקבעת על ידי מועצת המלחמה, אלא על ידי הממשלה כולה, הכוללת את אלו שהשמיעו את ההצהרות הברבריות המאשרות את הכוונה לבצע רצח עם, כולל בן גביר, סמוטריץ'. , ושר המורשת הישראלי, עמיחי אליהו.
כמה צדקה דרום אפריקה כשגיבשה את המסגרת הכללית של התלונה נגד ישראל, לרבות פשעי הטיהור האתני שנמשך מאז 1948, ופשע האפרטהייד שישראל ממשיכה לבצע.
אולי הטיעון המגוחך ביותר בו השתמשה המשלחת הישראלית היה ההתמקדות בזכותה של ישראל להגנה עצמית, וזה מה שממשלות מערביות רבות המשיכו לחזור, למרות שנאלצו להכיר בכך שהגנה עצמית אינה נותנת את הזכות להתחייב. פשעי מלחמה והפרת החוק הבינלאומי והמשפט ההומניטארי הבינלאומי.
אבל השאלה כאן היא: האם גם לפלסטינים אין זכות להגנה עצמית מפני הכיבוש המדכא אותם? האם לתושבי עזה, ש-70% מהם נעקרו ממולדתם מאז הנכבה ב-1948, אין זכות להגן על זכותם לחזור לבתים מהם נעקרו, על פי החלטה 194 של האו"ם הכללי. אסיפה, שיישומה היה תנאי לכך שהאו"ם יכיר בישראל?
ישראל אומרת שלוחמי התנגדות פלסטינים פרצו את גבולותיה ב-7 באוקטובר, וזה מעלה את השאלה: האם ישראל הגדירה את גבולותיה? כמובן שלא, זה עניין טאבו. אם כך, האם ההכרה הבינלאומית בישראל לא הייתה מבוססת על החלטת החלוקה שהתקבלה ב-1947, שהעניקה למדינה הפלסטינית 44% משטחה של פלסטין ההיסטורית? אז האם לפלסטינים שגורשו מאותם אזורים אין זכות להגן על זכותם לחזור אליהם?
בית הדין הבינלאומי אינו זקוק להוכחות או טיעונים משפטיים. תמונות ההרס, הרצח והפשיעה שביצעה ישראל אינן זקוקות להוכחה. הוא מאשר את יישום רצח העם, והטענות של ישראל על מספרים לא מדויקים של קורבנות מופרכות על ידי הרשימות של חללים בהוצאת משרד הבריאות, עם מספרי זהות ותאריכי לידתם.
לאחר טיהור אתני שנמשך 75 שנים, כיבוש ישראלי שהפך לארוך בהיסטוריה המודרנית, משטר האפרטהייד הגרוע ביותר בתולדות האנושות, ומצור פלילי מחריד על רצועת עזה שנמשך 17 שנים, מלווה בפתיחת חמש מלחמות נגדה. האוכלוסייה, ישראל מתמודדת, לראשונה בתולדותיה, עם המציאות של היותה הישות5 המפר הנוכל ביותר של החוק הבינלאומי, וזוהי תחילתה של דרך צדק שאי אפשר לעצור.