בין התנגדות לפיוס: קריאה בהיסטוריה של האליטות הפלסטיניות ותפקידיהן הפוליטיים

ההתנגדות הפלסטינית ניצבת כיום בפני אתגרים מורכבים החורגים מהעימות הישיר עם מכונת המלחמה הישראלית בעזה ובגדה המערבית. אתגרים אלה בולטים בהתנגשות המתמדת עם אליטות מקומיות המאמצות מדיניות המזדהה עם כוחות חיצוניים, מסלול היסטורי שחזר על עצמו בחוויותיהם של עמים קולוניאליים בשלושה דפוסים: התנגדות רדיקלית, שיתוף פעולה פרגמטי, או שיתוף פעולה מלא.

מאז תחילת שנות העשרים, החברה הפלסטינית חוותה פילוג מעמדי ופוליטי חריף כלפי הפרויקט הציוני והמנדט הבריטי. בעוד שמשפחות עשירות בירושלים וביפו נטו לגישת פשרה והתפשרות, האיכרים והפועלים עסקו בהתנגדות שטחית ישירה, מה שיצר פער עמוק בין ההנהגה המסורתית לבסיס העממי.

התסכול מביצועי האליטות המסורתיות הוביל להולדת 'מפלגת העצמאות' בשנת 1932, שייצגה את שאיפות המעמד הבינוני והאינטלקטואלים הצעירים. מנהיגי המפלגה, כמו חמדי אל-חוסייני ועזאת דרוואזה, שאבו שיטות של אי ציות אזרחי מניסיונו של גנדי בהודו, וקראו לחרם מקיף על הממשל הבריטי.

המתח הגיע לשיאו בשנת 1933 כאשר מפלגת העצמאות הובילה הפגנות המוניות נגד מדיניות הגירוש הציונית וזרם ההגירה היהודית. המשטרה הבריטית התמודדה עם תנועות אלה בכוח מופרז, מה שהוביל למותם של עשרות שהידים ופצועים בערים יפו וחיפה, מה שהגביר את ההתלהבות ברחוב הפלסטיני.

באותה תקופה, האינטרסים של הנציב העליון הבריטי נפגשו עם האליטות הפלסטיניות שחששו לאבד את זכויות היתר שלהן כדי לפרק את מפלגת העצמאות. ואכן, ברית זו הצליחה להחליש את המפלגה ארגונית עד שנת 1935, אך הרוח המהפכנית נותרה חבויה בקרב הצעירים והפועלים שסירבו להיכנע להבטחות הבריטיות.

שנת 1936 היוותה נקודת מפנה היסטורית עם תחילת השביתה הכללית הגדולה שנמשכה שישה חודשים רצופים, תוך התרסה על רצונן של ההנהגות המסורתיות. הפוליטיקאים האליטיסטים נאלצו אז לרכוב על הגל העממי ולהקים את 'הוועד הערבי העליון' כדי לנסות להכיל את התנופה המהפכנית ולשלוט בקצב הרחוב בהתאם ללחצים הבינלאומיים.

במהלך המרד הערבי הגדול, הופיעו 'פלוגות השלום' ככלי צבאי שנתמך על ידי כמה משפחות אליטה כדי להתמודד עם המורדים הפלסטינים מבפנים. דקירה זו בגב, במקביל לדיכוי הבריטי האכזרי, הובילה לתבוסת המרד בשנת 1939, מה שסלל את הדרך מאוחר יותר לנכבה של 1948 ולקריעת המרקם החברתי.

לאחר הנכבה, ובמיוחד בשנות השישים, עלה דור חדש של בני מחנות הפליטים והפועלים להוביל את הפעולה המזוינת, מה שהאליטות העשירות ניסו להכיל מאוחר יותר. עם קבלת מעמד אש"ף כנציג הלגיטימי והיחיד בשנת 1974, הכסף הפוליטי הערבי החל לשחק תפקיד באילוף הדרישות הלאומיות והסטתן למסלולים דיפלומטיים.

אש"ף עבר בהדרגה מסיסמאות של שחרור מלא לקבלת אשליה של 'פתרון שתי המדינות' תחת לחצים בינלאומיים ואזוריים. מדיניות זו פתחה את הדלת לדיאלוגים חשאיים וגלויים עם וושינגטון ובירות אירופה, מה שהוביל בסופו של דבר לחתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 ששינה את פני הסכסוך.

הסכם אוסלו ייצג שינוי איכותי, כאשר ההנהגה הפלסטינית עברה מתפקיד 'המפשר' לתפקיד 'הסוכן הביטחוני' מכוח ההתחייבויות שנחתמו. הרשות הפלסטינית שהוקמה החלה לפעול במסגרת מערכת שמטרתה לדכא כל ניסיון להחיות את מורשת המאבק המזוין, מה שיצר מצב של ניכור בינה לבין כוחות ההתנגדות.

אסטרטגיית הדיכוי הגיעה לשיאה בשנת 2007 בעקבות ההפיכה על תוצאות הבחירות למועצה המחוקקת שבהן זכתה תנועת חמאס. התנגשות זו, שבוצעה בתיאום ביטחוני ופוליטי נרחב, החזירה לזיכרון את ניסיונן של 'פלוגות השלום' בשנות השלושים, כאשר מנגנוני הביטחון החלו לרדוף את המתנגדים במקום להגן עליהם.

משקיפים רואים כי העם הפלסטיני מוצא את עצמו כיום נאלץ לנהל קרב כפול; אחד נגד הכיבוש ואחר נגד רשות המקדישה את מאמציה לתיאום ביטחוני. למרות מלחמת ההשמדה המתמשכת ברצועת עזה, מנגנוני הביטחון בגדה המערבית ממשיכים לרדוף פעילים ומתנגדים, מה שמעמיק את המשבר הלאומי.

ההיסטוריה של הסכסוך הפלסטיני מצביעה על כך שכל הניסיונות לאילוף והכלה שבוצעו על ידי האליטות המשתפות פעולה לא הצליחו לסיים את רוח ההתנגדות. ההתנגדות נשארת, למרות העלות הגבוהה וההקרבות העצומות, הביטוי האמיתי לשאיפות העם הפלסטיני לחירות ושחרור מהקולוניאליזם ההתיישבותי.

לסיכום, התחרות בין גישת הפשרה לגישת ההתנגדות נותרה המניע העיקרי של הפוליטיקה הפלסטינית הפנימית במשך למעלה ממאה שנה. עם המשך התוקפנות הישראלית, גוברת ההכרה העממית כי המסלולים הדיפלומטיים התלויים בגורמים חיצוניים לא השיגו אלא אובדן נוסף של הזכויות הלאומיות הקבועות.

ההיסטוריה הפלסטינית הוכיחה שוב ושוב כי מדיניות ההכלה והאילוף לא הצליחה לשבור את הרצון הלאומי או לחסל את פרויקט ההתנגדות.