הבחירות ובניית הפרויקט הלאומי המשחרר מחדש

עם פרסום הצו הנשיאותי שקבע את מועד הבחירות למועצה המחוקקת לעשרים ושמונה בנובמבר הקרוב, החיים הפוליטיים הפלסטיניים נכנסים לשלב חדש המצופה זמן רב. אולם, חשיבותה של התקופה הזו אינה טמונה במועדה או בהליכיה, אלא בשאלה המתבקשת היום: מה הקשר בין המועד הדמוקרטי הזה לבין המשימה של בנייה מחדש של הפרויקט הלאומי הפלסטיני המשחרר? והאם הבחירות יכולות להפוך לחלק מתהליך זה, או שהן יישארו רק מועד חוקתי שישחזר את המשבר בנסיבות מורכבות יותר? אין מחלוקת על כך שהבחירות הן זכות דמוקרטית מקורית, וכי חידוש הלגיטימציה הוא צורך לאומי שאסור שיישאר כבן ערובה לדחייה או לחישובים פוליטיים. לא ניתן לבנות מערכת פוליטית המסוגלת להתמודד עם אתגרים, או להחזיר את אמון האזרחים במוסדותיה, מבלי לחזור לרצון העם ולכבד את זכותו לבחור את נציגיו כסמכות העליונה ובעל הלגיטימציה. אך הניסיון הפלסטיני אישר כי הבחירות, יהיו הוגנות ככל שיהיו, אינן מספיקות לבדן לטיפול במשבר פוליטי ולאומי בסדר גודל כזה, אם אין הסכמה על אופי השלב, סדרי העדיפויות שלו, כללי השותפות הלאומית, כיבוד הפלורליזם הפוליטי, והמחויבות למקורות הפוליטיים הייצוגיים. הבחירות אינן פרויקט לאומי בפני עצמן, אלא אחד מכלי העבודה הפוליטית. ערכן האמיתי נמדד ביכולתן לתרום לבנייה מחדש של המערכת הפוליטית, לחיזוק אחדות המוסדות הלאומיים, לחידוש האמון בין האזרח למוסדותיו, ולהחזרת הפרויקט הלאומי המשחרר למרכז הפעולה הפוליטית. סוגיה זו מקבלת חשיבות יוצאת דופן לאור הניסיונות לעצב מחדש את המציאות הפוליטית והגיאוגרפית של הסוגיה הפלסטינית. המשך מלחמת ההשמדה, הרעב והעקירה ברצועת עזה והקמת ממשלים חלופיים בה, וההתפשטות המואצת של ההתנחלויות והסיפוח בגדה המערבית ואף העקירה נגד מחנותינו, אינם מכוונים רק לאדמה ולאדם, אלא נועדו לכפות מציאות פוליטית חדשה, שבה העם הפלסטיני מצטמצם לאוכלוסיות המנוהלות תחת הכיבוש באמצעות הנדסה מחדש של האזור, במקום להכיר בו כעם בעל זכות לחירות, להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית. מנגד, המערכת הבינלאומית והאזורית עדה לשינויים עמוקים, שנחשפו במלחמה בעזה ובמה שליווה אותה בהתרחבות חסרת תקדים של סולידריות עממית עולמית, ובהכרה גוברת במדינת פלסטין למרות הסמליות של חלקן ללא השלכות, ובהתרחבות מעגל הביקורת על המדיניות הישראלית, במיוחד במערב, כולל בארצות הברית, באופן חסר תקדים, לצד השינויים המהירים במאזן הכוחות הבינלאומי. ולמרות ששינויים אלה טרם הפכו למדיניות בינלאומית מכרעת, הם פותחים בפנינו, הפלסטינים, הזדמנויות חדשות, באותה מידה שהם מציבים בפנינו גם אתגרים חדשים. אולם, ההימור לא צריך להיות רק על שינויים אלה, ולא על המתנה לתוצאות השינויים האזוריים והבינלאומיים, אלא על בעלות על חזון ורצון פוליטי לאומי עצמאי, המסוגל לנצל הזדמנויות ולהתמודד עם סיכונים. השינויים החיצוניים עשויים לאפשר מרווחים חדשים לתנועה, אך הם אינם יכולים לפצות על היעדר הצורך בבנייה מחדש של הפרויקט הלאומי המשחרר, על המשך הפילוג, ועל חולשת המוסדות. אולי הטעות הגדולה ביותר היא צמצום הבחירות להיות אמצעי לחידוש השלטון, בעוד שהאתגר האמיתי טמון בבנייה מחדש של הפרויקט הלאומי הפלסטיני המשחרר, וחידוש כליו, מנגנוני פעולתו וצורות מאבקו, באופן התואם את השינויים שהכתיבה המלחמה, ומחזיר את כבודה של סוגייתנו כסוגיה של שחרור לאומי של עם השואף לחירות ועצמאות, ולא כסוגיה של ניהול אוכלוסייה תחת כיבוש. הדרישה היום אינה רק לבנות מחדש את המערכת הפוליטית, אלא להגדיר מחדש את היחסים בין מוסדותיה ומטרותיה, כך שהרשות הלאומית תחזור להיות כלי בשירות הפרויקט הלאומי המשחרר, ולא שהפרויקט הלאומי יהפוך לכלי בשירות הרשות. מתוך נקודת מבט זו, התיקונים שהוכנסו לחוק הבחירות, בין אם הם נוגעים למספר חברי המועצה המחוקקת, לאחוז החסימה או לאחרים, ראויים לדיון לאומי רגוע, אחראי ורחב, לא מנקודת מבט של תמיכה או דחייה מוקדמת, אלא מנקודת מבט של השפעתם על החיים הפוליטיים. האתגר אינו טמון רק בהרחבת הייצוג, אלא גם בשמירה על תחרות תוכניתית, בחיזוק תפקיד הכוחות הפוליטיים והחברתיים, בהגבלת הפיצול, ובהפחתת העדפת שיקולים מקומיים, אישיים, שבטיים או השפעת כסף פוליטי על הבחירות הלאומיות. מכאן, הבחירות צריכות להיכלל בתהליך פוליטי ולאומי רחב יותר, שיתחיל בדיאלוג לאומי אחראי, שלא יתבסס על חלוקת שלל או חלוקת תפקידים, אלא על הסכמה לגבי אופי השלב וסדרי העדיפויות שלו, תוכנית המינימום הלאומית, יסודות השותפות הלאומית, כיבוד תוצאות הבחירות, חיזוק מעמדו של ארגון השחרור הפלסטיני כנציג הלגיטימי והיחיד של עמנו, ופעולה לפיתוחו והפעלת מוסדותיו על בסיס דמוקרטי כחזית לאומית רחבה, שתבטיח את השתתפות כל מרכיבי עמנו במולדת ובתפוצות. הלגיטימציה שעמנו זקוק לה היום אינה רק לגיטימציה אלקטורלית, אלא גם לגיטימציה לאומית, הנמדדת ביכולת המוסדות הנבחרים להגן על הפרויקט הלאומי המשחרר, לשמור על אחדות העם, האדמה והסוגיה, ולהגן על הזכויות הפלסטיניות הבלתי ניתנות להפרה, ובראשן הזכות להגדרה עצמית ומימוש המדינה הפלסטינית העצמאית והריבונית. המועד לבחירות הפך למציאות פוליטית היום, אך הצלחתו לא תלויה רק ביום הבחירות, אלא במה שקודם לו: ביכולת הכוחות הלאומיים, החברה האזרחית והעצמאים הלאומיים להחזיר את אמון הציבור, לבנות שיח פוליטי לאומי מאחד, להגן על הרצון הלאומי מפני כסף פוליטי ומרכזי השפעה ומכל צורות ההשפעה החיצונית, ולחזק את השותפות הלאומית מול הפרויקט המסוכן ביותר המכוון נגד סוגייתנו. הבחירות, אף שצריכות לכלול את תפקיד הנשיאות באותו זמן ללא דחייה למועד אחר בשנה הבאה, ולהבטיח את השתתפות עמנו בכל מחוזות המולדת, כולל עזה וירושלים, אינן מאבק על השלטון, אלא צריכות להיות חלק ממאבק לבנייה מחדש של התנועה הלאומית הפלסטינית, חידוש מוסדותיה, החזרת היוזמה הפוליטית, ואיחוד כוחות עמנו מול הכיבוש ותוכניותיו. אם אנו, הפלסטינים, נדע לנצל היטב את המועד הזה, הוא עשוי להפוך לצעד חשוב במסלול בנייה מחדש של הפרויקט הלאומי המשחרר על בסיס שותפות, דמוקרטיה ועצמאות. אך אם הוא יצומצם לתחרות על השלטון או לשחזור הפילוג, הוא יישאר רק תחנה נוספת בניהול המשבר, בעוד שהדרישה היא להתגבר עליו, ולצאת לשלב חדש שבו הפרויקט הלאומי המשחרר, על כל מימדיו הפוליטיים, הדמוקרטיים והמאבקיים, יהיה המצפן המנחה את העבודה הלאומית הפלסטינית. * חבר המועצה המייעצת של תנועת "פתח".