משקיפים ישראלים רואים כי הוויכוח המתנהל בחוגים הפוליטיים האמריקאים סביב הגבלת הסיוע הצבאי לישראל מתעלם מעובדות אסטרטגיות מהותיות. דוד בן בסט, יו"ר איגוד תחנות הרדיו העבריות, מדגיש כי סיוע זה אינו רק תרומות הנובעות מאמפתיה, אלא השקעה מחושבת המניבה תשואות ביטחוניות וכלכליות ישירות לארצות הברית.
קריאות אלו באות בתגובה לרמזים שהושמעו על ידי גורמים אמריקאים, ביניהם סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, לגבי האפשרות להשתמש באספקת נשק ככלי לחץ פוליטי. הצד הישראלי רואה כי תפיסה זו משקפת ידע חלקי במציאות המורכבת של הברית הקושרת את שתי המדינות במשך עשורים ארוכים.
שווי הסיוע השנתי הנוכחי עומד על כ-3.8 מיליארד דולר, במסגרת הסכם מסגרת הנמשך עשר שנים ומסתיים בשנת 2028, בסכום כולל של 38 מיליארד דולר. עם זאת, כספים אלו אינם יוצאים בפועל מהכלכלה האמריקאית, שכן ההסכם מחייב את ישראל להוציא אותם כמעט במלואם על רכישת ציוד ביטחוני ממפעלים אמריקאים.
זרימת מיליארדים אלו חוזרת ישירות לקופות חברות הייצור הצבאי בארצות הברית, ותורמת לתמיכה בעשרות אלפי מקומות עבודה במדינות שונות. במובן זה, הסיוע הצבאי הופך לתוכנית תעסוקה לאומית אמריקאית המחזקת את שרשרות הייצור הביטחוני והחדשנות הטכנולוגית.
בנוסף להיבט הפיננסי, ישראל משמשת כמעבדת תפעול ייחודית לכלי נשק אמריקאים מתקדמים בתנאי לחימה אמיתיים. מערכות הגנה מפני טילים, בינה מלאכותית ואמצעי לוחמת סייבר נבדקים בשטח, ולאחר מכן מועברים ניסיון ולקחים אלו ישירות למוסדות הביטחון בוושינגטון.
הדיווחים מצביעים על כך ששיתוף הפעולה בפיתוח מערכות כמו 'כיפת ברזל' ו'קלע דוד' העניק לצבא האמריקאי יתרון טכנולוגי משמעותי. חלקים חיוניים ממערכות אלו מיוצרים בתוך שטחי ארצות הברית, מה שמבטיח את שמירת הידע הטכני ויכולת הייצור תחת פיקוח משותף.
בהקשר של פעולות שטח, טוענים אנליסטים כי מהלכים צבאיים ישראלים נגד גורמים אזוריים תורמים להגנה על האינטרסים של וושינגטון ללא צורך בהתערבות אמריקאית ישירה. תפקיד זה מפחית את הצורך בנוכחות צבאית אמריקאית רחבת היקף במזרח התיכון, מה שחוסך לתקציב האמריקאי עלויות עצומות.
בהשוואה לעלויות הבסיסים הצבאיים האמריקאים באזור, ישראל בולטת כבעלת ברית שאינה דורשת פריסת כוחות אמריקאים בשטחה כדי להגן עליה. לדוגמה, בסיס 'אל-עדיד' בקטאר עולה סכומים אדירים מדי שנה לתחזוקה ותפעול, בעוד שישראל מסתמכת על יכולותיה העצמיות הנתמכות בטכנולוגיה אמריקאית.
בתחום המודיעין, שיתוף הפעולה בין הצדדים מספק לארצות הברית מידע חיוני שלא יסולא בפז לגבי איומים אזוריים. גורמים אמריקאים הודו במספר הזדמנויות כי מידע מודיעיני ישראלי תרם לסיכול פיגועים שכונו נגד אינטרסים ואזרחים אמריקאים ברחבי העולם.
בן בסט רואה כי דרישת ישראל לציית באופן מלא למדיניות האמריקאית בתמורה לנשק פוגעת בריבונותה וביכולתה לקבל החלטות ביטחוניות גורליות. אנליסטים תוהים אם וושינגטון תקבל לחצים דומים מצד זר אם תותקף באופן נרחב בשטחה ובאזרחיה.
הברית האסטרטגית בין הצדדים מבוססת על עקרון של תן וקח, כאשר ישראל מקבלת יתרון איכותי, בעוד וושינגטון מקבלת השפעה אזורית ויציבות לבעלות בריתה. איזון זה מבטיח את הישארותה של ארצות הברית כשחקן מפתח באזור באמצעות מיופה כוח חזק ויציב בעל הטכנולוגיות הצבאיות החדישות ביותר.
מאז אירועי השבעה באוקטובר, חשיבותה של ישראל כמקור ידע בלוחמה בשטח בנוי ובהתמודדות עם מנהרות וכטב"מים גדלה. לקחים מבצעיים אלו נלמדים כיום באקדמיות הצבאיות האמריקאיות לפיתוח תפיסות לחימה עתידיות עבור צבא ארה"ב מול איומים לא קונבנציונליים.
בסופו של דבר, הניתוח מגיע למסקנה כי כל דיון על הפסקת או צמצום הסיוע חייב לקחת בחשבון את העלות האסטרטגית שתישא וושינגטון. היעדר שותף ישראלי חזק עלול לאלץ את ארצות הברית להשקיע משאבי אנוש ופיננסים גדולים בהרבה כדי להגן על האינטרסים שלה במזרח התיכון.
לכן, הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל נותר כלי חיוני במדיניות החוץ של וושינגטון, החורג מעבר לתמיכה צבאית בלבד וכולל ממדים כלכליים, טכניים ומודיעיניים. זוהי מערכת יחסים שמומחים מתארים כ'נישואי אינטרסים' שלא ניתן לנתק בקלות מבלי לפגוע בביטחון הלאומי של שני הצדדים.
הסיוע הביטחוני לישראל אינו נטל על משלם המסים האמריקאי, אלא עסקה אסטרטגית וכלכלית שוושינגטון מרוויחה ממנה באותה מידה שתל אביב מרוויחה ממנה.
شارك برأيك
השקעה, לא צדקה.. איך וושינגטון מרוויחה מחימוש ישראל?