ארצות הברית מכריזה על הסכם מסגרת, חיזבאללה דוחה אותו

דחוף: המסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 26/6/2026

מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, הודיע על השגת "הסכם מסגרת" בין לבנון לישראל בחסות ארצות הברית, וראה בהסכם "תחילת ההתחלה" לקראת שלום קבוע וביטחון יציב בין שתי המדינות, בצעד שתיאר כראשון בדרך ארוכה ומורכבת לסיום עשורים של סכסוך ומתיחות בגבול הדרומי של לבנון.

ההכרזה הגיעה בעקבות שיחות שאירחה וושינגטון בהשתתפות משלחות לבנוניות וישראליות, כאשר רוביו הדגיש כי ההסכם מניח את היסודות הדרושים להפסקת פעולות איבה קבועה, ושואף לאפשר ללבנונים ולישראלים לחיות בביטחון וביציבות, וציין כי הצלחת שלב זה דורשת עבודה דיפלומטית ופוליטית קשה בתקופה הקרובה.

בנאומו, הציג רוביו את הנרטיב האמריקאי המסורתי לסכסוך, כאשר הטיל את האחריות על מה שתיאר כ"גורמים חיצוניים" שהפכו את שטחי לבנון לפלטפורמה לתקיפת ישראל, וראה כי העם הלבנוני שילם מחיר יקר כתוצאה מהתערבויות אלו, וכי הגיע הזמן שלבנון תשקם את שגשוגה, ריבונותה ויציבותה.

כמו כן, הדגיש השר האמריקאי כי תושבי צפון ישראל ראויים לחיות הרחק מטילים ותקיפות, ואישר כי ההסכם מייצג רק את הצעד הראשון, וכי הדרך לשלום קבוע עדיין מלאה באתגרים.

מהצד הלבנוני, שגריר לבנון בוושינגטון תיאר את ההסכם כ"צעד ראשון" להשבת הריבונות הלבנונית ושלמות השטחים, והשגת הפסקה סופית של פעולות האיבה, והכנת התנאים לחזרת התושבים לאזורים שלהם, והביע את תודת ההנהגה הלבנונית לממשל האמריקאי על חסותו למשא ומתן.

אולם, ההכרזה האמריקאית נתקלה במהרה בדחייה מוחלטת מצד חיזבאללה, אשר אישר בהצהרה רשמית כי כל הבנה או הסכם עם ישראל "לא יעבור ללא ההתנגדות", וראה כי כל הסדרים הפוגעים בעתיד הדרום או בנשק ההתנגדות או בכללי העימות אינם ניתנים לכפייה בהחלטה פוליטית או בלחצים חיצוניים, וכי ההתנגדות תתמודד עם כל ניסיון לשנות את המציאות בשטח באופן שהיא רואה לנכון.

דחייה מוקדמת זו חושפת את היקף המורכבות העומדת בפני ההסכם, שכן כל הבנה פוליטית בין ממשלות לבנון וישראל תישאר כבת ערובה של האיזונים הפנימיים בלבנון, ובראשם עמדת חיזבאללה, שיש לו משקל צבאי ופוליטי ההופך את יישום כל התחייבויות ביטחוניות לעניין קשה ביותר אם אינו חלק מהסכמה פנימית כוללת.

ההצהרה האמריקאית משקפת גם את המשך התפיסה האמריקאית הקושרת את היציבות הלבנונית אך ורק לסיום תפקידו הצבאי של חיזבאללה, בעוד היא נמנעת מלדבר על המשך הכיבוש הישראלי של נקודות גבול לבנוניות, ההפרות האוויריות היומיומיות, סוגיות תיחום הגבולות היבשתיים, האסירים, והשיקום, שהם תיקים שלבנון רואה כחלק מהותי מכל הסדר בר קיימא.

יצוין גם כי וושינגטון מציגה את ההסכם כהישג דיפלומטי לממשל האמריקאי, במסגרת מאמציה לשרטט מחדש את הנוף האזורי לאחר שנים של מלחמות, ולקשור אותו לפרויקט רחב יותר המבוסס על הרחבת הסדרי הביטחון האזוריים, באופן התואם את התפיסה האמריקאית והישראלית לאזור יציב יותר מנקודת מבט של האינטרסים המערביים.

אך הניסיון הלבנוני בעשורים האחרונים מצביע על כך שהסכמי ביטחון אינם הופכים אוטומטית לשלום קבוע, במיוחד כאשר הגורמים הבסיסיים לסכסוך נשארים ללא טיפול, ובראשם המשך הכיבוש, מחלוקות הגבול, היעדר פתרון כולל לסכסוך הערבי-ישראלי, בנוסף לפילוג הפנימי הלבנוני סביב תפקיד ההתנגדות ועתיד נשקה.

לפיכך, "הסכם המסגרת" עשוי לייצג תחילתה של דרך משא ומתן חדשה, אך הוא אינו מבטיח את הצלחתו, שכן הצלחת כל הסדר לא תלויה רק בהבנות שנחתמו בוושינגטון, אלא גם ביכולתם של כל הצדדים לטפל בתיקים המהותיים שהיו הגורם למלחמות החוזרות ונשנות לאורך העשורים האחרונים.

ההכרזה האמריקאית חושפת ניסיון ברור להשיק מסלול פוליטי החורג מעבר להפסקת אש בלבד, ומוביל לניסוח מחדש של הסביבה הביטחונית בדרום לבנון באופן התואם את התפיסה האמריקאית והישראלית. אולם, התעלמות ממאזני הכוחות הפנימיים, ובראשם עמדת חיזבאללה, הופכת את ההסכם קרוב יותר למסגרת תיאורטית מאשר להסדר בר ביצוע. הניסיונות הקודמים הוכיחו כי כל הסדרים ביטחוניים שאינם זוכים להסכמה לבנונית רחבה, ואינם מטפלים בשורשי הסכסוך עם ישראל, נשארים חשופים למעידה או לקריסה במבחן השטח או הפוליטי הראשון.

השיח האמריקאי מנסה להציג את ההסכם כניצחון דיפלומטי, אך הוא מאמץ נרטיב חד-צדדי המתמקד בביטחון ישראל, בעוד הוא מפחית מחשיבותם של תיקים שלבנונים רואים כבסיסיים, כגון ההפרות הישראליות היומיומיות, הכיבוש הנותר, תיק האסירים, והשיקום. ללא טיפול מאוזן בסוגיות אלו, יהיה קשה לשכנע את דעת הקהל הלבנונית שההסכם משרת את הריבונות הלאומית, ולא שהוא רק מנגנון לשליטה בגבולות בהתאם לסדרי העדיפויות הביטחוניים הישראליים, וזה מעניק לכוחות המתנגדים להסכם מרחב רחב לגייס את הרחוב נגדו.

דחיית חיזבאללה המוקדמת את ההסכם מאשרת כי המשבר הלבנוני אינו ניתן לצמצום להבנה בין שתי ממשלות, שכן ההחלטה הביטחונית בלבנון קשורה גם לאיזונים פנימיים ואזוריים מורכבים. לכן, כל פרויקט של שלום או רגיעה קבועה זקוק לגישה מקיפה יותר שתטפל בעתיד ההתנגדות, האסטרטגיה ההגנתית, הכיבוש הישראלי, והערבויות הבינלאומיות, ולא רק בהבנות טכניות סביב הפסקת פעולות האיבה. אחרת, ההסכם עלול להפוך למסמך פוליטי חדש שיצטרף לסדרת ההסכמים שנתקלו מאוחר יותר במציאות השטח ובפילוג הפנימי.