הכותל המערבי בזיכרונו ובמסמכי הבעלות

ימים אלה מציינים את יום השנה למות הקדושים של גיבורי מרד אל-בוראק (17-6-1930), אשר נתלו על ידי כוחות המנדט הבריטי בכלא עכו, והונצחו על ידי איברהים טוקאן בשירו "יום שלישי האדום". הארץ כולה געשה בימי המרד וביום תליית שלושת הצדיקים.

הסיפור מתחיל כך; כדי שלא נשכח; יהודים ארגנו הפגנה בתל אביב לרגל מה שנקרא יום השנה לחורבן בית המקדש ב-14 באוגוסט 1929, ולמחרת קיימו הפגנה גדולה וחסרת תקדים ברחובות ירושלים, עד שהגיעו קרוב לכותל המערבי. שם הניפו את הדגל הישראלי, החלו לשיר את ההמנון הציוני "התקווה", קיללו מוסלמים, וקראו קריאות תיגר והתגרות, ואמרו "הכותל כותלנו", כלומר "הכותל הוא שלנו", ודרשו להחזירו, בטענה שהוא הקיר שנותר מבית המקדש של שלמה.

למחרת, שהיה יום הולדת הנביא הקדוש, תושבי ירושלים והכפרים הסמוכים לה נהרו כמנהגם לתפילת יום שישי במסגד אל-אקצא. לאחר התפילה יצאו המתפללים להפגנה שכללה אלפי מוסלמים, ופנו לעבר הכותל המערבי, שברו שולחן יהודי שהיה מונח על המדרכה, ושרפו כמה דפים שהכילו טקסטים של תפילות יהודיות שהונחו בחורים שבכותל.

לאחר מספר ימים הגיעו ידיעות על כוונת הציונים לתקוף את הכותל המערבי ולכבוש אותו כדי לבסס את זכותם לבעלות עליו. מוסלמי פלסטין נהרו לירושלים לתפילת יום שישי ב-23 באותו חודש, כשהם נושאים מקלות ואלות. כאשר יצאו המתפללים, הם מצאו התקהלות ציונית שהתגרה בהם, ופרצו התנגשויות ועימותים אלימים בין הצדדים. המשטרה הבריטית פתחה באש על הקהל הערבי, ומשוריינים בריטיים נכנסו לירושלים. בימים הבאים התרחבו העימותים העקובים מדם וכללו ערים פלסטיניות שונות. תוצאות מה שנודע כ"מרד אל-בוראק" היו מותם של 133 יהודים ופציעתם של 239 מהם, ומותם של 116 מוסלמים ופציעתם של 232 אנשים, וכן נזקים כבדים לכפרים ולרכוש. ב-17 ביוני 1930 הוציאו שלטונות המנדט הבריטי להורג בכלא עכו את מנהיגי מרד אל-בוראק: עטא אל-זיר, מוחמד ג'מג'ום ופואד חיג'אזי.

בעקבות המהומות ומרד אל-בוראק, שלחה ממשלת בריטניה ועדת חקירה שנודעה בשם "ועדת שו", על שם יושב ראשה. בין המלצותיה, המליץ שו לשלוח ועדת חקירה בינלאומית לבדיקת זכויות הערבים והיהודים בכותל המערבי. ב-15 במאי 1930, אישרה מועצת חבר הלאומים את האנשים שהוצעו על ידי בריטניה לחברות בוועדה.

ועדת החקירה הבינלאומית הגיעה לירושלים ב-19 ביוני באותה שנה, ושהתה בה חודש שלם, במהלכו קיימה 23 ישיבות, בהן פעלה לפי הנהלים המשפטיים המקובלים בבתי המשפט הבריטיים. היא שמעה את נציגי הצדדים הערבי והיהודי, ו-52 עדים (30 הוזמנו על ידי הערבים ו-22 על ידי היהודים), ושני הצדדים הציגו במהלך הישיבות 61 מסמכים (26 מסמכים הוגשו על ידי הערבים ו-35 מסמכים הוגשו על ידי היהודים). הגנת הצד הערבי על זכותו בירושלים עוררה התפעלות, ובהגנה זו השתתפה עלית אנשי הארץ בעלי ידע רחב על המצב הנוכחי של המקומות הקדושים.

הכותל המערבי מהווה את החלק הדרומי של החומה המערבית של הר הבית, באורך של כ-47 מטרים ובגובה של כ-17 מטרים. היהודים לא השתמשו בו כמקום תפילה בשום עת, אלא רק לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917. חומה זו לא הייתה חלק מהמקדש היהודי, אך הסובלנות האסלאמית היא שאפשרה ליהודים לעמוד מולה, ולבכות על חורבנה ועל חורבן המדינה היהודית קצרת הימים בעת העתיקה.

בתקופת המנדט הבריטי על פלסטין, גדלו ביקורי היהודים בכותל זה, עד שהמוסלמים חשו בסכנה, ופרץ מרד אל-בוראק ב-23/8/1929, בו נהרגו עשרות מוסלמים, ונהרג מספר רב של יהודים, והוא התרחב וכלל מספר ערים פלסטיניות. האירועים הובילו להקמת ועדה בינלאומית לקביעת זכויות המוסלמים והיהודים בכותל המערבי. הוועדה הייתה בראשות שר החוץ השוודי לשעבר, אליל לובגרן, וחברות בה סגן נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק לשעבר, השוויצרי צ'ארלס בארד. לאחר חקירה שערכה ועדה זו ושמיעת שתי נקודות המבט, הערבית-אסלאמית והיהודית, היא הגישה דו"ח בשנת 1930, אותו הגישה לחבר הלאומים, ובו קבעה את זכותם הבלתי מעורערת של המוסלמים לבעלות על הכותל המערבי.

בין היהודים שהוועדה הבינלאומית שמעה היו ד"ר מרדכי אליאש, דוד ילין והרב משה בלאו. ד"ר קורש אדלר וכמה מגדולי היהודים בירושלים הגישו מזכר בכתב המסביר את נקודת המבט היהודית בנוגע לכותל המערבי. בין הערבים שהוועדה שמעה היו עוני עבד אל-האדי, אחמד זכי פאשה, מוחמד עלי פאשה והשייח' איסמעיל אל-חאפז. הם הציגו לוועדה מספר מסמכים וראיות. טענות היהודים היו שהכותל המערבי הוא שריד מהמקדש, וכי "הכותל המערבי" אינו יכול להיהרס כלל, מכיוון שהנוכחות האלוהית "שכינה" נמשכת תמיד, ולכן היהודים רוצים להתפלל מול כותל זה, ומתאבלים על חורבן המקדש שהיה בט' באב. היהודים אמרו כי שימוש בכלים כמו ספסלים, וילון להפרדה בין גברים לנשים, ארון המכיל ספרי תורה, מנורות לטקסים, וכיור לרחצה, היה נפוץ בכותל, ומותר על ידי הממשלה העות'מאנית זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ועל פי טענה זו יש לראות במצב זה את המצב הקיים. הם אמרו כי סעיף 15 של כתב המנדט הבריטי קובע כי המדינה המנדטורית תבטיח ליהודים חופש פולחן בכותל לפי הדרך הנהוגה בטקסיהם ובפולחניהם הדתיים ללא כל התערבות מצד הערבים, ויש למנוע מהערבים להפריע ליהודים במהלך תפילותיהם, בין אם במעבר ליד הכותל, או בקול האד'אן, או בקיום טקסי זיכרון ליד הכותל. למרות כל הדרישות הללו, היהודים לא טענו לבעלות על הכותל, אך הוא נמנה עם הנכסים הקדושים שאינם ניתנים לסחר.

יתר על כן, הכותל המערבי הוא חלק בלתי נפרד ממסגד אל-אקצא המבורך ומהר הבית הקדוש, ואין בו אבן אחת מתקופת המלך שלמה. המעבר שנמצא ליד הכותל אינו דרך ציבורית, אלא נבנה רק למעבר תושבי שכונת המוגרבים ומוסלמים אחרים בדרכם למסגד אל-בוראק, ומשם להר הבית. ההיתר ליהודים לעבור לכותל היה בגדר סובלנות בצו שהוצא על ידי איברהים פאשה בשנת 1840, ולא לצורך תפילות.

יישום הסטטוס קוו במקומות הקדושים אינו קשור לכותל המערבי, שכן הזכות לבעלות או לשימוש בו שייכת למוסלמים, ומידת הסובלנות היא זו שבעלי הכותל יכולים להפגין, ואינה יכולה לחרוג מהגבולות שהם קובעים. קולונל סיימס הכיר בכך כאשר ייצג את המדינה המנדטורית בפני ועדת המנדט הקבועה במושבה התשיעי בשנת 1926, שם אמר: "היהודים נהגו ללכת לכותל המערבי כדי לבכות על גדולת ישראל, אך המקום שבו מתרחש הבכי שייך לווקף האסלאמי... ואם מותר ליהודים ללכת למקום זה, אין מכך נובע שהמקום הוא שלהם". המוסלמים ציינו כי המדינה המנדטורית בספרה הלבן שפרסמה בנובמבר 1928 הכירה במפורש בכך שהכותל המערבי והאזור הסמוך לו שייכים באופן בלעדי למוסלמים.

וכך, ניסו היהודים בשנת 1929 לתמוך בטענותיהם בכוח, כדי לממש את כוונותיהם האמיתיות ולהשתלט על חלק בלתי נפרד מהר הבית. למרות שאמרו בפני הוועדה הבינלאומית שהם אינם טוענים לזכות בעלות על הכותל, הם למעשה שאפו להשיג מטרה זו. זאת מאשרת האנציקלופדיה הבריטית, הקובעת: "אחת התוצאות הבולטות והחשובות ביותר שנבעו מהאנטישמיות היא הופעת תנועת ההתעוררות הלאומית בקרב היהודים בצורה פוליטית, תנועה שנודעה כציונות... היהודים מצפים לגאולת ישראל, לאיחוד העם היהודי בפלסטין, להשבת המדינה היהודית, לבניית המקדש מחדש, ולהקמת שלטון דוד בירושלים שוב, ובראשו נסיך מזרע דוד".

הוועדה הבינלאומית סיימה את דו"חה במסקנה הבאה: "הבעלות על הכותל המערבי שייכת למוסלמים בלבד, ולהם הזכות הקניינית בו, מכיוון שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מרחבת הר הבית, שהיא נכס של הווקף האסלאמי. גם הבעלות על המדרכה הנמצאת מול הכותל, ומול השכונה הידועה בשם חארת אל-מוגרבים, שייכת למוסלמים, מכיוון שהיא הוקדשה על פי דיני השריעה האסלאמית.

מסמכי בעלות על הכותל

הכותל המערבי, או הכותל, הוא החומה התוחמת את הר הבית מצד מערב, ומהווה את החלק הדרומי של החומה המערבית של הר הבית המקיפה את מסגד אל-אקצא, והוא משתרע בין שער המוגרבים בדרום לבין מדרסת אל-תנכיזיה בצפון, באורך של כ-47 מטרים, גובה של כ-17 מטרים, ורוחב של כ-3.30 מטרים. היהודים טענו כי חלק זה של החומה המערבית של הר הבית הוא שריד ממקדשם המדומה, והקיפו מקום זה בהילה של קדושה המבוססת על אוסף של אגדות והשמצות היסטוריות, אותן הפריך החוקר במאמר "המצאת הכותל המערבי".

***

המוגרבים נהגו לבקר בירושלים הקדושה לאחר שסיימו את טקסי החאג', עד כדי כך שאחד הנוסעים המוגרבים, מוחמד בן עבד אל-והאב אל-מכנאסי (1200 לספירה = 1750 לספירה), כינה את מסעו: "השגת המעלה והשומר, בעלייה לרגל לבית אללה הקדוש וביקור בירושלים הקדושה, בחברון ובקבר האהוב". המוגרבים נהגו להתגורר במקום קרוב לפינה הדרום-מערבית של חומת הר הבית, ובנקודה הקרובה ביותר למסגד אל-אקצא, מקום שהוקדש להם על ידי המלך אל-אפדל בשנת 589 לספירה (1193 לספירה). כדי שיגורו בבתיו ויפיקו תועלת מיתרונותיו. ובנה להם באותה שכונה בית ספר שנודע בשם אל-אפדליה...

בהקשר זה, אומר עבד אל-האדי אל-טאזי, במחקרו "הקדשות המוגרבים בירושלים": "מנוסח כתב ההקדשה עולה כי המסמך המקורי אבד, ותנאי ההקדשה נרשמו מחדש בצו של השופט השרעי בספר 'מוכח באופן רציף על פי דיני השריעה'. הדבר נעשה פעמיים, בפעם הראשונה בשנת 666 לספירה (1268 לספירה), כארבעים שנה לאחר מותו של המלך אל-אפדל, ובפעם השנייה בשנת 1004 לספירה (1596 לספירה), כשמונים שנה לאחר תחילת השלטון העות'מאני. נוסח המסמך נמצא ברישום מס' 77 עמ' 588 בבית הדין השרעי.

***

נוסח מסמך ההקדש, המתוארך לשנת 666 לספירה (1268 לספירה), הובא על ידי מוסטפא אל-חייארי, בספרו "ירושלים בתקופת הפאטימים והפרנקים", תחת הכותרת: "ירושלים הקדושה - הקדש שכונת המוגרבים (The Islamic Pious Foundations in Jerusalem. London, Islamic cultural centre. 1978) כפי שפורסם גם על ידי עבד אל-לטיף אל-טיבאווי". במסמך נכתבו גבולות ההקדש, או מה שנודע כ"שכונת המוגרבים", כדלקמן: ... הגבול הראשון, הדרומי, מסתיים בחומת העיר ירושלים הקדושה ובדרך הסלולה לעין סילואן. הגבול השני, המזרחי, מסתיים בכותל הר הבית. הגבול השלישי, הצפוני, מסתיים בגשר הידוע בשם גשר אום אל-בנאת. והגבול הרביעי, המערבי, מסתיים בביתו של האימאם שמס אל-דין, קאדי ירושלים הקדושה, ואז בביתו של עימאד אל-דין בן מוסקי, ואז בביתו של האמיר חוסאם אל-דין קאימאז.

***

זיאד אל-מדני, בספרו "העיר ירושלים וסביבתה (1800 – 1820)", אומר: המוגרבים בירושלים מורכבים ממרוקאים, תוניסאים ואלג'יראים. אלה התגוררו בהר הזיתים בשכונה מיוחדת שנקראה שכונת המוגרבים. בראש המוגרבים עמד שייח' שמונה על ידי המושל, והייתה להם גם זאוויה שנודעה בשמם ושייח' שנקרא שייח' המוגרבים.

***

בשנת 720 לספירה (1320 לספירה) הקים נכדו של אבו מדין שועייב בן אבו עבדאללה מוחמד בן אבו מדין את ההקדש המפורסם "הקדש אבו מדין". עבד אל-האדי אל-טאזי, במחקרו "הקדשות המוגרבים בירושלים", הציג את נוסח מסמך "הקדש אבו מדין": בשם אללה הרחמן והרחום, השבח לאללה ודי בכך, ושלום על עבדיו הנבחרים. ועתה, זהו כתב הקדש תקף ושרעי, והקדש מפורש ומכובד, שנכתב על ידי העני לאללה יתעלה, המקווה למחילתו ולסליחתו, השייח' האימאם המלומד המעולה, הצדיק, הפרוש, העניו, הקודם, היודע, המופת, אבו מדין שועייב בן אדוננו השייח' הצדיק, המלומד, הפועל, המוג'אהד, אבו עבדאללה מוחמד בן השייח' האימאם, ברכת המוסלמים, הוכחת אללה, שריד הצדיקים הקדמונים, אבו מדין שועייב אל-מגרבי אל-עות'מאני אל-מאלכי, יברך אללה בברכתו ויאריך את ימיו. והוא מעיד על נפשו הטהורה, בעודו בבריאותו, כי הוא הקדיש, עצר, הקדיש לצמיתות, נתן צדקה, שחרר, אישר ואיחד את שני המקומות הנזכרים והמתוארים והמוגדרים בו, הנמצאים בידי המקדיש הנזכר, בבעלותו, ברשותו ובחזקתו עד למועד הקדש זה. יעידו על כך מי שיסייעו לו ברישום עדותם בסוף ספר מבורך זה. ואחד משני המקומות הנזכרים הוא כפר הידוע בשם עין כרם, מכפרי העיר ירושלים הקדושה.

"ואילו המקום השני המוקדש נמצא בירושלים הקדושה, בקו הידוע בשם קנטרת אום אל-בנאת, שער השלשלת, הכולל איוואן, שני חדרים, חצר ושירותים פרטיים, ומתחתיו מחסן ומרתף... הקדש זה מיועד לאדונים המוגרבים המתגוררים בירושלים הקדושה ולבאים אליה מבין האדונים המוגרבים, על כל תיאוריהם השונים ומקצועותיהם המגוונים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים, מעולים ופחותים. איש לא יחלוק עליהם בו ואיש לא ישתתף עמם בו. הם ייהנו מהדיור, מהשכירות ומשאר ההנאות, מהחלוקה ומהעיבוד החקלאי של האדמות הנזכרות. והבאים יקבלו עדיפות על פני המתגוררים, והנזקקים ביותר על פני הנזקקים פחות, והחייבים ביותר על פני החייבים פחות. ואם ייכחדו המוגרבים ולא יימצא מהם איש המתגורר בירושלים הקדושה, בין אם זכר ובין אם נקבה, יחזור ההקדש למי שיימצא מבין המוגרבים המתגוררים במכה המכובדת, יגדיל אללה את כבודה, ולמי שיימצא מהם במדינה המוארת. ואם לא יימצא איש בשני המקומות הקדושים, התנה המקדיש את הפיקוח והניהול על הקדש זה לעצמו למשך חייו, ולאחר מכן, אם לא יימצא אדם בוגר ממין המוגרבים המתגוררים בירושלים הקדושה, ויוכח לו בגרותו ויראתו... וזאת ביום העשרים ותשעה לחודש רמדאן המכובד, בשנת שבע מאות ועשרים."

*** הבעלות על הכותל המערבי שייכת למוסלמים בלבד, ולהם בלבד הזכות הקניינית בו, מכיוון שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מרחבת הר הבית, שהיא נכס של הווקף; וגם הבעלות על המדרכה הנמצאת מול הכותל שייכת למוסלמים.

חשוב לדעת שהגבול המזרחי של "הקדש אבו מדין" ידוע ככותל המערבי. וכן המדרכה הנמצאת מול כותל זה, שעליה עומדים היהודים כאשר הם מבקרים בכותל לצורך בכי, היא חלק מ"הקדש אבו מדין".

***

מוסטפא מוראד אל-דבאג', בספרו "ארצנו פלסטין, חלק עשירי – פרק שני", מזכיר: "מה שנאמר בארכיונים המלכותיים המצריים, בתיאורם את אירועי מוחרם 1256 לספירה = מרץ 1840 לספירה, והתכתובות בין אל-חאג' מוחמד, שייח' המוגרבים בירושלים, ואיסמעיל עאסם ביי, מושל חלב, בנוגע לבקשת יהודי אחד לרצף את סמטת אל-בוראק הנמצאת בשכונתם ליד הקדש סידי אבו מדין אל-גות', ודחיית מועצת השורא של ירושלים את מתן האישור ליהודים לרצף את סמטת אל-בוראק, תוך הסבר הסיבות לכך, ותשובת מושל ירושלים הקדושה, סייד אחמד דזדאר, והסיכום הוא: 'אין נעלם מאיש כי סמטת אל-בוראק הקדושה הנזכרת אינה דרך ציבורית אלא רק מובילה לבתיו של אדוננו אבו מדין אל-גות', והיא נמצאת באותה שכונת המוגרבים שבה זאווית אדוננו אבו מדין, וסמוכה להר הבית הקדוש ולמקום אל-בוראק המפואר, ואין ליהודים ולאיש זכות בה, אלא היא מזכויותיו של סידי אבו מדין אל-גות' ונכללת בגבולות הקדשו... מקום זה אינו בית כנסת עבורם ואינו מדרגות ליהודים... ריצוף המקום הנזכר יגרום נזק להקדש...'"

למסמך "הקדש אבו מדין" הייתה הזכות להגן על הכותל המערבי באמצעות הוכחת זכות הבעלות של המוסלמים עליו בעקבות מרד אל-בוראק (1929). האירועים הובילו להקמת ועדה בינלאומית לקביעת זכויות הערבים והיהודים ב"כותל המערבי". לאחר סיום עבודת הוועדה, היא הגישה דו"ח בשנת 1930, ובו נכתב: הבעלות על הכותל המערבי שייכת למוסלמים בלבד, ולהם בלבד הזכות הקניינית בו, מכיוון שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מרחבת הר הבית, שהיא נכס של הווקף; וגם הבעלות על המדרכה הנמצאת מול הכותל ומול השכונה הידועה בשם חארת אל-מוגרבים שייכת למוסלמים, מכיוון שהיא הוקדשה על פי דיני השריעה האסלאמית.

אך שלטונות הכיבוש, לאחר מלחמת 1967, ועם השתלטותם על העיר העתיקה בירושלים, הרסו את שכונת המוגרבים, והשתלטו ישירות על הכותל המערבי, והקימו רחבה גדולה מרוצפת מול הכותל כדי להכיל את היהודים הבאים להתפלל מול הכותל. ברחבה זו נמצא כיום השער הראשון למנהרה המפורסמת שחפרו שלטונות הכיבוש במקביל לחומה המערבית של הר הבית באורך של כ-488 מטרים, וחיברו אותה לתעלת רומית עתיקה באורך 80 מטרים, ופתחו שער שני בסוף המנהרה ליד בית הספר האסלאמי אל-רוודה בשנת 1996, מה שהוביל לאינתיפאדת המנהרות בשנת 1996.

אפילו בקרב היהודים עצמם, עולים לעיתים קולות המפקיעים את הקדושה היהודית מ"הכותל המערבי", ורואים כי אין קשר בין הדת היהודית למקום זה, בהיעדר כל זיקה בינו לבין תורת הנביא משה. בימינו, פנו כמה יהודים נאורים להזכיר את היעדר קדושה זו. לדוגמה, פורסמו הצהרות של הרב יהורם מזור, מזכיר מועצת היהדות המתקדמת, בגיליון הראשון של כתב העת היהודי "בתלם" שיצא לאור על ידי מועצה זו, בקיץ 1999, תחת הכותרת "האם חשוב להתפלל דווקא בכותל המערבי?!". בין הדברים שהזכיר הרב מזור במאמר זה הוא שאין קדושה לכותל המערבי בדת היהודית, וכי הוא מסרב לקיים שם טקסי בר מצווה או כל טקס אחר. הרב מזור אמר: "אנו פוגשים לאורך שעות היום אנשים במקום זה המתפללים במקום שהם עצמם קידשו". והוסיף: "זה דומה לעבודת אלילים, ועל מועצת הרבנים המתקדמים בישראל לבחור מקום אחר לתפילת היהודים".

מחקרים רבים פורסמו על ידי מומחים יהודים, המאשרים כי הסיפור התנ"כי חסר כל ראיה ארכיאולוגית, ובהם מחקריו של הפרופסור היהודי ישראל פינקלשטיין, ראש המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ועמיתו דוד אוסישקין, אשר אישרו כי ירושלים לא נבנתה בתקופת שלמה אלא מאה שנים לפני כן, וכי תקופה זו מעורפלת מאוד, ואין כל תימוכין למה שנאמר ב"ברית הישנה" בנוגע אליה.