"אל תשליכו את הענף הירוק מידי".. זכרון נאומו ההיסטורי של ערפאת שהניח את זכות ההגדרה העצמית בפני

הנאום היה היסטורי בכל המובנים; יאסר ערפאת הפך את הדיון מ"סיוע הומניטרי והצלת פליטים" לשאלה פוליטית במרכזו "הזכויות הלאומיות הבלתי ניתנות להעברה".

העולם עומד היום לציון אחת מהתחנות החשובות ביותר בהיסטוריה של הסוגיה הפלסטינית. לפני חמישה ואחד שנים, בדיוק ב-13 בנובמבר 1974, עמד נשיא منظمة השחרור הפלסטינית המנוח, יאסר ערפאת, לראשונה על בימת העצרת הכללית של האומות המאוחדות.

זה לא היה סתם נאום, אלא הכרזה רשמית שהסוגיה הפלסטינית אינה בעיית פליטים, אלא סוגיה של עם התובע את זכויותיו לקביעת גורלו ועצמאות לאומית.

ביום ההוא, נשא ערפאת את נאומו המפורסם שסיים בציטוט האיקוני שלו: "באתי אליכם נושא ענף זית ביד אחת, ורובה המהפכן ביד השנייה.. אל תשליכו את הענף הירוק מידי".

לאחר יותר מחצי מאה, ובצל ההתפתחויות המהירות והטראגיות שהאזור חווה היום, נראה כי הנאום הזה נשמע מחדש, נושא את אותן השאלות ואת אותן הדרישות.

הצעד של עליית ערפאת לבמה הבינלאומית היה תוצאה ישירה של שינויים פוליטיים עמוקים שאירעו לאחר מלחמת אוקטובר 1973.

שבועות ספורים לפני הנאום, בדיוק בפסגת הליגה הערבית ברבאט באוקטובר 1974, קיבלה منظمة השחרור הפלסטינית הכרה ערבית כללית שהיא "הנציג החוקי והיחיד של העם הפלסטיני".

הכיסוי הערבי הזה פתח את הדלת בפני הקהילה הבינלאומית. האומות המאוחדות הגיבו בהוצאת החלטה 3210, שקראה לארגון השחרור להשתתף בדיונים על "סוגיית פלסטין".

זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוזמן מנהיג של תנועת שחרור לאומי לנאום בפני העצרת הכללית.

לא היה זה אדם המבקש צדקה, אלא מנהיג התובע עצמאות.

התוצאה הישירה של הנאום הזה הייתה הוצאת החלטת האומות המאוחדות מספר 3236 לאחר מספר ימים, שהכירה לראשונה בזכויות העם הפלסטיני המוכרות, בראשן הזכות לקביעת גורל, הזכות לריבונות ועצמאות לאומית, וזכות השיבה.

נאום 1974 סימן את תחילת הלגיטימציה הבינלאומית למאבק הפלסטיני. בשנים שלאחר מכן, עברה הסוגיה מפניות חדות.

לאחר האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, שהחזירה את הסוגיה למפה העולמית, הגיע ההכרזה החשובה ביותר במועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר בשנת 1988.

שם, הכריזה منظمة השחרור על קבלתה בהחלטה 242, ובכך קיבלה באופן משתמע את "פתרון שתי המדינות" ואת קיומה של ישראל על 78% מהאדמה ההיסטורית של פלסטין.

הוויתור הזה, שנחשב ל"כואב" אך "מציאותי", פתח את הדלת ל"סכמי שלום".

המסלול הגיע לשיאו ב"סכם אוסלו" בשנת 1993. יאסר ערפאת עמד בגינת הבית הלבן ולחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל המכהן יצחק רבין, לאחר הכרה הדדית בין הארגון לישראל.

ההסכם קבע את הקמת "רשות פלסטינית" עם אוטונומיה מוגבלת בחלקים מהגדה המערבית ורצועת עזה, כשלב מעבר של חמש שנים, שיסתיים במו"מ על מצב סופי.

הדברים לא התנהלו כפי שתוכנן. מו"מ "קמפ דיויד 2" בשנת 2000 נכשל בהגעה לפ