הצורך במנהיגים חדשים

הסכנה הגדולה ביותר העומדת בפנינו - ישראלים ופלסטינים כאחד - היא שאחרי המלחמה באיראן, ראש הממשלה נתניהו עלול שוב להיבחר. אני מאמין ומקווה שבשבועות ובחודשים הקרובים, הציבור הישראלי ייזכר שוב ב-7 באוקטובר: במה שהוביל לאירוע זה, במה שקרה אחריו, ובמי היה אחראי לכישלונה של ישראל להגן על עצמה.

 אני מקווה שהציבור הישראלי יזכור שמאז 2009, עת שב נתניהו ללשכת ראש הממשלה, הוא קידם באופן שיטתי ואסטרטגי תוכנית שנועדה למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל. הוא הציע בציניות תמיכה בפתרון שתי המדינות בנאום באוניברסיטת בר-אילן, בעת שפעל להבטיח שההנהגה הפלסטינית תישאר מפוצלת, בלתי מתפקדת וחסרת יכולת להשיג הישגים פוליטיים עבור עמה.

 ההנהגה הפלסטינית, ללא ספק ואולי בעל כורחה, שיתפה פעולה עם נתניהו, ותרמה בכך להצלחת אסטרטגייתו. נתניהו היה האחראי הישיר לתהליך הדה-לגיטימציה של הנשיא מחמוד עבאס ושל הרשות הפלסטינית - הפיכתם לכאלה הנתפסים בעיני העם הפלסטיני כקבלן משנה ביטחוני של ישראל, המגן על המתנחלים היהודים במקום על עמו שלו.

 בשנים 2012 ו-2013 הבאתי אישית לנתניהו מסרים מנשיא עבאס, בהם בקשה לפתוח במשא ומתן חשאי ישיר לשלום. נתניהו סירב. במקביל, כפי שידוע לכולנו, דאג נתניהו שחמאס יישאר בשלטון וימומן לאורך כל השנים, בעודו טוען בפני הקהילה הבינלאומית שישראל מוכנה יותר מכל לנהל משא ומתן עם הפלסטינים - אך "אין עם מי לדבר": מול רשות פלסטינית מושחתת ולא לגיטימית מחד, וארגון טרור בעזה השואף להשמיד את ישראל מאידך.

 ב-7 באוקטובר 2023 התפוצצה אסטרטגיית נתניהו בפני ישראל והעם הישראלי. קריאת ההשכמה של ה-7 באוקטובר הייתה צריכה להיות ההבנה שאי-אפשר לשלול חירות מעם שלם במשך עשורים ולצפות לחיות בשלום. אין דרך "לנהל" את הסכסוך הישראלי-פלסטיני - יש לפתור אותו, לא לנהלו.

 ועל הפלסטינים להבין שב-7 באוקטובר ביצע חמאס מעשה של התאבדות לאומית קולקטיבית - ללא כל התייעצות עם עמו בשאלה אם הוא שותף לתוכניות אלה. העם הפלסטיני משלם מאז את המחיר הנורא של מכונת המלחמה הישראלית, שביצעה פשעי מלחמה בעזה עם השלכות הרסניות - פשעים שנבעו מההתקפה הפושעת של חמאס נגד ישראל.

 העם הפלסטיני לא זכה להזדמנות לבחור את מנהיגיו מאז 2006. במכתבו האחרון לנשיא צרפת מקרון, הצהיר נשיא עבאס כי העם הפלסטיני יקיים בחירות חדשות בתוך שנה. בחירות אלו חייבות להתקיים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים. הדרך היחידה ליצור אחדות פלסטינית היא באמצעות הקלפי.

 אין כל סיבה שהפלסטינים יבקשו את רשות ישראל לקיים בחירות במזרח ירושלים (כפי שעשה עבאס ב-2021 ללא קבלת תשובה). 400,000 פלסטינים החיים במזרח ירושלים אינם אזרחי ישראל. ירושלים היא למעשה העיר הפלסטינית הגדולה ביותר בפלסטין. קיימות דרכים רבות לאפשר לתושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות הפלסטיניות, גם אם ישראל תסרב.

 המרכיב החשוב ביותר בבחירות הקרובות הוא ששינוי חוק הבחירות הפלסטיני ימנע השתתפותן של מפלגות התומכות במאבק המזוין. אין ישות ריבונית - או השואפת לריבונות - המאפשרת את קיומן של קבוצות חמושות שאינן תחת שליטתה. במכתבו למקרון ציין עבאס כי הבחירות יתקיימו תוך אפשרות השתתפות רק למפלגות התומכות במצע אש"ף - רמיזה ישירה לתמיכה בפתרון שתי המדינות ובשלום עם ישראל.

 בזירה הפוליטית הישראלית חסרים מנהיגים התומכים באופן נחרץ בסיום הכיבוש ובשלום עם מדינה פלסטינית. רק יאיר גולן, מפלגת "הדמוקרטים" וחברי הכנסת הערבים תומכים בגישה זו. חלק מחברי האופוזיציה הישראלית עשויים לתמוך ב"הפרדה", אך לא בסיום הכיבוש או בהקמת מדינה פלסטינית.

 הבחירות הפלסטיניות צריכות להוות משאל עם בשאלות היסוד:

• האם מוכן העם הפלסטיני למדינה בגבולות 1967, עם חיבור בין הגדה לרצועה ומזרח ירושלים כבירה, החיה בשלום לצד ישראל? 

• האם הפלסטינים יכולים לקבל את הקשר ההיסטורי והעכשווי של העם היהודי לארץ ישראל, גם אם ישראל אינה מכירה כיום בקשר המקביל של הפלסטינים לפלסטין? 

• האם יוכל העם הפלסטיני להתעלות מעל היוהרה הישראלית והכחשת זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני, כדי לתפוס עמדה מוסרית גבוהה יותר ולעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה? 

אם יצליחו הבחירות הפלסטיניות לשקף את ההבנה שהישראלים אינם אויבי החירות הפלסטינית אלא דווקא הפתרון להשגתה - יהיה זה צעד גדול קדימה. אני יודע שקשה לפלסטינים להבין שישראל החזקה, בעלת הצבא העצום ואולי נשק גרעיני, חוששת מהם. אך אימת ה-7 באוקטובר מלווה כל ישראלי מדי יום.

אם ימצאו הפלסטינים דרך להתייחס בהצלחה לפחד הישראלי, יהיה לכך השפעה עמוקה על החשיבה הפוליטית בישראל. אני מודע לחוסר הצדק שבבקשה מהקורבן, מהנכבש, להתייחס לפחדיו של הכובש. אך אני מציע שזו הדרך המהירה ביותר לשינוי פוליטי, לחירות פלסטינית ולהקמת מדינה פלסטינית.

שני הצדדים בסכסוך זה נוטים לתפוס עצמם כקורבן - ושניהם מפסידים. הגיעה העת לשינוי. בתוך שנה, עם קיום הבחירות הפלסטיניות, תהיה לעם הפלסטיני הזדמנות לשלוח מסר ברור: רצונו לחיות בשלום במדינה משלו לצד ישראל - לא במקומה.

המאבק הפלסטיני עד כה התבסס על התנגדות. אך האם הביאה ההתנגדות ביטחון, חירות או כבוד? זכות ההתנגדות לכיבוש היא לגיטימית - אך האם האסטרטגיה הזו הצליחה? 

כפי שניסח ד"ר עפיף ספייה, דמות פלסטינית בכירה: "להיות בלתי-סביר באופן סביר" עשוי להוות אסטרטגיה טובה יותר. על הפלסטינים להמשיך לשכנע את מדינות העולם להכיר במדינת פלסטין - אך פלסטין לא תהיה חופשית עד שישראל עצמה תכיר בה. זוהי המטרה.

אשמח לראות קמפיין פלסטיני חדש, תחת הסיסמה: "מן הנהר עד לים - בשתי מדינות נבחר!" אם יתממש הדבר הזה לפני הבחירות בישראל – הוא עשוי לשנות את המפה הפוליטית כולה.

ד״ר גרשון בסקין הוא הראש השותף של ברית שתי המדינות