התוקפנות הישראלית ההרסנית שפתח צבא הכיבוש הישראלי ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר האחרון, בנוסף להרג והרס, הותירה השפעות פסיכולוגיות שלא ניתן למחוק ללא טיפול או מעקב, והקורבנות הבולטים שלה הם ילדים.
Defense for Children International בפלסטין תיעדו ילדים מרצועת עזה שהחלו לסבול מבעיות פסיכולוגיות קשות כתוצאה מהתוקפנות, לרבות המקרה של הילדה סיואר בת ה-9, שהתגוררה עם משפחתה המורכבת מהוריה. , סיוואר (הבכורה), ואחיה, בדירת מגורים בשכונת זיתים בעיר עזה.
ביתה של משפחת סיוואר הופצץ, ואביה ואחיה הצעיר, יוסף, נפצעו מרסיסים ומכוויות בינוניות שעות, מדממת וכואבת ולא מסוגלת לדבר, ואף אחד ממשפחתה או מקרוביה לא היה איתה.
מאז ילדותה התאפיינה אישיותה של סיוואר בכיף, לדברי אמה, עד שחוותה את אימת התוקפנות, המוות, הפחד, האובדן והכאב בבת אחת, לאחר שהביתה נהרס, והיא נשארה מספר ימים בבית החולים. , שלא ידעה דבר על משפחתה, רק כדי להתעמת עם מות הקדושים של אחיה יוסף ואביה (היא הפינוק שלו) ואז אמה לא הייתה מסוגלת לטפל בה מסיבות הקשורות לאבל שלה על האב והבן ועליה צורך בטיפול עקב הפציעה.
האם מספרת שסוואר סובלת מסיוטים והטלת שתן בלתי רצונית, ומפחדת ללכת לשירותים או לישון לבד היא הפכה ביישנית ומופנמת, ולא סומכת על עצמה.
האם מוסיפה על עצמה שאיבדה תחושה של דבר ואינה מסוגלת אפילו לבכות, מה שמצריך עזרה לאמהות ולאבות להקל על עצמם גם מבחינה פסיכולוגית כדי שיוכלו לתמוך ולתמוך בילדיהם.
לגבי סיוואר היא מספרת: "לא פחדתי מכלום, אבל כשהתוקפנות התחילה והפציצו את הבית שלנו ואבי ואחי יוסף נרצחו, פחדתי להיכנס לבד לשירותים, כי הפציצו את הבית שלנו בזמן הייתי בשירותים, וצרחתי ואף אחד לא שמע אותי".
על הנוכחות שלה בחצר בית החולים בין שרידי השהידים והגופות, היא אמרה: "חשבתי על עצמי כעל שאהיד, הרגשתי שאני נושמת, אבל אף אחד לא שמע אותי והייתה אש בפנים, בידיים ובבטן שלי".
כיום סובל סיוואר מהטלת שתן בלתי רצונית, סיוטי לילה, ביישנות וספיגה עצמית, חרדת פרידה, תסמינים פסיכוסומטיים (כאבי בטן), הסחות דעת וריכוז ורגשות קשים.
באשר לילד שאדי (בן 14), הוא התגורר עם משפחתו המורכבת מחמישה חברים: אבא, אמו, שאדי (הצעיר), ואחיו ואחותו, בביתם במחנה ג'בליה, מצפון לעזה מתגורר במרכז מקלט בעיר עזה, תחת השגחת דודו.
הילד שאדי, אביו ואחיו הגדול נעצרו על ידי כוחות הכיבוש במהלך עקירתם בבית החולים אל-שיפא במהלך מעצרם, חיילי הכיבוש הכו אותם, אילצו אותם להסיר לחלוטין את בגדיהם ואילצו את אמו ואחותו. לנוע בכוח לכיוון דרום רצועת עזה.
חיילי הכיבוש שחררו את הילד שאדי לאחר מספר שעות, תוך שהם שומרים את אביו ואחיו במעצר, והוא לא ידע דבר על גורלם.
מאז ילדותו, אישיותו של שאדי התאפיינה בכיף, משחק ושיתוף עם חברים, לפי מה שדיווח דודו, עד שהחלה התוקפנות, והוא חווה מוות וגופות של חברים ושכנים הועברו לאחר שבתיהם נהרסו.
הדוד אומר שדי מתעורר בפתאומיות ומפחידה כל לילה ואינו יכול לחזור לישון. רוב הזמן הוא הפך להיות תוקפני, מדוכא, והוא לא שם לב לכלום גם להיות עקשן, כאוטי, ובלתי אהוב יש לו מערכת יחסים שלילית עם כולם. אנחנו מנסים להעלות את המורל שלו.
על חווית המעצר סיפר הילד שאדי: "הם היכו את אבא שלי ואת אחי והעליבו את אמא שלי, ואז ביקשו ממני לירוק על הפנים של אבא שלי בזמן שהוא קשור כשסירבתי, הם הכו אותי וקשרו אותי ידיים עם חבל בטנק במשך זמן רב רצתי מאחורי הטנק בכל פעם שהוא התקדם, והחיילים צחקו וירו כדורים בין הרגליים.
שאדי סובל מסיוטים, עצבנות, תסכול, עצב, דיכאון, חרדה, אובססיות שליליות, התנהגות תוקפנית, עקשנות והסחת דעת וריכוז.
באשר לילד חאלד (בן 7) משכונת שוג'עייה בעיר עזה, הוא גר עם משפחתו המורכבת מארבעה חברים (אבא, אמא, חאלד ואחותו הוא נפצע ברגל וחברו מוחמד). נהרג מרסיסים מטיל שנורה על ידי מטוס קרב לעבר בניין סמוך לבית משפחתו כששיחקו ליד ביתו, חאלד החלים מפציעתו, אך הוא עדיין סובל מההשלכות של אובדן חברו.
אמו מספרת שחאלד יושב לבד כל הזמן ומסרב לאכול, והמשקל שלו ירד בבירור. היא מוסיפה כי היא מנסה לעודד אותו לדבר, להביע את רגשותיו ולהיזכר בזיכרונותיו היפים עם חברו מוחמד, למרות התשישות והעייפות שהיא חשה עקב עקירה והיעדר צרכי החיים הפשוטים ביותר.
חאלד מספר: "עמדתי עם מוחמד סידיקי ליד הדלת של הבית שלנו. טיל נורה על הבית שלידנו, קפצתי לאוויר מהכוח שלו וראיתי את מוחמד סידיקי על הקרקע כיסה את ראשו אמא שלי צרחה ואבא שלי נשא אותי לבית החולים.
חאלד סובל מחוסר שינה, אובדן תיאבון, משקל נמוך, בידוד והסתגרות, בכי שקט, מצב רוח מדוכא, אי השתתפות במשחק או בכל פעילות עם ילדים אחרים ותסמינים פסיכוסומטיים (כאבי בטן, תנועות מחוות תת-מודעות בעיניים). , ואדמומיות בפנים).
הממונה על בריאות הנפש במשרד לפיתוח חברתי ברצועת עזה, מוחמד הררה, אמר כי הכיבוש פגע בכל זכויות הילדים במהלך התוקפנות המתמשכת הזו, עם זאת, לא ניתן למדוד את ההשפעות הפסיכולוגיות של תוקפנות זו על אישיותם של ילדים פלסטינים בטווח הארוך, מכיוון שהפרעות פסיכולוגיות עשויות להופיע מיד לאחר האירוע הטראומטי או במהלך פרק זמן משתנה, הנעים בין שבועות לשנים לאחר סיום האירוע, כגון הפרעת דחק פוסט טראומטית, בעוד שהפרעה פסיכולוגית בטווח הקרוב. ניתן להבין ולנתח השפעות התנהגותיות במטרה לצפות את האישיות העתידית.
הוא המשיך: היום אנו רואים השפעות מזעזעות ועצומות שהשפיעו על רבים מחברי החברה הפלסטינית, בעיקר ילדים, כולל: הפרעת חרדה, מתח, תוקפנות, הפרעות פסיכוסומטיות, חוסר יכולת להתרכז, הימנעות והפרעות פחד רבות.
הוא הסביר, "מה שבאמת מדאיג הוא שהיעדר התערבות פסיכולוגית מהירה ויעילה עשויה להוביל למה שנקרא אישיות מופרעת, וכבר התחלנו להבחין בביטויים ובאינדיקטורים של אלימות, הרס, אובדן והרעבה בפסיכולוגיה של ילדים. תגובות, כגון חוסר סובלנות לזולת, אנוכיות והפחתת מחשבה בחיי היומיום ושימור, רגשות ומחשבות קיצוניים וחוסר הסתגלות משפחתית וחברתית.
הררה הוסיף: "לצערי, אין כיום שירותי הגנה ותמיכה פסיכולוגית לילדים בעזה, ולכן יש להתחיל מיד בחיזוק מערך הגנה לאומי המסוגל להפעיל אמצעי הגנה מונעים, בכל הרמות, כגון מתן עזרה ראשונה פסיכולוגית במקומות. של עקירה וחוסר בית, והעצמת כוח העבודה בתחום בריאות הנפש והטיפול הסוציאלי, באמצעות מערכות מקצועיות בניהול תיקים ושיטות טיפול מתאימות לילד".
Defense for Children International הצביעו על מספר צעדים שיטפלו בהפרעת דחק פוסט טראומטית בילדים ברצועת עזה, כגון עיצוב תוכניות חינוכיות שמטרתן להגביר את החוסן הפסיכולוגי שלהם ולאפשר להם להתמודד עם טראומה, והתערבות מוקדמת על ידי הקמת תוכניות למתן פסיכולוגיה. עזרה ראשונה לילדים שנפגעו ארגון קורסי הכשרה למורים ועובדים סוציאליים ללמד אותם כיצד להתמודד עם ילדים הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית.
היא הדגישה את הצורך לספק תמיכה למשפחות על ידי קיום מפגשים חינוכיים להורים שיעזרו להם להבין את הצרכים והאתגרים של ילדיהם וכיצד לתמוך בהם, והקמת מרכזים המספקים טיפול פסיכולוגי ראשוני בקרבת האזורים הפגועים כדי לספק את התמיכה הדרושה לילדים. ומשפחותיהם, והגברת המודעות הקהילתית על ידי הפצת חומרי מודעות לגבי בריאות הנפש של ילדים וכיצד להתמודד איתה ביעילות.
