השאלה הדוחקת: האם ישראל תעמוד בדרישות?

לאחר ההחלטה שקיבל בית הדין הבינלאומי בהאג לדרוש מישראל להפסיק לאלתר את המלחמה ברפיח, נשאלת השאלה החשובה ביותר: האם ישראל תעמוד בהחלטה ותכנע לה לראשונה, או האם קצב המלחמה של רפיח. התוקפנות מתרחבת כדי לגרום לישראל לזלזל באמנות והחלטות בינלאומיות ובינלאומיות בפעם השנייה, השלישית והעשירית?
נכון שההחלטה הייתה אמורה לכלול את הפסקת התוקפנות נגד כל רצועת עזה, אבל בינתיים היא נחשבת לטובה כי היא מכניסה את ישראל שוב לפינה, כך שהזעזועים והמכות שהיא מקבלת יימשכו, מגינויים, גינויים והוקעות להמלצות הענישה הצפויות מבית הדין הפלילי והחלטות בית הדין הבינלאומי לצדק אתמול, שאנו מקווים יכללו עצירת כל צורות התוקפנות נגד רצועת עזה, בנוסף להכרה של מדינות אירופה בפלסטין. מדינה עצמאית, שזה אחד הצעדים שהיו הכי מביכים עבור ישראל.
כרגיל, ההצהרות הישראליות מגנות וקיצוניות, הקוראות, כרגיל, לנחיצות של כיבוש רפיח בתגובה להחלטות בית הדין הבינלאומי, שבאות לנצח על רצונו של עם שנחשף לסוגים המכוערים והאכזריים ביותר של תוקפנות בהיסטוריה.
למרות הצהרת מזכ"ל האומות המאוחדות כי החלטות בית הדין הבינלאומי מחייבות ויש לכבד אותן, ישראל אינה מכירה בשפת הכבוד ונראה כי היא ממשיכה את סדרת התוקפנות, הגירוש והעקירה. להמשיך את פרקי הטבח שהיא מבצעת מול עיני העולם.
כיום, החלטה זו עומדת בלימבו, מחפשת יישום בשטח, באמצעות דרישות פלסטיניות, ערביות ובינלאומיות רבות לצורך לאלץ את ישראל להיענות לה אם היא כפופה להצבעה במועצת הביטחון, כצפוי, האמריקאית הווטו יהיה קרוב יותר למציאות, למרות ההסתייגויות של ארה"ב ממבצע קרקעי ברפיח האור הירוק מארה"ב עשוי לתת לישראל שוב חבל הצלה.
למרות ההכרה של ישראל בהיקף הלחץ הבינלאומי עליה, היא עלולה להמשיך בתוקפנותה, והשאלה הדחופה בעיצומם של דיאלוגים דיפלומטיים אינטנסיביים מאחורי הקלעים: האם המרחב הדיפלומטי העולמי יצליח סוף סוף לומר את דעתו, או שישראל תפרוץ דרך העננים כרגיל?