לאחר שמונה חודשים ויותר של התוקפנות הישראלית ברצועת עזה, שפגעה באנשים והסגר והרסה היבטים שונים של החיים, הרצועה נמצאת על סף אסון הומניטרי, רעב ובלתי ניתן למגורים, ותושביה שוכבים על הקרקע. ולכסות את השמים, עם פחד בעיניהם עוקב אחריהם לכל מקום מהאכזריות של הפצצות אוויר וים ומהמדבר וקול רעש הכדורים, ומעקירה לעקירה אכזרית יותר ממה שקרה בזמן הפורענות והנסיגה. והפקידים בעולם המערבי והערבי שותקים, או שתנועותיהם בקושי ביישניות ואינן מתעלות לממדי האירוע ואימת האסון, ורובם מיועדים לאספקת חירום הומניטרית שאינה מקלה על העוני או להשביע את הרעב, ובתוכה תנועה עממית עולמית סוערת מלאה במחאות של קבוצות שונות, מהדהדת בקול רם אך מבלי לחדור לאוזניים הערלות של הפקידים.
תנועות לכאן ולכאן מתרחשות במישור האנושי, כולל ההכנות ליום המחרת בעזה לאחר סיום התוקפנות, ובכולן אין חשיבות לעמדה הפלסטינית המפוצלת בין עזה לרמאללה. מצבו של האדם הפלסטיני מתחלק בין לסתותיהן של מלקחיים, כל אחד מצייץ לפי גחמתו בעמק הרחק מהמציאות הכואבת, גם אם ישנה התערבות של העמדה הפלסטינית בשוליים.
לאחרונה התקיימה פסגה הומניטרית חירום לעזה בהזמנת מלך ירדן עבדול השני, נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי ומזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, בהשתתפות נציגי 70 מדינות, ובראשן ארה"ב. , המיוצג על ידי מזכיר המדינה שלה, אנתוני בלינקן, והשתתפות פלסטינית רשמית ללא תפקיד ממשי, בנוסף לארגונים בינלאומיים, לדון בתגובה לאסון ההומניטרי בעזה. פסגה שהתקיימה במקביל למועצת הביטחון שאימצה החלטה אמריקנית על הפסקת אש ברצועת עזה.
לאחר סיום המלחמה, פסגה זו תגרור בעתיד הנראה לעין ועידות פסגות נוספות תחת כותרות שונות, בראשות "שיקום עזה", וזה מה שקרה ונדון בלשכות הפלסטינית, הערבית והבינלאומית הסגורה, ואשר, אם ייושם, ייקח עשרות שנים ויעלה עשרות מיליארדי דולרים - כרגיל, חלק ניכר מהכסף הזה ייכנס לכיסם של סוחרי המלחמה הפרסים והערבים - וזה כמובן לא יקרה עד לאחר השגת הסכמה בנושא. עתידה של רצועת עזה ומי ישלוט ברצועה? זה מה שישראל ציינה יותר מהזדמנות אחת ובמילים של יותר מפקיד אחד, על ידי הדרת צד פלסטיני כלשהו לנהל את ענייני רצועת עזה.
נערכים לרצועת עזה מספר תרחישים, כולם מוגבלים למסגרת ההומניטרית אפילו לא הייתה הסכמה מי יממן את תהליך השיקום, או מה יהיה המנגנון להכנסת סיוע הומניטרי חירום, והאם ישראל. יאפשר את זה או לא, במיוחד שהיא עושה כל שביכולתה כדי לכפות צו מציאות שרק משרתת את האינטרסים שלה, והכי חשוב שכל מה שמדברים עליו הוא ללא אופק פוליטי רציני ואמיתי לסיום. הכיבוש והאם העם הערבי הפלסטיני יכול לקבל את זכויותיו הלגיטימיות שאושרו בלגיטימציה בינלאומית יותר מהזדמנות אחת, בראש ובראשונה זכותו לחירות ולעצמאות.
כאן עולות בראש מספר שאלות: ראשית, האם העדיפות ניתנת לשיקום או לפתרון מדיני המבטיח שההרס שאירע לא יחזור על עצמו? במיוחד מאז שהיה ניסיון קודם דומה ב-2002, כאשר צבא הכיבוש פלש לגדה המערבית, וגרם להרס והרס בערים, כפרים ומחנות פלסטיניים לאחר סיום הפלישה, שוחזרו כמה מקומות, כמו מחנה ג'נין. למשל אך לא רק, והכיבוש, כרשות המבוססת על כוח, חזר להתנשאותו מה שנבנה נהרס בכבשן התוקפנות נגד עזה!! מכאן שאם תהיה פריצת דרך מדינית שתבטיח שהתקיפה לא תחזור על עצמה, מי יבצע את השיקום ומי יממן אותו?
נכון שהאסון ההומניטרי ברצועת עזה מצריך התערבות דחופה וחרום כדי להקל על חומרת מה שסובלים תושבי הרצועה כבר יותר משמונה חודשים, ולתת עדיפות עליונה לא פחות חשובה מהחופש, אבל זה אינו עניין מסובך או קשה, כדי שניתן יהיה להתמודד עם הצרכים הדחופים של מחסה ומתן מינימום של סביבה בריאה ובטוחה, בשילוב עם דרך פוליטית רצינית לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית המבוססת על לגיטימציה בינלאומית. החלטות והסכמים דו-צדדיים, המבטיחים את חזרתם של העקורים למקומות מגוריהם וחזרת הפליטים מאז הנכבה והנסיגה לבתיהם שמהם נעקרו בכוח, ופיצוים על שנות סבלם כפליטים ולא מבוססים על הקריאה האמריקנית המתעתעת שפרסם הנשיא ג'ו ביידן להקים מדינה פלסטינית עצמאית, שהיא קריאה מוצדקת אך נועדה להיות שקרית, ומטרתה, מעל הכל, לחדור לאווירה של אינטראקציה גלובלית וסולידריות עם העם הפלסטיני, וכן להפיג את עוצמת הטינה הגורפת נגד ישראל, שנחשפה וחשפה המציאות שלה היא ימנית קיצונית, גזענית, עקובה מדם, פושעת, הרסנית.
רוב הדיבורים נסובים רק על עזה, למרות חשיבותו של החלק האותנטי הזה של המולדת, מה שקורה בירושלים ובגדה המערבית נעדר מהזירה הערבית והבינלאומית, והכיבוש עושה ככל העולה על רוחו, מזרע הרס וחבל. הרס, והטלת מצור בצורות שונות (צבאיות, כלכליות, חברתיות והתיישבותיות) ללא תקדים, בניסיון ליצור ואקום מדיני וביטחוני שיתרום לפגיעה ביסודות האיתנות הפלסטינית, שתדחוף את האזרחים לרכה, הגירה מרצון, ובכך להקל על מעבר תוכניות אגרסיביות ישראליות.
האמריקנים לא יפסיקו את ההונאה וההונאה שלהם כדי להגן ולשרת את ישראל, והמשא ומתן איתם הוא סוג של חוסר תועלת במהלך יותר משלושים שנות משא ומתן, העם הפלסטיני לא קצר דבר מלבד צרות ברמות שונות, וכאשר. הם קרובים להגיע לתוצאה לטובת הפלסטינים, יוצא הקלף למלחמה בשחיתות ורפורמה, ועכשיו אנו עומדים בפני קדנציה חדשה (החלפת סמכות), וכולם ניסיונות לזרוק אבק. עיניים, וניסיונות ליצור בלבול ברחוב הפלסטיני.
אבל במקביל, הפכנו לטרף קל עבור האמריקאים והפרסים והערבים הנאמנים להם. החטיבה הפלסטינית-פלסטינית העניקה לאויבים את האפשרות לשחק בנוחות באצטדיון הפלסטיני, ולבקיע שערים מאוד. פגע בעניין הפלסטיני, והתנועות הפלסטיניות לתקן את המצב עד לרגע זה לא הועילו, מלבד הוצאת הכרה בינלאומית במדינה. ניתן לומר שזו הייתה הצלחה יוצאת דופן וחסרת תקדים בתולדות הסוגיה הפלסטינית, אך מבלי להבין שהחלוקה תהפוך אותה לבלתי ניתנת להשגה בזמן הנוכחי.
הממשלה הטכנוקרטית הפלסטינית החדשה בראשות ד"ר מוחמד מוסטפא, שתוכניתה הבסיסית, על פי האמור במכתב המנדט, היא לפתח תכנית מקיפה לסיוע הומניטרי, סעד מיידי ושיקום ברצועת עזה ולייצב את הכספים המצב הכלכלי, אך עם הכישלון הישראלי בהשגת המטרות המוצהרות בעזה, ובראשן סיום שלטון תנועת חמאס והמשך הכיבוש וצעדיו שמטרתם לשים קץ לכלל הפלסטיני, ללא כל חשיבות להסכמים דו-צדדיים ובינלאומיים. חוקים הומניטריים, מהווים אתגר מרכזי לכל עבודה של ממשלה זו, והאתגר הנוסף, שהוא לא פחות חשוב מאתגר הכיבוש, הוא המשך הפילוג הפלסטיני-פלסטיני, שיהווה מכשול כביצוע לפני הממשלה הזו לעבוד ברצועת עזה, מה שאומר להאריך את הסבל של העזתים והעם הפלסטיני הכללי.
לבסוף, כדי לפעול ברצינות ובאמת לסיום סבלם של הפלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובירושלים, על המנהיגים הפלסטינים לעסוק במציאות הכואבת של העם הפלסטיני, לרדת ממגדלי השן ולהתחיל מיד. צעדים מעשיים לסיום הפילוג, באמצעות מעורבות של כל הפלסטינים מכל הכתות והצבעים במסגרת הארגון לשחרור פלסטין, הוא יפעל להשבת המוניטין של הישות המוסרית הזו של העם הפלסטיני, ויהווה מנוף פלסטיני מאוחד לפני. העולם, ולנצל את מצב האהדה הבינלאומי והתמיכה וההכרות במדינה הפלסטינית בצורה הטובה ביותר ולהכריז על תוכנית מדינית המוסכמת על כולם, המבוססת על לגיטימציה בינלאומית, המובילה להגשמת חלומות ושאיפות פלסטיניות על ידי סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית עם אלקודס אל-שריף כבירתה, ובמקביל הסכם והסכמה להקמת ממשלת אחדות לאומית הכוללת בשורותיה קדרים אקדמיים מקצועיים צעירים, שתוכנית היסוד שלהם היא שירות, ואשר יכול לעבוד בחופשיות וללא מכשולים פנימיים, ולבנות מחדש את מה שהכיבוש הרס.
.......
כאן עולות בראש מספר שאלות: ראשית, האם העדיפות ניתנת לשיקום או לפתרון מדיני המבטיח שההרס שאירע לא יחזור על עצמו? במיוחד מאז שהיה ניסיון קודם דומה ב-2002, כאשר צבא הכיבוש פלש לגדה המערבית וגרם להרס והרס בערים, כפרים ומחנות פלסטיניים.
