- "שנה טובה" ו"שנה טובה." שני משפטים המחזקים את התקווה להחזרת המפתחות לבתים עתיקים.

- אנשים מתווכחים בעיד על הדרך שלא פוגעת בעצב הכללי שלהם על הגשת קפה עם או בלי ממתקים

- סופר וסופר: עיד הוא הבית... וכשהבית מת, תושביו מתים, מכבידים על מחסן זיכרונותיהם.

- מלחמת ההשמדה הישראלית הפכה את רצועת עזה למקום טבח... מול עיני העולם

אזרחים בגדה: עיד הוא כמו אוהל אפל לקבלת תנחומים, אבל הוא יישאר הזדמנות לחיזוק הזהות הלאומית ולחיזוק קשרי הלכידות החברתית.

מאז "ימי הארץ", שהוא מונח פלסטיני בלעדי המתייחס לתקופה שלפני הנכבה, ועד לימים אלה, הפלסטינים, המוסלמים והנוצרים, בעיד אל-פיטר ובעיד אל-אדחא, וכן ב"שבת הנרדמים", לבקר את קברי המתים שלהם (אם הם מסוגלים להגיע לשם) כסוג של נאמנות, או להעביר "הודעות" למתיהם; שהם עדיין בלב ולא נשכחו, בעוד משפט הברכות לאחר ה"נכבה" שגרר כמיליון פלסטינים לגלות (ב-1948) נשבר והפך לשני משפטים: "שנה טובה"; בהתחשב בעובדה שהמלחמה לא פסקה ו"כל שנה אתה בין החוזרים". כעדכון על התקווה לחזור לארץ!

רוב הפלסטינים, מלפני עיד אל-פיטר האחרון, ואפילו בימים אלה עם בוא עיד אל-אדחא, מתווכחים על הדרך הראויה להתמודד עם העיד, ועל הדרך שאינה פוגעת בעצב הכללי שלהם. כולל האם ראוי לאכול ממתקים עם או בלי "קפה מר"! עם זאת, כמעט כולם מסכימים שמלחמת ההשמדה שכוחות הכיבוש הישראלי נמשכים בעזה ובגדה המערבית לא הפכה את ה"עיד" לחג, במיוחד מאז מספר החללים הפלסטינים, זכרים ונקבות מאז תחילת המלחמה. 7 באוקטובר בשנה שעברה, הגיע לכ-38 אלף קדושים וקדושים בעזה וכ-560 קדושים וקדושים בגדה המערבית, בעוד מספר הפצועים בגדה המערבית וברצועת עזה, מאז תחילת המלחמה. הגיע ליותר מ-95 אלף אזרחים, גברים ונשים כאחד. בעוד שכוחות הכיבוש הרסו לחלוטין או חלקית כ-386 אלף "בתים", כפי שהפלסטינים מכנים את בתיהם.

הסופרת הפלסטינית מעזה, פידה זיאד, אמרה: "עיד בשבילי זה "בית"... והבית כבר לא קיים!" בהתייחס להפצצת כוחות הכיבוש על בתים ומבנים בעזה, זה הפך אותה לעקורה לאחר הריסת בית המשפחה... הבית שתמיד חשבה עליו גם כמקלט, לאלפי פרטים בפרטי. חייהם של בני ובנות המשפחה; כולל השמחות הקטנות שלהם, צעריהם השקטים וזיכרונות ילדותם, החל מהזחילה על המרצפות ועד ההליכה הראשונה לחצות את הספים!

There was nothing to indicate whether Fidaa was crying or holding back her tears, as she wrote to “ے” and “Al-Quds.com” in answer to the question: What does Eid mean in Gaza, these days?! כתבתי שהעיד הזה הוא השני שהגיע לעזה בזמן שהיא עדיין בעיצומה של המלחמה האכזרית והעקובה מדם יתר על כן, העיד הזה מגיע לעזה עם שווקים הרוסים שבחגים קודמים הביאו שמחה לבנים ובנות, עטופים בהם. חולצות ושמלות צבעוניות. אפילו המלחמה האכזרית הזו - כפי שכתבה - הוחלט על ידי המהנדסים שלה לתפוס כמה שיותר מחיי פלסטינים, במיוחד את חייהם של ילדים ואמהותיהם, והוסיפה כי "החג האומלל" מגיע השנה ומלחמת ישראל התהפכה עזה, במשך כמעט תשעה חודשים, למקום של טבח למראה "העולם החופשי" והעולם הלא חופשי!

"יש מחסור בתמונות עיד, איפה המשפחה?!" אותו, לאחר שהבטיח לכתוב 30 מילים על לפחות, לדעת עד כמה הגיע המחסור ועד כמה הוא הפך גדול בעזה ובכל הרצועה לאחר 70 יום, וזה קטע של תקופה שהייתה עדה לנפילת אלפים עוד קדושים וקדושים, ומספרים לא ידועים של ילדים וילדות שאיבריהם אבדו בין עיד לעיד, ומספרים של עצורים שעדיין לא ידועים בבתי הכלא, חלקם לא ידועים... ואינספור מספר בתים, מבנים , ואפילו מרכזים שהעניקו מחסה לאלפי אזרחים והושמדו במלחמה, עקרו אז את תושביהם לאזור "אל-מוואסי", שבו כבר לא ניתן להכיל יותר אוהלים לעקורים. קשה גם להעריך אם המלחמה תימשך חג לרגל העיד או האם היא - כמו האיד האחרון - תשמור על נוכחותה ו"תחגוג" את העיד בדרכה?!

במחנה נוסייראת, שם טרם התייבש דם הטבח שביצע הכיבוש בתמיכת מודיעין מארה"ב להחלמת 4 ישראלים, אמרו אתמול אזרחים: "החיים הם השפל האחרון... וגם עיד, ” בציינו כי הטבח (הוביל למות קדושים של 274 אזרחים, גברים ונשים, כולל 94 ילדים ונשים) הפך את המחנה ללוויה מלאת עצב ודממה, והשוק עדיין כמעט ריק ממוכרים וקונים, בעוד הרופאים ואחיות במרכז ובדרום רצועת עזה פועלות רבות להצלת חייהם של רבים מהפצועים בטבח, שמנו 698 אזרחים, גברים ונשים כאחד, למרות מצב המצוקה והדלות במרכזים עקב היותם מטרת הפצצה וחבלה של כוחות הכיבוש.

באשר לאזרחים המתגוררים בבנק הפלסטיני ששוחחו עם Al-Quds.com, חלק מהם (כגון תושבי אל-נוסייראת) ראו את העיד דומה יותר לאוהל אפל לקבלת תנחומים, בעוד המורה מאליק אל-רימאווי מ- רמאללה אמר: "המלחמה המתמשכת לא עזבה את עזה והגדה המערבית, האם יש מרחבים לפלסטינים להרגיש שיגיע חג. הוא ציין בראיון ל-Al-Quds.com כי החג הזה, כמו החג? שקדם לו: יום אפל ועצוב, מראהו של כל פלסטיני תעלה על גדותיו, אם יעמוד מולה בבוקר החג, עם פרצופים של הילדים המעונה כשהם שלפו חלקים קרועים מההריסות האמהות השכולות כשהן נלחמות בדמעות וביבבות... ופניהם של האבות, מכוסים באבק המלחמה כשהם מצמידים את בניהם ובנותיהם לצלעותיהם וגררו אותם דרך עשן אבק השריפה בחיפוש אחר "מקומות בטוחים "שהמלחמה אולי לא תמצא. עם זאת, מוסיפה אל-רימאווי: בעיתות מלחמה ובכל עת, עיד יישאר, עבור הפלסטינים, כאן בארץ ובפזורה, הזדמנות לחיזוק הלכידות החברתית ולחיזוק הזהות הלאומית. הפלסטינים גם ימשיכו לצבוע את החגים בצבעי ימיהם, שכן החגים הם ימי מאבק בשנות המאבק, הם לובשים שמלת אבל כשיש הרבה קדושים, והם עמוסים בביקורים בבתים. של אסירים כאשר יש מעצרים רבים.

אולם גם השנה ידפוק על הדלתות "העיד הגדול", יטפל בפצעו ביד אחת, וביד אחת ייקח את ידיהן של הנשים השכולות והאמהות השכולות אל הקברים שנותרו שלא נחרשו במלחמה. .. והוא יבוא כמו אמא מנגבת את הדמעות מעיניה פן יראו אותה הילדים ויקבלו גוש בגרון וכאילו יבוא ילד. מגיעים מתחת לערימות ההריסות, מניפים את דגל פלסטין ושרים למען המדינה!